מפעלי ההנצחה של הממשלה: עוד שלב בריסוק הדמוקרטיה

לצד חוקי ההפיכה השלטונית, שחוזרים כעת לכנסת ישראל, עוסקת ועדת החינוך של הכנסת השבוע בקידומם של שני חוקים, שמתווים את אופייה המשתנה של ישראל למדינת אורתודוקסיה גזענית ומיזוגנית: החוק להנצחת הרב דרוקמן והחוק להנצחת הרב עובדיה יוסף.

לא מדובר בעניין שולי. מעטים הם החוקים שעוסקים בהנצחת זיכרון של אדם. עד סוף המאה העשרים היו שניים בלבד: האחד שעסק בשימור זכרו של ראש ממשלת ישראל הראשון, דוד בן-גוריון; והשני, שני עשורים לאחר מכן, עסק ביצחק רבין. בין לבין נחקק חוק שמבקש לשמר את זכרם של כל נשיאי וראשי ממשלות ישראל. למתעקשים, ניתן לציין גם את חוק יד בן-צבי, אולם זהו חוק שעיקרו הקמת תאגיד שעוסק במחקר היסטורי, ולא בזיכרון האדם.

באמצע העשור הראשון של המאה ה-21 נוספו על אלה חוק לזכר הרצל, ובשם האיזון, גם חוק לזכר ז'בוטינסקי וחוק לזכר מנחם בגין. לבושתה של ישראל, נחקק אז גם חוק שדורש מכולנו לזכור את רחבעם זאבי, כאילו שחסרה גזענות ואלימות נגד נשים בחיי היום-יום בישראל. באשר איתרע מזלו של זאבי להירצח על ידי מחבל, קידם לוביסט ידוע את החקיקה המבישה, תוך ניסיון למתוח קו מקביל בין הטרנספריסט לבין רבין.

הצעות החוק לזכר דרוקמן ויוסף הן הראשונות לשמר את זכרם של פוליטיקאים-רבנים בחוק. יש כאן משמעות סימבולית בלתי מבוטלת – הכרה של המדינה בחשיבותם הממלכתית של אנשי דת קיצוניים, שחלמו על ישראל כמדינת הלכה וקבעו סדר יום אנטי-ליברלי, שונא אדם, שהפך ללגיטימי בציבורים נרחבים.

בנוסף על המשמעות הסימבולית, מדובר גם בדרך נוספת של מפלגות הימין הדתי להעביר תקציבים. חקיקה מפורשת מאפשרת לעקוף את הכלל שנקבע בחוק יסודות התקציב, האוסר על חלוקת "כספים ייחודיים", כלומר, על העברת כספי ציבור לטובת ארגון קונקרטי, שלא על פי תקנה תקציבית העוסקת בתחום מוגדר ובהתאם לקריטריונים. זו הסיבה שקשה לתקוף את התקציב השערורייתי שהחליטה ממשלת ישראל להעביר לטובת הקמת מרכז ל"מורשת גנדי".

המרכז למורשת דרוקמן יעמיד תקציבים לבעלי תפקידים ולפעילות שעניינה התנחלויות ועליונות יהודית, וכבר פורסם כי תקציבו יהיה 10 מיליון שקל בשנה. יש מקום להזכיר גם את הטענות הרבות שעלו בשנים האחרונות, על כך שנתן גיבוי לפדופילים שפעלו במשך שנים במוסדות חינוך, והפקיר את נפשם של עשרות ילדים.

לגבי הרב עובדיה יוסף, ש"ס אינה מסתפקת בהקמת מרכז מורשת ממלכתי, אלא מבקשת ליצור תקנה תקציבית, שתיתן  – כמה מפתיע – תמיכות לגופים שונים שיקדמו את זכרו ומורשתו של הרב. אין ספק שמדובר בסעיף הולם, שהרי המפלגה שהקים התמחתה בהעברת כספים מהציבור הכללי למערכות החינוך שלה, אשר מטרתן לשמר בורות, בערות ועוני שהם הדלק לשימור מצביעיה.

בנוסף לכספים הייחודיים המולבנים, דורשת הצעת החוק לקבוע את "יום הרב עובדיה יוסף", כך שמהשנה הבאה, יידרשו מוסדות החינוך של ילדינו לציין יום ולקיים טקסים ופעולות "חינוכיות-ערכיות" לזכרו של האיש, שאמר, בין היתר, שללכת בין  שתי נשים זה כמו ללכת בין שני חמורים; שקשר בין חצאיות קצרות לנפילת חיילים; ואמר שיש לערוך משתה ביום שבו תמות שולמית אלוני.

אין הולם מהממשלה הנוכחית לקדם את זכרו של אותו רב, שהיה זה שהקדים את זמנו וכבר בפברואר 1999 תקף את שופטי בית המשפט העליון: "אלו קוראים את עצמם בית משפט עליון? לא שווים. בבית משפט תחתון צריך לשים אותם. הם, בשבילם ברא את כל הייסורים שבעולם. כל מה שישראל סובלים, רק בשביל הרשעים האלה… כולם סוררים ומורים. אין להם לא דת ולא דין. כולם בועלי נידות. כולם מחללי שבת. אלה יהיו השופטים שלנו? עבדים משלו בנו". מי צריך מורשת, כשיש אקטואליה?

אין להקל בכך ראש. ההפיכה השלטונית נובעת מההכרה באישים כדרוקמן ועובדיה – ומכך שערכים דמוקרטיים של שוויון וזכויות אדם וקידומם הופכים לעניין מפלגתי, שיש להגבילו. אין זה מקרה שחבר כנסת מהמחנה הממלכתי תמך השבוע בהצעת החוק בעניין מורשת דרוקמן (ושישה מחברי המפלגה תמכו בה בקריאה טרומית במרץ) – הם חלק מהבעיה, ולא חלק מהפתרון.

לא ניתן להתמודד עם ריסוק המבנה הדמוקרטי מבלי להבין כי מדובר בתפיסות עולם, שמחלחלות כבר שנים בקרב רבים מיושבי הארץ. המאבק אינו על שימור מבני, אלא על שינוי מהותי של מערכות החינוך ושל מסגרת הערכים העומדים בבסיסה של ישראל. לצורך תיקון נדרש כאן לכל הפחות להקים מרכז למורשת שולמית אלוני, שיחנך לשוויון, שלום, זכויות אדם, פלורליזם, וגם ילמד תנ"ך ברוח היהדות ההומניסטית, במקום גזענות ובורות.