מחליקים על ההריסות: האנשים שמחזירים את השמחה לילדי עזה
בעזרת סקייטבורדים, קרקס וטיפול באמנות, עזתים צעירים מתנדבים כדי לספק ריפוי ורגעים קטנים של נורמליות לילדים שנאבקים לשרוד את הג'נוסייד

מנסה להיות מקור השראה לחוסן בשביל צעירים בעזה ולשדר לעולם מסר של התנגדות. רג'אב א-ריפי והצוות שלו מאמנים ילדים בנמל עזה, ב-20 במאי 2025 (צילום: אחמד אחמד)
רג'אב א-ריפי עומד בין מה שנותר מבניין ימק"א בעזה, סקייטבורד תחת הזרוע, ומלמד חבורה של ילדים איך לשמור על שיווי משקל ברחובות שנוצרו בהם מכתשים וסדקים כתוצאה מהפצצות.
הצלם ומחליק הסקייטבורד המקצועי בן ה-28 אימן צעירים עזתים מאז 2008. לפני המלחמה, הוא הוביל את צוות הסקייטבורד היחיד ברצועה, SkatePal, ואימן ילדים בגילים שבין 6 ל-16 על רמפה קטנה ליד חוף הים במערב העיר עזה – זאת עד שספינות ישראליות ריסקו אותה.
ביתו בשכונת שג'אעייה נפגע בהפצצה ישראלית בנובמבר 2023, והוא נאלץ לעקור שוב ושוב ברחבי צפון עזה. בכל פעם הוא הציל את המעט שהיה לו, ולעיתים קרובות הסיע את חפציו על הסקייטבורד.
בגלל הפסקות חשמל ותקשורת תכופות, הוא איבד קשר עם רבים מחברי הקבוצה שלו. אבל כבר בתחילת 2024, א-ריפי החל להעלות עוד ועוד סרטונים לחשבונות המדיה החברתית של הקבוצה שלו, בתקווה להיות מקור השראה לחוסן בשביל צעירים בעזה ולשדר לעולם מסר של התנגדות.
"אחד האתגרים הגדולים שלנו הוא מחסור במקומות בטוחים להחליק בהם", הוא אמר למגזין 972+. "רוב הכבישים נהרסו, ככה שאני מחליק על גגות משופעים של בניינים שהופצצו".
לאט לאט, חלק מ-100 מתלמידיו מצאו את דרכם חזרה אליו. יחד הם ארגנו מופעי ראווה וסדנאות לילדים במקלטים מאולתרים בצפון הרצועה.
בעיני א-ריפי, החלקה על סקייטבורד היא דרך להציע לילדים רגע של הפוגה מהטראומה שאינה נגמרת. "כאשר הילדים רואים אותנו, הם באים בריצה", הוא אמר. "הם נואשים אפילו לרגע קל של בריחה מהפחד".
עכשיו הוא עורך סדרות אימונים שבועיות לבנים ובנות, ואת שאר זמנו הוא מקדיש להופעות במקלטים, בבתי ספר וברחובות. יותר מ-250 פלסטינים צעירים משתוקקים להצטרף לקבוצה, אבל לא-ריפי נותרו רק שישה סקייטבורדים. רוב הציוד, כולל ציוד מגן, נעליים וביגוד, נהרס בהפצצות. "כמה ילדים משחקים יחפים", הוא אמר. "אני מזהיר אותם לשמור על עצמם. אם הם ייפצעו, אין תרופות או תזונה נכונה בעזה שיעזרו להם להחלים".
להתאמן על בטן ריקה הפך הרגל. "לפעמים גם אני מקבל סחרחורת", הוא הודה. "אבל אני משתדל שלא יבזבזו אנרגיה. הם זקוקים לה כדי להביא מים או עצים למדורה".
הקבוצה נסמכת על תרומות מהקהילה ועל כל סיוע מקומי שהם יכולים לקבל. כשזה מתאפשר, א-ריפי מחלק חטיפים קטנים לילדים, שרבים מהם סובלים מתת תזונה. מאז שישראל הטילה מצור מוחלט על הרצועה בתחילת מרץ, משבר הרעב בעזה העצים, ועל פי דוחות אחרונים, יותר מ-70 אלף ילדים סובלים מתת תזונה חמורה.
"אני אוהב כל רגע שאנחנו משחקים עם קפטן רג'אב", אמר אחמד אל-מסרי, בן 9, שנעקר מצפון הרצועה ועכשיו מצא מקלט במרכז העיר עזה. "הוא מלמד אותנו איך לעשות טריקים. הלוואי שיהיה לי סקייטבורד משלי ואוכל להחליק כל הזמן".
אבל ככל שההפצצות השראליות התעצמו וצווי פינוי התפשטו בצפון הרצועה, משטח ההחלקה הקבוע שלהם בבניין ימק"א הפך צפוף מדי. "המקום התמלא באוהלים", אמר א-ריפי. "הילדים בכו ושאלו אותי איפה נוכל להחליק עכשיו. ניסינו לעבור לנמל של עזה, אבל גם הוא היה מלא במפונים".
א-ריפי איבד שניים מחבריו הקרובים – אחמד א-שאווה ודורע'אם קראקע. שניהם עבדו בתחום הבידור ובריאות הנפש לפני שנהרגו בהפצצות ישראליות. אולם חרף האיום המתמיד בהפצצות והאובדן האישי העצום, הוא ממשיך להחליק על סקייטבורד. "איבדנו הכול", אמר, "אבל לא איבדנו את התקווה לעתיד טוב יותר לילדים שלנו".
שביב של חיים נורמליים
כמו א-ריפי, מוחמד עובייד בן ה-34 משתמש ביצירתיות כדי להגן על ילדי עזה מפני טראומה, בעת שממדי הג'נוסייד מתרחבים.
עובייד, מחנך טיפולי היה שותף להקמת "הקרקס החופשי של עזה" ב-2011, יחד עם 12 עזתים צעירים נוספים, יחד עם שותפים איטלקים וספרדים. לפני המלחמה, התוכניות שלהם שילבו מוזיקה, ריקוד ותיאטרון כדי לעזור לילדים לעבד טראומה ולפתח את הכישרון שלהם. עכשיו הם מארגנים מופעי דבקה, מופעי קרקס וסדנאות טיפוליות לילדים עקורים ברחבי הרצועה.
לאחרונה, עובייד והצוות שלו החיו את פרויקט "דוקטור ליצן" והם מבקרים בבתי חולים עם חלוקים לבנים ואיפור קרקסי כדי לבדר ילדים פצועים וטראומטיים. "אנחנו מנסים להקל על הפחד שלהם מרופאים ומחלוקים לבנים ולעזור להם להגיב טוב יותר לטיפול", אמר עובייד.
"הילדים בעזה זקוקים לפורקן יצירתי כדי לשחרר את הרגשות שהם אוצרים בתוכם", הוא הוסיף. "המצאנו משחקים קבוצתיים ופעילויות משעשעות נוספות כדי לעזור להם לחלץ את האנרגיה בדרכים אחרות".
אף שזהו גוף עצמאי, "הקרקס החופשי של עזה" משתף פעולה לעיתים עם בתי ספר אחרים לקרקס, כמו "בית הספר הפלסטיני לקרקס" בעוד ארגונים כמו "שיתוף הפעולה הבינלאומי דרום-דרום" (CISS) האיטלקי מסייעים לצוות באספקת ציוד ושינוע. הם מעדיפים להגיע לאזורים רחוקים שאליהם מגיע מעט סיוע, אך הסגרים וצווי הפינוי הדחופים מאלצים אותם לעיתים קרובות לנטוש ציוד או לאלתר עם מה שנמצא בהישג יד.
"לפעמים אנחנו חייבים להיות יצירתיים", הסביר עובייד. "אנחנו משתמשים בירקות במקום ציוד קרקס או בחצילים במקום מקלות ג'אגלינג.
לעובייד והצוות שלו ניסיון עשיר בעבודה עם ילדים בטראומה והם קיבלו הכשרה בעזרה ראשונה פסיכולוגית (PFA). אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש וארגוני סיוע לפעמים יוצרים אתם קשר כדי לאתר ילדים שזקוקים לביקורים אישיים או לטיפול מיוחד.
"איננו יכולים למחוק את הפחד ואת הסבל שלהם", הודה עובייד, "אבל אנחנו עושים ככל יכולתנו להעניק להם שעתיים של הנאה וצחוק. שביב של חיים נורמליים".
נוסף לפגישות סדירות שנועדו לשיפור יכולותיהם, הצוות נוסע לעיתים קרובות לאזורים בסיכון גבוה, אפילו במהלך תקיפות ישראליות.
"בזמן הפצצות ופיצוצים חזקים, אנחנו משתדלים שהילדים יישארו מרוכזים על ידי שירה חזקה יותר וניגון מוזיקה", אמר עובייד. "אנחנו יודעים שמפציצים בתי ספר ומקלטים, אבל אנחנו ממשיכים כי אנחנו מאמינים בתפקיד שלנו: לעזור לילדים לשרוד את הטראומה של המלחמה".
"אנחנו מנסים להצחיק אותם, אבל גם אנחנו זקוקים לעזרה"
רובא אל-נג'אר, 21, חגה עם ליאן בת ה-9 בריקוד עליז, הצחוק שלהן והמוזיקה מכסים על זמזום הרחפנים הישראליים הטסים מעליהן. ליאן, הסובלת מתסמונת דאון, מחייכת חיוך רחב. "אני מאושרת", היא אמרה, "אני רוצה לשחק כל הזמן".
אל-נג'אר נעקרה תחילה לבית ספר בשכונה שייח' זיאד בצפון עזה לאחר שביתה הופצץ בתחילת 2024. אחר כך היא נאלצה לברוח שוב, ועכשיו היא מוצאת מקלט באוהל במערב העיר עזה עם בני משפחתה.
"נקברתי תחת ההריסות כשהבית שלי נפגע", היא נזכרת. "אחרי ששרדתי, הרגשתי מחויבות להשפיע, אף אם לשעות ספורות, על חייהם של ילדים שחווים את הסיוט הזה".

"החובה שלנו היא להעניק לילדים האלה סיבה להמשיך הלאה". רובא אל-נג'אר צובעת פנים של ילדים בבית הספר חסן סלמה בעיר עזה, ב-8 במאי 2025 (צילום: אחמד אחמד)
רעיון ההקמה של קבוצת תמיכה היה קיים במחשבתה של א-נג'אר במשך זמן רב. עם תחילת המלחמה, החליטה להוציא אותו לפועל. יחד עם קרובי משפחה וחברים, רובם סטודנטים מתחומים שונים עם ניסיון בהתנדבות, היא בנתה צוות של 18 אנשים המקדישים את עצמם לעזרה לילדי עזה.
הם מארגנים מפגשים של תרפיה באומנות במקלטים ובבתי ספר, ריקודי דבקה וצביעת פנים ומספקים סיוע פסיכולוגי לילדים ולהורים, כמו גם אימונים בעזרה ראשונה. את כל זה הצוות עושה בלי עזרה כספית חיצונית. לפעמים הם שואלים ציוד מבתי ספר אחרים לקרקס או מחברים.
א-נג'אר וצוותה בוחנים היטב את המצב הביטחוני ומקיימים את הפעילות במהלך הפוגות בהפצצות או באזורים שיש בהם פחות רחפנים. "אמא שלי מתחננת בפני לא לצאת", היא אמרה, "אבל אבא שלי אומר: לכי, רק תיזהרי'".
"אנחנו יודעים שבכל רגע אנחנו יכולים להיהרג", היא המשיכה, "אבל הצוות שלי ואני מאמינים שהחובה שלנו היא להעניק לילדים האלה סיבה להמשיך הלאה. אנחנו מנסים להצחיק אותם, אף על פי שגם אנחנו זקוקים באופן נואש לעזרה. התחננו מספיק באוזני העולם. אנחנו מותשים. איננו מסוגלים לשאת יותר את הסבל, לא בשבילנו ולא בשביל הילדים".
אחמד אחמד הוא שם עט של עיתונאי מהעיר עזה שמעדיף להישאר בעילום שם מפחד שיאונה לו. הכתבה פורסמה במקור במגזין 972+. תרגום: מירון רפופורט
לזמן מוגבל - התרומה שלך יכולה להיות שווה פי 12!
הודות לתורם נדיב, בשלושת השבועות הקרובים, עד סוף יולי: בתרומה חד פעמית לשיחה מקומית – התרומה שלך תוכפל. בהצטרפות לתרומה חודשית – התרומה שלך תוכפל פי 12. כלומר סכום התרומה השנתי שלך יוכפל. אם העבודה שלנו בשיחה מקומית חשובה לך - זה הרגע להצטרף לתמיכה.
לתמיכה בשיחה מקומית