מוזיאון העננים של עזה

הפסל המקורי נוצר מתוך ההריסות של המלחמה הקודמת, ונהרס במלחמה באוקטובר 2023. המגדלור בעזה (צילום: שריף סרחאן)

ב-2016 חנך האומן העזתי שריף סרחאן את הפסל שבנה, "מנארת עזה" (מגדלור עזה), פסל העשוי אבנים, בטון ושברי בתים שנהרסו במלחמות ישראל ברצועה. זו יצירה שנולדה מתוך ההריסות עצמן, "ניסיון להפוך את פסולת המלחמה לסמל של חיים, זיכרון, עמידה ואור", כפי שהוא אומר ל"שיחה מקומית".

>> לחלץ את התרבות של עזה מתוך ההריסות

כמעט עשור לאחר מכן הופצץ הפסל ונהרס במלחמה הנוכחית. לאחר חודשים של כאב, בדידות ופליטוּת, מצא עצמו סרחאן בונה את עולמו מחדש על חוף במרסיי שבדרום צרפת, בצל רצח העם שהשאיר מאחוריו. הוא הקים את המנארה מחדש – לא באותו מקום ולא באותו גודל, אך באותה רוח. היצירה, שנבנתה מן ההריסות, הפכה עדות לכך שגם אחרי החורבן הוא מסרב להעלים את עזה. סרחאן אינו רוצה להישאר בגלות; הוא כבר מתכנן את הפסל הבא שלו וחולם שהמנארה תשוב יום אחד לחוף עירו.

המגדלור חזר לעמוד, אבל במרסיי (צילום: שריף סרחאן)

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

את הסיפור שמעתי מפיו, ואת הצילומים ראיתי בין עשרות סיפורי אומנים, יוצרים וארכיאולוגים החבויים בדפי הספר "Archiving Gaza in the Present: Memory, Culture and Erasure", שיצא לאור בשנה שעברה. עורכות הספר, פרופ' דינה מטר וד"ר ונישיה פורטר, אומרות שעבודת הארכיון היא פעולה אקטיבית של התנגדות למחיקת התרבות והזיכרון הפלסטיניים – התנגדות ל-Memoricide בזמן אמת.

פרופ' מטר, חוקרת מדיה פוליטית, אומרת שהשמדת תרבות היא חלק מתהליך רחב של דה-הומניזציה: אם אין תרבות, אין היסטוריה; ואם אין היסטוריה, אין תביעה מוסרית, וקל יותר לצמצם עם שלם לבעיה ביטחונית. "בחרנו לפרסם את הספר באנגלית כדי לדבר עם הציבור המערבי, ששותף לג'נוסייד, ולעמת אותו עם המחיקה של התרבות, המורשת והאומנות של עם – שהמערב שותף לה", היא מסבירה.

הספר כבד ועמוס במאמרים, סיפורים וצילומים שנכתבו ונאספו בידי חוקרים, אומנים, אוצרים וארכיאולוגים פלסטינים, כולם מעזה. זהו ספר שמנכיח את עזה האחרת ומזקק אמת שקשה לראות מבעד לשטף החדשות על מניין ההרוגים והפצועים, הרעב והפליטות. הוא מספר איזו מוזיקה שמעו בעזה בקונצרט האחרון בעיר, ואיזה ספר ילדים קראו שם לפני השינה.

המלחמה לא כוונה רק נגד שני מיליון בני האדם החיים ברצועה, בבית הכלא הגדול בהיסטוריה, אלא גם נגד ההיסטוריה, הזיכרון והעתיד של עזה. הספר מבקש להחזיר לעיר את מה שמלחמת ההשמדה ניסתה למחוק: עומק היסטורי בן 4,000 שנה, החותר תחת הדימוי שהודבק לה מאז הנכבה כאתר של הרס, צפיפות ואיום.

מטר מכנה זאת "אלימות אפיסטמית" (Epistemic Violence): "כאשר אוניברסיטה מופצצת, לא נהרס רק בניין, אלא מקום שבו נוצרת מחשבה. כאשר ספרייה נשרפת, נשרפת האפשרות של דור צעיר להיפגש עם עברו. כאשר מסגד עתיק, כנסייה או גלריה נמחקים, מדובר בפגיעה ברצף שלם של ידע וחיים קהילתיים".

בפגישתנו בגלריה לאומנות מודרנית בלונדון, אמרה לי פורטר שרבים מדמיינים ארכיון כאוסף של ניירות מצהיבים וצילומים בשחור-לבן. אבל הארכיון שהספר יוצר אינו נחלת העבר. הוא נבנה בהווה, בתוך התופת. "ארכיאולוגים פצועים, מותשים ורעבים בעזה אינם מחפשים גופות, אלא פיסות מידע מתוך ההיסטוריה של עירם", מספרת פורטר. בידיים רועדות היא הראתה לי תצלום של פועלים מחלצים כד עתיק מתוך ההריסות, בעדינות, כאילו הם מחזיקים תינוק פצוע.

שמלה שניצלה מהתופת. מתוך Archiving Gaza in the Present

כאוספת רקמה פלסטינית כבר 30 שנה, תפס את עיניי בספר צילום של שמלה רקומה, קרועה ודהויה, שהיתה חלק מאוסף של שמלות מאזורים שונים ברצועה. פורטר מספרת שהשמלה הוצגה במוזיאון רפיח. המוזיאון הופצץ באוקטובר 2023, והשמלה נמצאה על גג בניין הרוס, שאליו הועפה מעוצמת הפיצוץ, והמתינה תשעה חודשים בשמש ובגשם עד שצוות המוזיאון חילץ אותה. כיום השמלה נודדת בעולם במסגרת התערוכה "Thread Memory: Embroidery from Palestine" שאצרה רייצ'ל דדמן. היא כבר הוצגה בערב הסעודית ובסקוטלנד, ועתידה להיות חלק מפרויקט הנצחה בשם "Tatreez Forest" (יער הרקמה).

צבעים מעלי דפנה

זהו אולי החידוש החשוב ביותר בספר: הוא אינו מחכה ל"יום שאחרי" ואינו מסכם את הג'נוסייד בדיעבד, אלא עוסק באִרכוּב בזמן הווה, בתיעוד תוך כדי הפצצות, במחשבה תוך כדי אבל וביצירה תוך כדי עקירה.

סרחאן היה אחד ממייסדי קולקטיב "שבּאביכּ" (חלונות), שהפעיל סטודיו וגלריה לאומנות מודרנית בעזה. הוא מתאר את סצנת האומנות שנבנתה בעזה לפני המלחמה כמעט ללא תשתיות, כמעט ללא תקציבים וכמעט ללא מוסדות. האומנים נאלצו להיות הכול בו-זמנית: יוצרים, אוצרים, מפיקים, צלמים, גרפיקאים ומנהלי חללי תצוגה. אבל דווקא מתוך המחסור הזה צמחה סצנה תרבותית שהתעקשה להתקיים.

"שבאביכ" הוקמה ב-2003. היא פעלה בחצר האחורית של בית החולים אל-שיפאא, סמוך למבנה האו"ם, מתוך מחשבה נאיבית שמקומות אלה לא יופצצו במלחמות הבאות על עזה. "למי יש עניין להרוס גלריה לאומנות מודרנית?" שואל סרחאן. הוא קיבל את התשובה כששתי פצצות נחתו על הבניין ומחקו אותו עד היסוד.

הסטודיו של הקולקטיב היה הרבה יותר ממקום המציג אומנות: הוא היה מרחב תומך שטיפח אומנים צעירים והיה להם בית שני. בלב הפיצול והניתוק הגיאוגרפיים והפוליטיים ביקשו סרחאן ושותפיו לבנות קהילה רחבה שתגיע לעולם הערבי והמערבי ותקשור קשרים עם בתי ספר לאומנות. "קשה לפרוץ כאומן מתחיל כמעט בכל מקום", הוא אומר. "דמיינו מה צפוי לציירת, מוכשרת ככל שתהיה, שנולדה אל תוך הסגר וגדלה ממלחמה למבצע, עד שהגענו לאוקטובר".

האומנים ב"שבאביכ" פיתחו דרכים יצירתיות לעבוד בתנאים כמעט בלתי אפשריים: הם הפיקו צבעים מחומרים המצויים בכל בית, כמו עלי דפנה, כמון, קינמון, קפה וקליפות רימון. משום שבעזה אין חנויות לציוד אומנות, הם הפכו שאריות ממטבח הרוס לחומרי גלם בסטודיו.

אחת הציירות הוותיקות, פאטמה אבו עודה, יצרה מברשות משיער נכדותיה כדי לא לחדול מלצייר. אחרים ציירו בפחם על נייר פשוט או על קרטונים של חבילות סיוע. אלו אינן רק אנקדוטות על יצירתיות בתנאי מחסור, אלא עדות לכך שהתרבות בעזה מעולם לא היתה מותרות; היא היתה דרך להתעקש על אנושיות.

כיום, בגלות, הקים הקולקטיב מחדש את גלריית "שבאביכ" במרחב הווירטואלי. הגלריה שוחזרה על בסיס צילומים שתיעדו את עבודות האומנים. נבנתה פלטפורמה תלת-ממדית שבה מוצגות עבודות רבות. כיום מעניקה "שבאביכ" מלגות מחיה ליותר מ-120 אומנים צעירים בעזה.

‏זעם על קירות מרכז התרבות

בטריטוריה שבה קירות פיזיים מזוהים עם כליאה, הגה הקולקטיב חוואף (קצוות או שוליים), שהקימו מוחמד אבו סאל, סלמאן נוואתי, סֻנדֻס אל-נח'אלה ומוחמד בורואיסה, את "מוזיאון סחאב", מוזיאון העננים.חוואף הוא קבוצה של אמנים, אדריכלים וחוקרים שהוקמה ב-2021 במטרה לפעול נגד ההרס והשכחה של המורשת התרבותית של עזה. הקולקטיב פועל במרחב הדיגיטלי, בענן, שבין עזה לפריז, תוך שימוש בטכנולוגיות מתקדמות כדי לשמר את זיכרון המקום. "נוזיאון סחאב" נבנה בענן הדיגיטלי, המקום הבטוח ביותר לשימור מורשת הנתונה במצור. באמצעות כלֵי מציאות מדומה מאפשר "סחאב" לפזורה הפלסטינית ולעולם כולו לעקוף את המצור ולהיכנס למרחב שבו נשמרת ההיסטוריה של עזה.

הארכיטקטורה הווירטואלית של המוזיאון אינה "קובייה לבנה". היא נשענת על רעיון של סֵדִימֶנטַציה, שכבות המדמות את העיר העתיקה של עזה: כל שכבה דיגיטלית וכל חצר פנימית משקפות תקופה אחרת בהיסטוריה בת אלפי השנים של העיר. "סחאב" פועל למעשה כ"פוסט-מוזיאון", מרחב המעניק ערך לזיכרון של האובייקט יותר מאשר לאובייקט הפיזי עצמו. הוא מבטיח שגם אם הארכיון נשרף, ה"ענן" נותר. הדמיון הופך לכלי של התנגדות.

כתובת שנאה על ספריית ילדים. מרכז התרבות אל קאטן אחרי ביקור החיילים (צילום: קרן א.מ. קאטן)

אבל אולי הרגע המטלטל ביותר בספר מופיע במאמרו של עומר אל-קאטן, יו"ר הוועד המנהל של המוזיאון הפלסטיני, הנושא כותרת ישירה וקשה: "Culturicide" רצח תרבותי.

אל-קאטן מתאר את ההרס השיטתי של מוסדות התרבות בעזה – מוזיאונים, ספריות, מסגדים, כנסיות, מרכזי תרבות וארכיונים – לא כתוצאה שולית של המלחמה, אלא כחלק מן המתקפה עצמה: מתקפה שאינה מכוונת רק כלפי בני אדם, אלא גם כלפי הזיכרון, הידע והאפשרות של חברה שלמה לספר את עצמה.

ובתוך המאמר מופיע פרט קטן, כמעט שולי, אך מצמרר בעוצמתו. חיילים ישראלים הותירו על קירות מרכז אל-קאטן לתרבות, בשכונת תל אל-הווא, שבו פעלה אחת מספריות הילדים החשובות בעולם הערבי, מילה אחת בעברית: "זעם".

קשה לחשוב על דימוי מדויק יותר לאלימות הזו. מילה עברית אחת, חרוטה על קירות ספריית ילדים. כאילו גם המקום שנועד לקריאה, לדמיון, לסקרנות ולחלום חייב להיכבש בשפה של כוח; כאילו גם מרחב שנבנה כדי לטפח את עולמם של ילדים אינו יכול להישאר מחוץ למעגל ההרס.

שגרירים שניצלו במקרה

יש סיפור הצלה אחד שקדם לכל ההרס, והוא מקרי כל כך עד שקשה להאמין שאכן התרחש.

בשנת 2005 יצא מעזה אוסף של 530 פריטים ארכיאולוגיים במסגרת שיתוף פעולה בין עיריית ז'נבה, הקונפדרציה השווייצרית והרשות הפלסטינית, בחסות אונסק"ו. חלקם הגיעו מאוספו הפרטי של האספן העזתי ג'וודאת ח'ודרי, והיתר מחפירות משותפות של מחלקת העתיקות הפלסטינית ושל ה-École Biblique. שנתיים לאחר מכן נפתחה במוזיאון לאומנות ולהיסטוריה בז'נבה התערוכה "עזה בצומת הציוויליזציות", בנוכחות נשיאת שווייץ דאז, מישלין קלמי-רה, ויו"ר הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס. אבל הפריטים מעולם לא שבו הביתה.

זמן קצר לאחר פתיחת התערוכה השתלט חמאס על עזה, הוטל המצור, והמלחמות שבאו בעקבותיו הפכו את החזרת האוסף לבלתי אפשרית. האוצרות נארזו מחדש והועברו לאחסון בנמל החופשי של ז'נבה. איש לא שיער אז שהגלות הזאת תהיה למעשה פעולת ההצלה שלהם.

כאשר פרצה המלחמה באוקטובר 2023, נהרס עד היסוד המוזיאון הפרטי של ח'ודרי – אל-מתחף – יחד עם גניו, שבהם נשמרו אלפי פריטים ארכיאולוגיים נוספים. דחפורים יישרו את המקום, ובכך נמחקה שכבה נוספת מן ההיסטוריה של עזה.

מה ששרד מן המורשת החומרית של העיר שרד דווקא משום שלא היה בה. מאז הפכו אותם 530 פריטים לשגרירים של עזה בגלות.

ז'נבה פתחה את התערוכה "מורשת בסכנה", ובהמשך יצא האוסף למסע נוסף: בפריז, תחת הכותרת "אוצרות שניצלו מעזה", ולאחר מכן בטורינו. בכל תחנה העידו הפריטים מחדש על עיר שמבקשים למחוק, ועל תרבות שממשיכה לדרוש את מקומה בעולם גם כאשר אדמתה חרבה.

בספטמבר 2024 חתמו הרשות הפלסטינית ועיריית ז'נבה על מזכר הבנות שלפיו יישמר האוסף בשווייץ "כל עוד יהיה בכך צורך". התקווה היא שיום אחד ישוב לעזה ויהווה את אבן הפינה של המוזיאון הלאומי שלה. ועד אז ממשיכים הפריטים האלה לנדוד – שגרירים של עיר גולה, ארכיון של מולדת שאינה חדלה להתעקש על קיומה.

זו אולי המשמעות העמוקה ביותר של הארכיון שעליו מדבר הספר. הארכיון אינו רק המקום שבו שומרים את העבר; הוא גם המקום שממנו אפשר לתבוע עתיד. הוא מערער על ההנחה שההרס הוא הסיפור האחרון.

‏"Archiving Gaza in the Present" אינו ספר של תקווה נאיבית. חלק מן היצירות אבדו לנצח, חלק מן האומנים נהרגו, וחלק מן הספריות, המוזיאונים והמוסדות התרבותיים לא ישובו להיות כשהיו. אבל הספר מציע דבר אחר: סירוב להיעלם, התעקשות להיות, לחיות ולבנות מחדש. הספר הזה מסרב לתת לצבא להיות העורך היחיד של היסטוריית עזה.