newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מצב הכפרים הלא מוכרים עלול להפוך את הנגב לצפון איטליה

בכפרים הבדואים הלא מוכרים חיים 150 אלף אזרחים ללא שירותים רפואיים הולמים ותשתיות מסודרות כמו מים וביוב. כמו כן, לא קיימים בהם תנאים פיזיים שמאפשרים לקיים את הוראות משרד הבריאות. "אנחנו חיים במצב של פאניקה", אומרים תושבים. ובינתיים, הרשויות ממשיכות לאכוף הריסות בתים ושדות

מאת:

מחסור בתשתיות ושירותי בריאות וחוסר יכולת לקיים חלק מהוראות משרד הבריאות עלולות להוביל למשבר חמור בכפרים הלא מוכרים בנגב – זו התמונה המדאיגה שעולה משיחות עם תושבים וארגונים.

לדברי עטיה אל אעסם, יו"ר מועצת הכפרים הלא מוכרים בנגב, "הקורונה מחמירה את הבעיות שקיימות בימים רגילים בכפרים. המצב שונה פה מאשר בשאר היישובים בארץ. אין שירותים רפואיים, אין תשתיות מסודרות כמו מים, ביוב ופינוי אשפה. אמנם אין תנאים פיזיים שמאפשרים לקיים את הוראות משרד הבריאות, אבל אנשים מנסים לשמור על עצמם".

הכפר הבדואי ביר הדאג' בנגב (צילום: אקטיבסטילס)

הכפר הבדואי ביר הדאג' בנגב (צילום: אקטיבסטילס)

"הנגב עלול להפוך לצפון איטליה", אמר סלאמה אלאטרש, ראש המועצה האזורית אלקסום – אחת משתי המועצות האזוריות שבשטחן נמצאים הכפרים הלא מוכרים. במועצה חיים כ-70 אלף תושבים, כמעט 50% מהם בכפרים בלתי מוכרים. לדברי אלאטרש, "אנשים גרים פה בצפיפות גבוהה. בצריפים של 50 מ"ר גרים 7-12 נפשות. היעדר התשתיות והצפיפות הקשה ידועים למדינה. מה הם עשו במשך השנים? התרענו שזה יגרום לאסון".

"אין היערכות בכלל, אין ציוד. אנשים מודעים, אבל אין לנו את הבסיס, איך נשמור?" מספר אחד מתושבי הכפרים הבלתי מוכרים בנגב. "אין לנו את הכלים הנכונים להגן על עצמנו ועל המשפחה. אנחנו מפחדים, הברכיים רועדות, אבל חייבים להביא לחם מהסופר".

כיום חיים כ-150 אלף אזרחים בדואים ב-37 כפרים בלתי מוכרים ללא תשתיות בסיסיות, ונאבקים מאבק מתמיד נגד ניסיונות גירוש מביתם, הריסה והעברה בכפייה. הבידוד היחסי שלהם ממרכזים עירוניים אולי סייע עד כה להרחיק את המגיפה מהם, אך התושבים חוששים כי המחסור בתשתיות יגרום להתפרצות.

לדברי עו"ד סארי עראף מארגון עדאלה, "המשבר חושף את המציאות שבימי שגרה לא שמים לב אליה, ומבליט את האי שוויון בכפרים הלא מוכרים. אילו היו נוקטים בצעדים שאנחנו דורשים בתחום התשתיות, לא היינו נמצאים במצב הזה, שמסכן לא רק את התושבים בכפרים אלא את כל האוכלוסייה בנגב".

"אנחנו חיים במצב של פחד, של פאניקה", אומר עזיז אבו מדיע'ם מהכפר הלא מוכר אל עראקיב, שנהרס 175 פעמים על ידי הרשויות. במציאות שבה הרשויות מגיעות כמעט מדי שבועיים להרוס את הסוכות שבהן חיים תושבי הכפר, גם בימי שגרה החיים אינם יציבים.

הכפר ההרוס אל עראקיב, לאחר ההריסה ה-120 (צילום: קרן מנור/אקטיבסטילס)

הכפר ההרוס אל עראקיב, לאחר ההריסה ה-120 (צילום: קרן מנור/אקטיבסטילס)

לדברי אבו מדיע'ם, "אין לנו דרך להתגונן מפני הקורונה. אין לנו איך לאחסן את האוכל, ואין לנו אפשרות להיות בקרבת מקום שבו ניתן לשטוף ידיים כל הזמן כי אין מים זורמים. הפחד והלחץ הם קיומיים". הוא מעיד כי הם חוששים לצאת מהכפר כדי להצטייד במזון, ומפחדים מהיום שבו מישהו מהכפר יצטרך להיות בבידוד, מכיוון שאין תנאים לכך.

ועדיין, הפחד הגדול הוא מהריסות הבתים. מאז שהחל המשבר, המשטרה והמינהל באו פעם אחת להרוס את המבנים בכפר, אך התושבים עדיין חוששים. "בשבילנו ההריסות הן הקורונה האמיתית", אומר אבו מדיע'ם.

מד"א לא מגיעים לכפרים

בעוד שהכפר אל עראקיב אינו מחובר למים זורמים, רוב הכפרים הלא מוכרים מקבלים מים בעזרת נקודות מים בודדות של מקורות לכל כפר, שעליהן משלם אחד התושבים והתושבים האחרים מתחברים אליה. הם מניחים על חשבונם רשת צינורות, לפעמים באורך של כמה קילומטרים, מהנקודה הראשית ועד ביתם.

"הכפרים מקבלים את הכמות המינימלית ומשלמים את המחיר המקסימלי", מסביר עו"ד עראף מעדאלה. שיטת התמחור מתבססת על שני תעריפים – כמות מוכרת וצריכה מעל לכמות מוכרת. לצרכנים רגילים יש כמות מוגדרת שמעליה משלמים מחיר גבוה יותר. "הם משלמים על טיפת המים הראשונה את המחיר הכפול, זה מייקר את המילוי של הנחיות של משרד הבריאות, זה אבסורד". מכיוון שהתושבים בונים את רשת המים בתוך הכפרים בעצמם, לא פעם יש בעיות לחץ ובעיות באיכות המים, שעוברים בצינורות ארוכים מעל פני האדמה.

למחסור בתשתיות יש אפקט נוסף. בימים רגילים, אמבולנסים של מד"א אינם מגיעים לכפרים, שאין אליהם דרכים סלולות, אלא בדרך כלל מפנים מהכביש הראשי. במצב חירום, לא ברור כיצד הצוותים יגיעו לבדוק או לפנות חולי קורונה.

במכתב ששלח ארגון עדאלה למשרד הבריאות נכתב כי הנחיות המשרד אוסרות על חולים עם חום ותסמינים נשימתיים לצאת מהבית, למעט במצבי חירום רפואי ובמקרה שהתפתחו תסמינים המזוהים עם מחלת הקורונה. במצב כזה, אמור איש צוות של מד"א בהנחיית הרופא המחוזי להגיע אל המטופל כדי לבצע בדיקה. "לאור אי אספקת שירותי מד"א לכפרים הלא מוכרים בנגב, עולה השאלה כיצד נוהל זה יוכל לצאת אל הפועל", נכתב בפנייה.

אלאטרש פנה בשבועות האחרונים למשרד הבריאות בבקשה להפוך בתי ספר למרכזי בידוד, אך עדיין לא קיבל אישור לכך. לדבריו, "בלתי אפשרי לדרוש מאנשים בידוד כשאין את התנאים לכך. אם חלילה יהיה אפילו נדבק אחד בווירוס, רבים יידבקו בצורה מיידית". לדבריו, "כולם במשבר עכשיו, המצב לא נורמלי, ולא מבדיל בין יהודים לערבים. צריך לפעול בשיתוף פעולה".

בנוסף לכל זאת, המגיפה וההנחיות לשעת חירום צפויות לפגוע קשות במצבם הכלכלי של רבים מהכפרים הלא מוכרים. אלאטרש אומר כי במועצה שלו חיות כ-3,000 משפחות בסיכון שמקבלות סיוע קבוע ממשרד הרווחה דרך המועצה. הוא צופה כי מספר המשפחות שיזדקקו לסיוע יזנק. "יש אלפי בדואים שהם עובדים זמניים, שעובדים עבור תשלום של 150 או 200 שקל ליום בחקלאות, במסעדות, בבתי מלון, בשטיפת כלי רכב. הם לא זכאים לדמי אבטלה, ואם המשבר יימשך הם יזדקקו לטיפול שאין לנו יכולת לתת כרגע", הוא אומר.

הפקחים עלולים לסכן את התושבים

למרות משבר הקורונה ומצב החירום שהוכרז, הרשויות המשיכו לבצע פעילויות אכיפה בכפרים הלא מוכרים לפחות עד יום שני השבוע. בשבוע שעבר בוצעו צווי הריסה בכפר הבדואי הבלתי מוכר ח'ירבת אל וטן, נין צו הריסה בכפר אל-בגאר (רמת ציפורים) לבית שנבנה מחדש לאחר שנהרס בסופה, ונחרשו שדות בכפרים תל עראד ותל אל מאלח – בסך הכל כ-2,000 דונם.

ביום ראשון הגיעו פקחי תכנון ובנייה של משרד האוצר לכפר הלא מוכר רחמה שליד ירוחם וחילקו צווי הריסה למבנים ששופצו לאחר שניזוקו בשיטפון לפני שבועיים. כמה תושבים דיווחו כי הפקחים הגיעו ללא מיגון מתאים ונכנסו בקבוצה של שמונה לבתים, כשהם אינם שומרים על מרחק ביניהם.

לדברי אל עסאם, "הכל מבוטל, רק ההריסות אצל הבדואים נמשכות. זה מה שמדאיג את המדינה, שמישהו הרים חתיכת פח או דפק מסמר. חלוקת הצווים היא תירוץ. הם רוצים לנצל את האפשרות לפגוע באנשים, שבכלל אין להם זמן לבנות כי הם עסוקים בפחד מהקורונה".

אל עסאם אומר כי פעילות הפקחים כשלעצמה עלולה לסכן את התושבים. "אנשים ממילא במצב חירום, ושולחים פקחים? אולי לאחד מהם יש את הנגיף, כי הוא מסתובב בכל הארץ, והוא מסכן את התושבים ואת בריאותם".

בעקבות פעילות האכיפה, פנו פורום דו קיום בנגב ושורת ארגונים נוספים לרשויות בדרישה לעצור את כל פעולות הריסת הבתים והשדות וחלוקת הצווים בזמן משבר הקורונה. בפנייה ליועץ המשפטי לממשלה נכתב כי "בלתי סביר בעליל שהמדינה החליטה להורות לאנשים להסתגר בביתם, ובד בבד מורה על הריסת בתים. הוראה זו עלולה למנוע את השגת מטרת המדינה ולגרום לפגיעה בריאותית, וחלילה אף לעלות בחיי אדם. בלתי סביר שמשפחה שאמורה להיות מבודדת בביתה ואולי אף בניה נתונים תחת הוראת בידוד ביתי תסולק אל הרחוב". היועמ"ש טרם הגיב לפנייה.

הארגונים מציינים גם כי בעוד הממשלה הורתה על מדיניות של דחיית צעדי האכיפה בכמה תחומים, כמו גביית חובות של ארנונה וחשמל והקפאת משכנתאות, יש להקפיא גם "צעדים מינהליים הפוגעים באזרח, ברכושו ובביתו פגיעה מסיבית".

רשות הבדואים מבצעת פעילות הסברה

למרות המשך פעילות האכיפה, נראה כי חל שינוי מסוים בקרב הרשויות ביחס לתושבי הכפרים הלא מוכרים, ויש הבנה שהתפרצות המגיפה שם יכולה להוביל לאסון של ממש. ב-22 במרץ, לראשונה מאז הקמת הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב, הוחלט במשרד החקלאות כי הרשות תוביל את פעילות הסיוע הממשלתית לתושבי הכפרים הלא מוכרים עבור משרד הבריאות, פיקוד העורף והמרכז לביטחון לאומי.

בימי שגרה הרשות אחראית על ה"הסדרה" של הכפרים הלא מוכרים, ומבצעת בפועל את האכיפה, ההריסות והפינויים. בימים האחרונים שלחה הרשות עובדים לבצע פעולות הסברה בכפרים ולחלק חומרי הסברה בערבית. על פי הודעת הרשות, העובדים "יאתרו צרכים וחוסרים כדי להיערך להתמודדות עם המחלה".

מנכ"ל רשות הבדואים, יאיר מעיין, אישר ל"שיחה מקומית" כי כעת כל הפעילות, כולל האכיפה, מוקפאת, ו"כל העובדים נמצאים בשטח מול האוכלוסייה בהיערכות לטיפול ומניעת המחלה". בצעד יוצא דופן, לאחר פעולות האכיפה של משרד האוצר בתחילת השבוע, פנה מעיין למנהל האכיפה באוצר בקריאה לעצור את הפעילות. בפנייתו נכתב כי "יש לעצור את פעולות האכיפה נגד בנייה בלתי חוקית במגזר הבדואי, ולהתמקד בהעלאת המודעות וצמצום ההדבקה בנגיף הקורונה".

עוד כתב מעיין כי בשלב זה "מוקפאת פעילות האכיפה של גורמי האכיפה בכל היישובים הבדואים, למעט מקרים שבהם תושבים ינצלו את המצב כדי להתחיל בבנייה חדשה. במקרים אלה בלבד, גורמי האכיפה יטפלו בכך ולא יאפשרו ניצול של המצב לרעה".

חיה נוח מפורום דו קיום בנגב אומרת כי "זה אוקסימורון, לתת לאנשי רשות הבדואים לטפל בבעיות בקהילה. הם אולי מבינים בהריסת מבנים ושדות, אבל אין להם מידע לגבי בריאות הציבור. זאת הפקרה של הקהילה לתת לאנשים האלה לטפל במצב". לדבריה, חוסר האמון נובע מכך שביומיום "הציבור הבדואי די מתנגש אתם. הם מקדמים את תוכנית ההסדרה שמובילה לפינויים והריסות".

מחצית מהתלמידים לא מחוברים

עם סגירת בתי הספר בתחילת המשבר, הורו במשרד החינוך על מעבר ללמידה מרחוק, ומשרד החינוך הכריז על הקמת מרכז ארצי שממנו ישודרו שיעורים אונליין. "היה ברור שמשרד החינוך אינו ערוך בחברה הערבית, ולא לקח בחשבון את הפערים בין יהודים לערבים. לכשליש מהתלמידים הערבים אין אמצעים טכנולוגיים להתחבר לשידורים", אומר ד"ר שרף חסאן, שעומד בראש ועדת המעקב לענייני החינוך הערבי.

לדבריו, "מחצית מהתלמידים הערבים לא נמצאים ברצף חינוכי, לא מחוברים כל הזמן ללמידה מרחוק. 50% מהם חיים מתחת לקו העוני. יש משפחות שאין להם מחשב, או שיש להם מחשב אחד ויותר מתלמיד אחד". הוא אומר שבכפרים הבלתי מוכרים המצב הוא אף חמור יותר. "ביישוב אין שום תשתית, האוכלוסייה ברובה מתחת לקו העוני. גם אם יש לפטופ אחד בבית, זה לא אומר שיש חשמל או אינטרנט רציף. זה לא מאפשר שום תהליך חינוכי".

ילד לומד בכפר בדואי בלתי מוכר (צילום: סברין אבו כף, פורום דו קיום)

ילד לומד בכפר בדואי בלתי מוכר (צילום: סברין אבו כף, פורום דו קיום)

לפי ועד הכפרים הלא מוכרים, ההערכה היא שכ-70% מהתלמידים המתגוררים בהם אינם משתתפים בלמידה מרחוק בגלל מחסור במחשבים או חיבור לאינטרנט. גם בימי שגרה נאבקים שם על הזכות לחינוך, וכעת הקושי אף גדול יותר.

ד"ר חסאן אומר כי "אי המוכנות בזמן חירום היא פועל יוצא של אפלייה רבת שנים. כשיש מצב חירום, המחיר גבוה יותר איפה שיש אוכלוסיות שסובלות מאפלייה".

לדבריו, אם הלמידה מרחוק תימשך עוד זמן רב, על המדינה לדאוג לפתרונות לתלמידים שאין להם אפשרות לחיבור אונליין. "צריך לספק אמצעים לתלמידים, מחשבים ניידים וראוטרים לחיבור לרשת".

גם הנגשת מידע לגבי המשבר היתה בעייתית. הפעילה ותושבת הנגב הודא אבו עוביד מספרת כי "אחרי שבוטלו בתי הספר, לקח לאנשים זמן להבין שזה לא חופש. לא היה מידע בערבית ולא היה מספיק מידע. ארגונים רפואיים התחילו להפיץ מידע בעצמם, מתוך תחושת אחריות חברתית. מאוד מדאיג אותי המחסור במידע, שגם גורם לחוסר הבנה של ההוראות".

ארגון אג'יק – מכון הנגב, פועל בשבועות האחרונים להעלאת המודעות תחת הכותרת "אם כולנו נהיה יותר זהירים, כולנו נהיה יותר בריאים". בארגון שמו דגש על הפצת ההנחיות דרך קבוצות הווטסאפ והרשתות החברתיות, מכיוון שאלה הם האמצעים הזמינים והדרך היעילה ביותר להגיע למרבית חברי הקהילה.

חיה נוח מסכמת ואומרת כי "אין באמת היערכות מצד המדינה לטיפול בתרחישים קטסטרופליים. אנחנו דורשים כוח משימה שיכלול רופאים שמכירים את הקהילה, וייתן פתרונות. אנחנו דורשים מהמדינה לקחת אחריות. כרגע אין באמת סיוע". לדבריה, הארגונים והפעילים משתדלים להפיץ ולתרגם מידע בערבית, אך יש גם כאלה שאינם יודעים קרוא וכתוב. בנוסף, "הרבה עובדים זמניים מפוטרים ואין להם משאבים. בקרוב לא יהיה להם כסף לקנות דברים. זה מצריך חשיבה יותר מערכתית ממה שנעשה כרגע".

אל אעסם קובע כי "אם היו מכירים בכפרים ונותנים תנאים בסיסיים, היה ניתן למנוע את האסון הזה". הוא נותן כדוגמה אפשרות להקים תשתיות גם בתוך פרק זמן קצר: "אפשר לשים מבנה יביל, של מרפאה או כל שירות אחר, ואם בעתיד יהיה הסכם (פינוי; א"ז) שפשוט ייקחו אותו".

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf