newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

האישה שמנגישה את מציאות הכיבוש לציבור הרחב

עדי רונן ארגוב עבדה שנים רבות כפסיכולוגית קלינית המתמחה בטראומה. אחרי שפרשה, מצאה את עצמה כמעט במקרה מדווחת באופן שוטף על מקרי אלימות בשטחים הכבושים – מתוך אמונה שאם אנשים ייחשפו למה שקורה בשטח, הם יגידו "די". ראיון

מאת:
עדי רונן ארגוב (צילום: באדיבות המצולמת)

"אם יש משהו שמאפיין אותי זה שאני מאמינה באדם". עדי רונן ארגוב (צילום: באדיבות המצולמת)

אחרי 26 שנות עבודה כפסיכולוגית קלינית המתמחה בטראומה, הרגישה עדי רונן ארגוב שהיא שחוקה, והחליטה לפרוש. אלא שמהר מאוד, מצאה את עצמה שקועה עד צוואר בעיסוק בחומרים טראומתיים בהרבה: איסוף יומי של מקרי אלימות בשטחים הכבושים, והנגשתם לציבור הרחב.

מזה כשנתיים מפרסמת רונן ארגוב, 57, נשואה, אמא לשני בנים וסבתא לנכד בן שנה, את "הדף היומי" – שהפך לאחד ממקורות המידע החשובים ביותר בעברית לגבי המתרחש במחוזות הכיבוש. הפרויקט מתארח לעת עתה באתר של "מסתכלים לכיבוש בעיניים", שם החומרים מתורגמים גם לאנגלית, ומופץ גם באמצעות הטלגרם ובקבוצת וואטסאפ ייעודית. הוא מנגיש לציבור הישראלי דיווחים מהשטח, לצד מידע על פי חלוקה לקטגוריות שונות – כולם תוצאה של עבודת איסוף, מיון ואימות יסודית, שהתחילה, לדברי רונן ארגוב, כמעט באקראי.

"הפרויקט התחיל להתבשל לפני כשנתיים, כשהבנתי שאני לא יודעת. תמיד הייתי חלק מהאקטיביזם הפרו-פלסטיני, אבל ידעתי שאני לא יודעת מה מתרחש ברמה היומיומית, והתחלתי לחפש. האמת היא שהידיעות מאוד נגישות, רק צריך לחפש ברשתות ולראות אילו מהן יותר אמינות, ולשים לב.

"זה התחיל מפרסום ידיעה פה וידיעה שם, בקבוצות של פעילי 'מסתכלים לכיבוש בעיניים'. במשך הזמן הידיעות נערמו והדיווחים התארכו, והרגשתי צורך לארגן אותן. לא להפוך את הידיעות לקלות או לנעימות, אבל כן לארגן את המידע. תוך כדי תהליך המיון של המקורות שאני קוראת, התעמק גם תהליך לימוד הערבית, וגיליתי שאני יודעת יותר משחשבתי.

"לאט לאט זה התגלגל למעין גולם שקם על יוצרו: ממשהו שאני מעלה מדי פעם, זה הפך לפרויקט שבכל פעם שאני יושבת עליו, שזה פעם בשלושה או ארבעה ימים, אני משקיעה בו שעות על גבי שעות".

בנוסף על "הדף היומי", שתכניו מתעדכנים בממוצע אחת לשלושה ימים, רונן ארגוב מפרסמת על בסיס יומי מידע רב מהשטחים גם בעמוד הפייסבוק שלה. בעתיד, היא אומרת, יוקם גם דף פייסבוק של הפרויקט: "אני כבר מבינה שזה לא משהו שאני יכולה להמשיך לעשות לבד, ומקווה להפוך את זה למשהו שהוא עוד יותר נגיש וברור".

מאיפה את שואבת את המידע שאת מפרסמת?

"עם הזמן בררתי שלוש רשתות פלסטיניות שאני עוקבת אחריהן: וופא וקודס, ולגבי ידיעות מירושלים, רשת אל קסטל. מעבר לזה יש קבוצות של פעילים מהבקעה, ממסאפר יטא, שמעדכנים על התרחשויות בזמן אמת. עם הזמן, פעילים גם התחילו לשלוח לי ישירות דברים שקורים, וזאת השאיפה, שכמה שיותר מידע יגיע מפעילים ופחות מהרשתות.

"לגבי נתונים, אני עוקבת אחרי OCHA (משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים; א"נ), אתר הסהר האדום, משרד הבריאות הפלסטיני ומקורות אחרים".

איך את מאמתת את המידע שמגיע אליך?

"בעיקר באמצעות הצלבה בין מקורות, או לפעמים על ידי בירור עם פעילים שאני יודעת שהיו בשטח. בעניין הזה, העובדה שאני מפרסמת בדף היומי פעם בשלושה ימים עוזרת, כי לכל מקרה יש התגלגלות, ואז יש שהות לבחון את ההדים שלו, לראות אם יש לו המשך. אם יש ידיעה אחת שאין לה שום הדהודים ולא מופיעה בשום מקום אחר, אני לא מדווחת עליה, או שכותבת משהו כמו 'לפי דיווחים פלסטינים, עדיין לא אומת'.

"היו פעמים שנפלתי והייתי צריכה לתקן, אבל זה הולך ופוחת. בכל הנוגע למספרים, למשל, הרשתות לא פעם מגזימות, אז אני מעדיפה ללכת לפי האו"ם, שאמנם הרבה יותר שמרנים, במיוחד בכל הנוגע למספרי הרוגים, אבל לפחות זה נחשב למקור אמין".

את מקבלת חומרים גם מתושבים, מעיתונאים או מפעילים פלסטינים?

"זה מתחיל, יותר דרך קבוצות הפעילים. בתוך אחת הרשתות המרכזיות האלה יש מישהו ששולח לי דיווחים אישית".

אני מניחה שמגיעים אלייך המון חומרים. איך את בוחרת מה להפיץ מתוכם?

"שאלה טובה! אין לי כלל. ההחלטה המרכזית שלי היא לדווח על דברים שמתרחשים בשטחי 1967. אני לא כל כך מדווחת על דברים שקורים בשטחי 1948, אני עוד לא יודעת איך להכניס את זה, אף שבתפיסה הפוליטית שלי אני מחזיקה בתפיסת משטר האפרטהייד וכוללת בה גם את הנכבה. אני מדווחת מעט מאוד על רצועת עזה, רק אם יש שם מבצע, או ירי על דייגים וכדומה.

"יש לי כמה סקציות של פרסום, אחת מהן של נתונים כלליים – מספר מעצרים לפי יישובים, הרוגים משני הצדדים, מעקב אחר מעצרים מנהליים, ועוד. בכל הנוגע להתקפות של כוחות הכיבוש על פלסטינים, אני מדווחת על מה שהתפתח לעימות או לאירוע כלשהו. הרי יש המון פשיטות בכל לילה, אם אדווח על כל פשיטה זה לא ייגמר.

"עוד דברים שאני מדווחת עליהם הם הריסות, תקיפות של פלסטינים על כוחות הכיבוש, התקפות של מתנחלים על פלסטינים ולהיפך, דברים שיש להם הדהוד, לא אירועים ספורדיים".

בפרספקטיבה של שנתיים, את מזהה מגמה כלשהי בסוגי האירועים בשטח?

"קודם כל, התגברות של אלימות המתנחלים, שעוברת יותר ויותר למקרי ירי באזורים מסוימים. רואים בצורה הרבה יותר ברורה את שיתוף הפעולה בין הצבא למתנחלים. יש דפוס כזה, שמתנחלים תוקפים, הפלסטינים מתעמתים איתם, ואז הצבא תוקף את הפלסטינים. אני רואה יותר מגמה של פלסטינים שעומדים מול המתנחלים.

"אפשר לזהות גם דפוסי פעילות קבועים של הצבא. למשל, אם לא היו כמה ימים פשיטות גדולות, אז ברור שאחת כזו תגיע. אבל המגמה המשמעותית ביותר היא ההחרפה בבוטות של הכל. גם באיכות, וגם במספרים".

"המגמה המשמעותית ביותר היא ההחרפה בבוטות של הכל". חייל לצד מתנחלים שתוקפים פלסטינים סמוך לכפר עסירה אל-קבלייה, קרוב להתנחלות יצהר (צילום: נאסר אשתייה / פלאש 90)

את מקור יוצא דופן למידע שלא נגיש לרוב הציבור. האם את מקבלת פניות גם מתקשורת המיינסטרים, לבקש ממך חומרים?

"מעט מאוד. הם עוקבים אחרי בטוויטר, אבל פניות של ממש – אין".

החומרים שאת מפרסמת מאוד לא קלים לעיכול. אילו תגובות את מקבלת?

"האמת שאחרי ניסיון מר, הגבלתי בפייסבוק את האפשרות להגיב לי לחברים בלבד. אני מדברת על התקפות בלתי פוסקות, בוטות, גסות. בסופו של דבר יש מסה מצטברת שמייצרת איזו חשדנות, תחושה לא נעימה. כתוצאה מזה גם ניתקתי קשר עם המשפחה ברשתות החברתיות.

"יתר התגובות הן הרבה פעמים בסגנון 'זה לא יכול להיות, את בטוחה שזה מה שהיה?', גם מצד אנשים בעלי מודעות; קשה לאנשים לקלוט שחיילים יורים על אמבולנס, למשל. אבל אני גם מקבלת הרבה הודעת תמיכה, שמעודדות אותי להמשיך, ורואה עוד דבר שמרגש אותי מאוד, שיותר ויותר אנשים מחפשים לדעת באופן עצמאי, מחפשים ושולחים ידיעות לדף היומי מיוזמתם".

את נחשפת באופן יומיומי לכמויות לא סבירות של זוועות. איך את מתמודדת עם זה? מהם מנגנוני ההגנה שלך?

"אשתמש בדימוי של סוללה של טלפון נייד – כשהנייד מתיישן, הסוללה מתרוקנת מהר יותר וצריך לחבר אותה למקור טעינה לעתים יותר קרובות. אני שם. אני צריכה להיות מאוד מכוונת, כל הזמן, לשמור על עצמי. לא לוותר על הטקס של קפה הבוקר בבית הקפה. ביום שאני עם הנכד שלי, אני לא נוגעת בנייד.

"זה באמת מנגנון של שמירה עצמית, כי זה כבר נכנס לחלומות שלי בלילה. הייתי מתעוררת בלילות לראות אם קרה משהו שאני חייבת לדווח עליו. כל זה חייב אותי לשמור על המשאבים שלי בקנאות, כדי לא להגיע למצב של שחיקה מוחלטת של הסוללה. זה לא תמיד עובד, אבל זאת הכוונה שלי".

זה אולי דבר מוזר לומר לאור החומרים שאת מפרסמת, אבל יש בבסיס של העשייה שלך הנחת יסוד מאוד אופטימית, שאם הציבור הישראלי יידע מה קורה בשטחים, הוא יתעורר.

"זה מדויק מאוד. אם יש משהו שמאפיין אותי זה שאני מאמינה באדם. אני לא יודעת אם בשנים האחרונות אני יכולה לומר שאני אופטימית, אבל בלי ספק חלק ממה שמניע אותי הוא הצורך להנגיש את המידע לאנשים, מתוך הרגשה שאם הם ייחשפו לזוועות האלה, הם יגידו 'די'. האמונה הבסיסית הזו לא אבדה, לא נעלמה בשנתיים האלה, להיפך; היא הולכת ומתגברת".

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מחאת סטודנטים בבריטניה, ב-17 במאי 2024 (צילום: Alisdare Hickson, CC BY-NC-SA 2.0)

מחאת סטודנטים בבריטניה, ב-17 במאי 2024 (צילום: Alisdare Hickson, CC BY-NC-SA 2.0)

הביקור המוזר במאהל המחאה באוקספורד שאמור לייצג אותי

הזדמן לי לבקר בזירת מלחמת החורמה הסימבולית שמתנהלת באוניברסיטה הבריטית, ולנהל שיחה עם סטודנטים שהחליטו לדבר בשמי כפלסטיני – ונחרדתי לגלות גישה שטחית, שאינה מנסה אפילו להתמודד עם המציאות היומיומית שבה אני חי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf