newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

אביב גפן, אין לך מושג מה זאת מוזיקה או אמא מזרחית

קשה לו עם המלים וקשה לו עם הפופולריות של דודו אהרון. אביב גפן חושב שהוא יכול לבקר מוזיקה מזרחית כי הוא איש מקצוע, ושוכח שהוא קודם כל איש מקצוע אשכנזי

מאת:

כיוצר ישראלי, כך אמר אביב גפן בפרק דה ווייס ששודר אמש (מוצ"ש), המילים של השיר "אמא יקרה" שכתב ושר דודו אהרון מביכות אותו. (כאן תבדקו אם גם אתם נבוכים).

הדברים גררו תגובה מידית מצד הזמר דודו אהרון, שהגיב לאביב גפן תגובה שמורכבת משלושה אלמנטים: מעולם לא חווית את הרגש שעליו אני מדבר בשיר, השיר מרגש את הקהל, ומונה הצפיות של השיר ביו-טיוב (קרוב ל-10 מיליון) הוא יותר מכפול ממה שגפן השיג בכל הקריירה שלו, כך לפי אהרון.

אני לא חושב שגפן חולק על הנתונים הללו. להיפך, אולי דווקא הם אלה שמביכים אותו, אולי גפן מובך מהקהל המתרגש בנקל, או מהפופולריות של מילים "רדודות", ואולי דווקא הטיעון ההמוני הוא שמביך אותו, העובדה שיוצר ישראלי לוקח בחשבון שיקולים כמו מספר צפיות ביו-טיוב, מעיבה מן הסתם על כל שדרת היוצרים הישראלים ומביכה את אביב גפן.

כך או כך, כבר בשעות הערב סערה הרשת את אחת מסערות הזוטא המוכרות שלה. למתעצבנים, כמוני, חיכו המגיבים המרגיעים. "הם" תמיד שם בשביל להגיש לנו כוס מים כשאנחנו חוטפים את הסיבוב, תמיד שם בשביל להביא את הקול השקול, קול ההיגיון, להחזיר אותך למסלול הנכון ולראיה הנכוחה של הדברים, אם רגע אחד תחדל להתלהם ולהתקפחן.

אבל למה עוד פעם בעדתיות?

לפי המגיבים, שהם דווקא אוהבים את השיר הזה (כמובן), מה שאביב גפן עשה, בפרובוקטיביות ההו-כה-חמודה שהוא סונט בה את כולם אגב מפעם לפעם, זה להגיד את דעתו. מדובר בטעמו האישי.

אז למה זה צריך להיות "האביב גפנים" נגד "הדודואים אהרון"? בסך הכל אביב גפן כמוזיקאי מגיב על שיר. מה קשור מזרחי, מה קשור פעילות מזרחיות, מה קשור מכות ברשת. מוזיקאי אומר את דעתו, כחבר, כאח. איך שתקרא לזה. או שעכשיו גם אסור לאשכנזים לדבר על מוזיקה?

המתלהמים ירמזו לשנאת אשכנזים, המאופקים יחתרו לפופוליזם: חיכיתם לאביב גפן בפינה, מהומה על לא מאומה, וכולי וכולי. בדרך כלל אני אתכם, תבוא שורת המחץ, אבל הפעם נטפלתם חינם.

גם המבקרים את משוררי "ערס פואטיקה", המתעקשים "לדבר על שירה במובנה הצר" משתמשים בקלף הביקורת המקצועית. הטיעון מנוסח כך: השיר הרי מתפרסם במוסף תרבות וספרות של "הארץ", לא במוסף לענייני חברה של דה מרקר, נכון? יפה, אז הדיון הוא על שירה. וכשירה אתם יכולים להתאמץ עוד יותר, אין לזה קשר בכלל עם מה שסבא שלי עשה לסבא שלך לפני חמישים שנה! כי אם תכניס את זה אתה בדיוק מפסיק לדבר על שירה ועובר לדבר על נושא אחר שבדיוק עכשיו (ולפני שנה, ולפני עשור, ולפני ארבעים שנה) לא בא לי לדבר עליו. אני מדבר על שירה. כמשורר למשורר אני מדבר איתך, אתה הרי האחרון שתרצה הנחות בגלל מי שאתה.

הטיעונים הללו מקפלים בתוכם את אחד החלקים הפעילים ביותר של ההדרה במרחב האינטלקטואלי. ולכן הם כל כך מרתיחים.

> בכל אשכנזי יש גזענות כלפי מזרחים

אביב גפן, צילום מסך מדה-ווייס

"'ארכין את ראשי כבוד אני אתן לך', זה שיר לאימא שלו או לדארת' ויידר?" אביב גפן, צילום מסך מדה-ווייס

הבעיה היא בסטנדרט

מבחינתו של "האשכנזי כאיש מקצוע", כל כולה של הטענה המזרחית מתמצית בכך ש"גם מזרחי יכול להיות משורר / שר בממשלה / נגיד בנק ישראל". כאיש מקצוע הוא שוקל את הטענה הזאת בינו לבין עצמו ומוצא אותה נכונה, טכנית, ואף מעשית, גם מזרחי יכול להיות הכל.

הוא מוכן לתת למזרחי חינוך לשירה, ואפילו לקדם אותו על פני מי שהשירה טבעית לו (זה לא חייב להיות אשכנזי, ממש לא. זה יכול להיות גם הבן של רבי יהודה הלוי מהמאה ה-12) כדי שייכנס למעגל הרוח והטוב שהשירה מעניקה לבא בכנפיה.

אך השיח המזרחי בכלל לא שואל את השאלה הזאת. השיח המזרחי שואף להביא לתוך ממסד התרבות הקיים את השפה שלו, את ה"מהי שירה" בעיניו, את איך שהוא משחק עם המילים ולאן שהוא רוצה להגיע עם השיר. הוא בא עם מכלול שלם, מכלול שבו לאשכנזי כאיש מקצוע אין הרבה הבנה, כי טכנית הוא לא מכיר. זה יכול לבוא בשירה ובמוזיקה או בקומדיה, וזה יכול לבוא באוכל.

ומה חשוב למזרחי להיות חלק מהממסד, שאפילו הקריטריונים בכניסה אליו הם אשכנזים? התשובה היא פשוטה, כי הממסד הזה נהנה מכוח, כסף, השפעה. אותו אביב גפן מדבר לצופים מזרחים לא פחות ממה שהוא מדבר לצופים אשכנזים, ולכולם הוא אומר – אני זה שקובע את הסטנדרט.

הדרישה לעמוד ב"סטנדרט", היא התיימרות של מישהו שלא מבין על מה מדובר (אביב גפן שלא מבין על מה אני מדבר כשאני מדבר על אמא, או בורגני כבר עשרה דורות שלא מבין מהו רעב ללחם וחומוס, או מהו חומוס), להסביר למי שמבין.

אביב גפן נמצא בכיסא דה ווייס בפריים טיים של ערוץ 2 לא כי הוא מבין מה הם אמא / מוזיקה / יצירה / עומק, אלא כי הוא מבין (אולי) מה הם יצירה / אמא / מוזיקה / עומק אשכנזיים.

אני בהחלט מקבל את הסטנדרט של אביב גפן לגבי גפן עצמו ודומיו. אם הוא היה כותב את המילים של השיר הזה, ומלחין אותן, סביר להניח שזה היה שיר גרוע. בדיוק כמו שאני לא ארצה שהוא יכין לי מטבוחה.

הדיבור של האשכנזי כאיש מקצוע על סטנדרטים בסיסיים, הוא כביסת מילים לדרישה להשיל ממך את מרכיבי הזהות המזרחית, משפה ועד שרשרת חי על החזה, בצאתך מהגטו המזרחי.

> קפה גיברלטר: אביב גפן קובר בשיר את אמא שלו, ואז מטיף ש"אמא יקרה" לא מעודן

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מבט על ורשה מהמרפסת של הטירה המלכותית, ציור של ברנרדו בלוטו מ-1773 (באדיבות המוזיאון הלאומי של ורשה)

מבט על ורשה מהמרפסת של הטירה המלכותית, ציור של ברנרדו בלוטו מ-1773 (באדיבות המוזיאון הלאומי של ורשה)

המהפכה החינוכית שהקדימה את זמנה

כבר ב-1774 הבינו בחבר העמים של פולין וליטא ש"אין לכפות משמעת באמצעות פחד, אלא באמצעות מנהיגות והבנה", שהכיתות צריכות להיות מעוצבות "כך שהילד לא יראה את בית הספר כבית סוהר", ושרק הממסד האזרחי יכול להניב חינוך אוניברסלי שוויוני וחופשי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf