מעגל הקסמים של העוני, הגזענות הממוסדת והכליאה

בתחילת השבוע שעבר התכנסו בזום יותר מ-70 א.נשים לדבר על אחת מסוגיות החצר האחורית הקשות ביותר: הקשר בין כליאה, ענישה, עוני וגזענות ממוסדת. הערב התקיים כחלק מסדרה בת ארבעה מפגשים של ארגון שוברות קירות, תחת הכותרת "בין כליאה, שיקום ועוני", שמבקשת לחבר בין האקדמיה לשטח, ומשם להניע לפעולה.

ספיר סלוצקר עמראן, מייסדת שותפה של שוברות קירות, מספרת: "העיסוק באסירים ואסירות הגיע מעשייה בת שנים שלי, של כרמן (אלמקייס-עמוס, שותפתה של סלוצקר עמראן ליוזמה; תב"ד) ואחרות, עוד מהקמפיין של יונתן היילו ז"ל.

"היום דלאל דאוד (אסירה לשעבר בגין המתת בן זוגה המתעלל ששוברות קירות פעלו כדי לשחררה, כיום פעילה בארגון; תב"ד) מובילה את הצוות ואפשר לומר שזה היה בזכותה, כי זה היה ברור שאין כמעט עשייה בנושא של אסירים ואסירות, במיוחד אסירות. אנחנו כל הזמן שומעים על גברים שעושים שביתות ומחאות. על נשים שומעות רק בכתבות יח"צ של נוה תרצה".

רגע לפני הצלילה לקשר המורכב שבין מערכת הענישה לבין עוני וגזענות, פרופסור תומר עינת מהמחלקה לקרימינולוגיה באוניברסיטת בר-אילן תיאר את ממדי הבעיה במערכת הכליאה: "נכון לרגע זה, רמת הצפיפות בבתי הסוהר בישראל היא גבוהה. המצב לא טוב.

"למיטב ידיעתי, מעולם לא נעשה מחקר אקדמי שיטתי שבדק מה בדיוק רמת הצפיפות, אבל מקובל להניח, כפי שגם מצוין בדו"חות הסניגוריה הציבורית, שברוב בתי הכלא ממוצע שטח המחיה של אסיר הוא 2.7-3.1 מ"ר. בג"ץ תנאי המחייה קבע שהמינימום יהיה 3.5 מ"ר לאסיר".

לדברי עינת, "המצב כיום טוב ממה שהיה בעבר אך עדיין גרוע מאוד, לפחות לדעתי. עדיין צפוף מאוד. ואם את מכניסה פקטורים נוספים כמו חום ופשפשי מיטה, המצב מאוד בעייתי. יש מחקרים רבים שמדברים על ההשלכות של הצפיפות על בריאותו הפיזית והנפשית של הכלוא, על ביטחונו ועל איכות חייו בכלא".

עינת מדגיש כי גם ההתקדמות שהיתה בבג"ץ בעניין תנאי המחייה של האסירים נוגעת רק לדין הפלילי, ולא לאסירים ביטחוניים. במקרה של אסירים ביטחוניים "מה שהיה הוא שיהיה", לדבריו.

בכל הנוגע לקשר לגזענות ממוסדת, עינת מסתייג מהצהרות גדולות. הוא מעיד על עצמו "בתור אחד הביקורתיים" ומתעקש בכל זאת: "שום שופט ברגע נתון לא רוצה להחמיר בענישה של מישהו בגלל צבע העור שלו. לא רק שאין שום דבר שמעיד על כך, אלא שרוח הדברים במערכת המשפט היא כזו שאין סיכוי שדבר כזה יתקבל על הדעת".

לצד זאת, הוא מסכים כי התמונה מדאיגה – הן בהקשר המעמדי והן בהקשר האתני: "יש מחקרים שמראים חד-משמעית, גורף, שיש אפליה לרעה של חשודים ועצורים ערבים לעומת יהודים, בכל הפרמטרים. למשל, המשטרה נוטה לעצור יותר ערבים מיהודים, וערבים נענשים באופן חמור יותר מיהודים ומוטלים עליהם יותר עונשי מאסר. עוד אוכלוסייה שזוכה לייצוג יתר בכלא היא אתיופים. גם הם ככל הנראה מקופחים על ידי המערכת. החוק הוא מאוד אתנוצנטרי ומייצג את המיינסטרים הלבן והחזק".

לדבריו, "יש איזושהי מוסכמה שחלה כמעט בכל מדינה קפיטליסטית וגם בארץ, שכ-70%-75% מאוכלוסיית האסירים בכל רגע נתון היא במצב סוציו-אקונומי נמוך, בקרוב או מתחת לקו העוני". בנוסף, "כ-40% מאוכלוסיית האסירים הפליליים הם ערבים-ישראלים. זה חסר פרופורציה בהשוואה לחלקם באוכלוסייה".

"הרבה יותר קל לזרוק את כולם לכלא"

גיל רוטשילד-אליאסי, אחד הדוברים במפגש, הוא דוקטורנט באוניברסיטת ברקלי שחוקר ופועל לתיעוד גזענות ממסדית, ולטיפוח דרכים לשרוד, להתנגד ולקוות בצילה. מבחינתו, לא ניתן להבין את סוגיית הכליאה במנותק מסוגיית הגזענות הממוסדת.

"בגדול, המסגור הזה מבקש מאתנו להעביר את הפוקוס המערכתי הקלאסי. כלומר במקום להתמקד באנשים ובקהילות שאנחנו מכנים עבריינים וקבוצות סיכון ובבחירות שהם עושים, בין אם בגישה מחמירה של ענישה ובין אם מתוך גישה של שיקום, הרעיון הוא להתמקד באופן שבו המערכת מעצבת את נסיבות החיים ותנאי החיים של אנשים, ומגיבה לדברים שהם עושים בתוך מציאות חייהם", הוא אומר.

רוטשילד-אליאסי מנגיד בין הצגה של שוטרים כמו דרק שובין, שהורשע לאחרונה בארה"ב ברצח ג'ורג' פלויד, בתור תפוח רקוב, לבין מבט מערכתי יותר על גזענות. לדבריו, במקרה של שובין "האחריות פה עדיין מוטלת על השוטר האינדיבידואל, ולא על המערכת בכללותה". לדבריו, הגישה הזאת רואה בגזענות וירוס שנכנס למערכת דרך אינדיבידואלים כמו שובין, ולכן הפתרון הוא לרפא אותו או להוציא אותו החוצה, ואילו שינוי הפוקוס רואה את הגזענות כחלק מהמערכת עצמה.

דוגמה לגזענות ממוסדת, לפי רוטשילד-אליאסי, הוא למשל סעיף 216 א-5 לחוק העונשין, הקובע מאסר של שישה חודשים למי ש"משוטט בחצרים או בקרבתם או בדרך או בכביש או בסביבתם, או במקום ציבורי, והכל בזמן ובנסיבות שיש בהם כדי להסיק שהוא נמצא שם למטרה אסורה או פסולה".

לטענתו, הסעיף הזה משקף ממד עמוק של גזענות ממוסדת, ניסיון לאכיפה של סדר מרחבי, "ולא רק שחורים פה לבנים פה, אשכנזים פה ומזרחים פה, יהודים פה ופלסטינים פה, אלא גם לקופסאות שאנחנו מכניסים אליהם אנשים, גם סדר מגדרי. המחשבה שלכל דבר יש מקום נכון".

הדוברת השנייה באירועי, מלסץ' גלה, שמתנדבת עם בני נוער יוצאי אתיופיה ופעילה נגד אלימות משטרתית ובמאבק לצדק עבור סלומון טקה ז"ל, מאששת את הדברים. לדבריה, "נער יכול לעשות עבירה מאוד קטנה, או לא לעשות עבירה בכלל, וניגש אליו שוטר ומבקש ממנו להזדהות. רק לא מזמן ביטלו את נוהל ההזדהות שבו כל שוטר יכול לבקש להזדהות ללא סיבה. כמובן אצל יוצאי אתיופיה זו היתה תופעה רחבה מדי. דבר מוביל לדבר – דרישת זיהוי יכולה להוביל לעימות, ומשם זו תקיפת שוטר. זה בדרך כלל אירועים שמתגלגלים מתוך משהו מאוד קטן".

גלה מספרת על התקופה שבה עבדה כמורה בכלא אופק, אגף בכלא הדרים לבני נוער (14-18): "להרבה מאוד נערים אין יכולת להחזיק עורך דין שיכול להוציא אותם מכל מיני תסבוכות קטנות. אני חושבת שהדרך שלהם להגיע לאופק היא מאוד קצרה. וגם מערכת החינוך והמשטרה חוטאות בחטא של פרופיילינג וגזענות".

לדבריה, בעוד שלהרבה נערים לבנים וממעמד גבוה יותר מוצעות חלופות מעצר, במקרה של נוער יוצאי אתיופיה, "הרבה יותר קל לזרוק את כולם לבתי כלא, לחורים לא-חורים, להגיד שכולם עבריינים ולא לקחת אחריות".

לפי גלה, הייאוש מהמערכת מחלחל לקהילה: "המשטרה שאמורה כביכול לשמור ולהגן עליהם היא לא באמת הכתובת. בשנים האחרונות היא הפכה להיות זו שפוגעת. לפעמים מתקשרים אלי ואין לי מה להגיד. כל ערב קורה משהו. כל זמן נתון יש איזושהי תקרית של שוטר עם צעיר אתיופי. המקרים לא מפסיקים, וזה נהיה שיח נורמטיבי.

"יכול להיות שבחלק מהמקרים הדברים היו צריכים להיעשות בדרך הזו, אבל אני בטוחה שבחלק גדול מהמקרים זה כי משטרת ישראל מאפשרת לעצמה יד חופשית בכל מה שקשור ליוצאי אתיופיה".

רוטשילד-אליאסי סבור שניתן למצוא תקווה במה שעושות "שוברות קירות". לדבריו, "זה בדיוק הכיוון. התפיסה המערכתית של איך ביטחון נראה זה קבלת הסדר המרחבי ואכיפתו. התרופה היא לשבור את הקירות האלה, לחשוב מחדש על ביטחון ועל סדר, ולא לאכוף את התבניות האלה. במקום להפוך זהות למשהו קשיח ובלתי חדיר, להפוך אותה לפתוחה, מאפשרת, משהו שיכול ליצור חיבורים גם החוצה וגם פנימה".

גם גלה מדברת על החיבורים האלה: "אני כל הזמן אומרת שאם לנו מורידים סטירה, את ערביי ישראל מפרקים במכות. כל פעם שמדברים על אלימות משטרתית אי אפשר לנתק את הדברים האלה. יש לנו 13 קורבנות יוצאי אתיופיה, אבל יש כמה מאות קורבנות מהחברה הערבית.

"בעולם הגיוני היינו הולכים יד ביד עם ערביי ישראל במאבק הזה. אבל גורמים לנו לשנוא אחד את השני. כי השנאה מעוורת. במקום שנבין שזה מאבק משותף, אנחנו עסוקים בלהגיד 'לא, הם האויבים שלנו, הם נגד', אבל שוטר בסוף לא בא לאף אתיופי או ערבי ושואל אותו 'למי אתה מצביע' לפני שהוא מפרק אותו במכות".

המפגש הבא בסדרה יתקיים ביום שני הקרוב. ניתן לקרוא על המפגשים הבאים ולהירשם אליהם כאן