מה שהאפיפיור ליאו לא אומר על עזה מטיל צל על כהונתו

אינו מצביע על ישראל כמבצעת הפשעים, וגם אינו משתמש במושג "רצח עם". האפיפיור ליאו ה-14 בטקס השבעתו בוותיקן, ב-18 במאי 2025 (צילום: Mazur/cbcew.org.uk)

האפיפיור הראשון מארה"ב היה רחוק מאוד מחגיגות 4 ביולי, שציינו 250 שנה לעצמאות המושבות מהממלכה המאוחדת. במקום זאת, האפיפיור ליאו ה-14 היה בקצה אירופה, מול חופה הצפוני של אפריקה, באי למפדוזה – הנמל הראשון שאליו מגיעים אלפי מהגרים לאחר שעשו את המסע המסוכן צפונה בחיפוש אחר חיים טובים יותר.

לאחר שביקר בבית הקברות הקטן שבו קבורים מהגרים שנספו בספינות שנטרפו בים התיכון, עמד ליאו למרגלות פורטה ד'אירופה (Porta d’Europa), אנדרטת קבלת הפנים המשקיפה אל הים. "אני כאן", הצהיר, "הולך בעקבות האפיפיור פרנציסקוס, שבחר לנסוע ללמפדוזה ב-8 ביולי 2013 במסגרת מסעו הראשון כיורשו של פטרוס".

בזיקה שיצר בין ביקורו ובין מסעו הראשון של פרנציסקוס כאפיפיור, ליאו עשה יותר מאשר לחלוק כבוד לקודמו או לאותת על המשכיות; הוא הציב את עצמו לצד מהגרים שסיכנו הכול כדי להימלט מרדיפות ומאלימות ולמצוא מקלט באירופה ובארה"ב.

אך המסר שלו חרג מעבר לסולידריות עם מהגרים. כמו פרנציסקוס לפניו, הוא קרא לאנושות כולה – מאמינים ולא מאמינים כאחד – להרהר הן במעשינו הן במחדלינו. 13 שנים קודם לכן, לאחר אחד האסונות הקטלניים ביותר שאירעו למהגרים בים התיכון, גינה פרנציסקוס את מה שכינה "גלובליזציה של אדישות". ליאו שב אל אותה זירה מוסרית.

ואכן, השנה הראשונה לכהונתו של ליאו נסבה בעקביות סביב נושא זה: הצורך באמפתיה כסימן ההיכר של התנהגות אישית וקולקטיבית כאחד. הקטע מהברית החדשה שבחר להקריא בביקור בלמפדוזה היה משל השומרוני הטוב, המסרב לחלוף על פני הזר הפצוע, "שכנו", בדרכו מירושלים ליריחו.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

דווקא בדרך זו, מירושלים ליריחו, שכיום חנוקה במחסומים צבאיים, עולות שאלות באשר לכהונתו של ליאו. הוא מדבר ללא הרף על שלום. שוב ושוב הוא מזכיר את עזה ואת הסבל העצום של העם הפלסטיני. עם זאת, הוא אינו מצביע על ישראל כמבצעת הפשעים, וגם אינו משתמש במושג "רצח עם". המילים שליאו אינו אומר – מילים שפרנציסקוס היה מוכן להגות – בולטות בחסרונן בפרק זה של כהונתו.

לחץ מלמטה

בעוד המחאות העממיות ברחבי איטליה נגד מתקפת ישראל על עזה התגברו בשנה האחרונה – משביתות ארציות וחסימות נמלים ועד השתלטויות של סטודנטים על אוניברסיטאות והפגנות המוניות – נוצר במקביל קרע בתוך הכנסייה הקתולית. הקרע נחשף לעיני הציבור לקראת עצרת ועידת הבישופים האיטלקית (CEI), שנערכה במאי ברומא, כאשר "איגוד הכמרים נגד רצח עם" – רשת שבה חברים כ-3,000 אנשי דת מ-58 מדינות, ושנוסדה בספטמבר 2025 – שלח מכתב פתוח הקורא לבישופי איטליה להפסיק לנקוט לשון מרוסנת בנושא עזה.

למרות שהאיגוד מורכב בעיקר מכמרים איטלקיים, חבריו כוללים גם שני קרדינלים שאינם איטלקים, שמונה ארכיבישופים איטלקים ו-17 בישופים. לקדושות אין נוכחות, לפחות לא באופן רשמי, אף שנזירות קתוליות הפכו לחלק מהקולות הכנסייתיים הבולטים ביותר באיטליה הקוראים לפעולה בנושא עזה.

"אנו מבקשים שמסר ברור יותר, נבואי יותר וקונקרטי יותר יעלה מהאספה הכללית של CEI", נאמר במכתב. "מסר הקורא להפסקת אש מיידית וקבועה; לסיום המצור על עזה ולאפשר כניסה חופשית ובטוחה של סיוע הומניטרי; להכרה מלאה בזכויות העם הפלסטיני; ולממשלת איטליה לשים קץ לכל מעורבות צבאית, כלכלית ודיפלומטית במדיניות של כיבוש, אפרטהייד והרס".

האיגוד דרש עוד "מחויבות לפעול למען טובת הארץ הזו וכלל האנושות, על בסיס האנושיות המשותפת שלנו", והזהיר כי "העמימות שמציגות ממשלות, מוסדות ולעיתים אף קהילות נוצריות מעמידה אותם בסכנת הפיכה לשותפים לפשע".

תחת פרנציסקוס, הוותיקן מתח לעיתים קרובות את גבולות יחסיו עם ישראל. האפיפיור פרנציסקוס מנופף לקהל מחוץ לכנסיית המולד בבית לחם, ב-25 במאי 2014 (צילום: מוסטפא באדר / אקטיבסיטלס)

הפנייה שיקפה תסכול גובר מהרטוריקה המאופקת יותר ויותר של הוותיקן, בייחוד מאז בחירתו של האפיפיור ליאו ה-14. תחת פרנציסקוס, הוותיקן מתח לעיתים קרובות את גבולות יחסיו עם ישראל, וכן באמצעות שמירה על קשרים קרובים ואישיים עם הקהילה הנוצרית הנצורה בעזה. ליאו המשיך לקרוא לשלום, לעמדה הומניטרית ולסיום הסבל בעזה, אך התייחסויות מפורשות לאחריותה של ישראל נעשו נדירות באופן ניכר.

למרות זאת, כמה דמויות בכירות בכנסייה האיטלקית הרחיקו לכת יותר. הארכיבישוף של נאפולי, מימו באטאליה, גינה בפומבי ובמישרין את פעולותיה של ישראל בעזה. עם זאת, לא באטאליה ולא שום בישוף איטלקי בכיר אחר – לרבות ליאו עצמו – תיארו אותן כרצח עם, אף שהמונח אומץ על ידי ועדת החקירה הבינלאומית העצמאית של האו"ם, ארגוני זכויות אדם פלסטיניים, ישראליים ובינלאומיים, ויותר מתריסר מדינות.

אזהרה זו מסמנת סטייה מהגישה שהתוותה כהונתו של פרנציסקוס. עוד לפני 7 באוקטובר כבר גברה המתיחות בין הוותיקן לישראל, בין היתר בשל סכסוכים ארוכי שנים על מעמדם המשפטי וחבות המס של מוסדות ונכסים קתוליים בירושלים, לצד מחוות הסולידריות הפומביות הגוברות והולכות של פרנציסקוס כלפי הפלסטינים. במהלך עלייתו לרגל לארץ הקודש בשנת 2014, עצר פרנציסקוס באופן בלתי מתוכנן ליד חומת ההפרדה בבית לחם, הניח את ידו על הבטון לצד גרפיטי עם המילים "שחררו את פלסטין". הוא גם עבר בין בית לחם לירושלים במסוק, ובכך נמנע מלחצות את חומת ההפרדה הישראלית לאורך המסלול שבין שתי הערים.

על פי הדיווחים, לאחר שהחלה המתקפה הישראלית על עזה, נהג פרנציסקוס להתקשר מדי ערב בשעה 19:00 לכנסיית המשפחה הקדושה בעיר עזה, עד זמן קצר לפני מותו, ולשוחח עם כומר הקהילה ועם חברי הקהילה הנוצרית שסירבו לעזוב את המתחם.

כמו האפיפיור פרנציסקוס, גם הקרדינל פיירבטיסטה פיצָבאלָה, הפטריארך הלטיני של ירושלים ופרנציסקני איטלקי שבילה יותר משלושה עשורים בארץ הקודש, התבלט כאחד המבקרים החריפים ביותר של ישראל מקרב בכירי הכנסייה עוד לפני 7 באוקטובר. הוא גינה שוב ושוב את אלימות המתנחלים, הפועלים בחסות המדינה, נגד קהילות נוצריות פלסטיניות בגדה המערבית הכבושה; ביקר בכפרים נוצריים כמו טייבה, שסבלו ממתקפות חוזרות ונשנות; ומתח ביקורת על ההגבלות ההולכות ומחמירות שהטילה ישראל על תנועת הפלסטינים. בעקבות הריגתה של העיתונאית הפלסטינית שירין אבו עאקלה במאי 2022 גינה גם את אלימות משטרת ישראל נגד אבלים במהלך תהלוכת הלווייתה בירושלים.

אחד המבקרים החריפים ביותר של ישראל מקרב בכירי הכנסייה עוד לפני 7 באוקטובר. הקרדינל פיירבטיסטה פיצָבאלָה בטקס אזכרה לאפיפיור המנוח פרנציסקוס, בכנסיית הקבר הקדוש בירושלים, ב-23 באפריל 2025 (צילום: ג'מאל עוואד / פלאש90)

"תקיפת אבלים, הכאתם באלות, שימוש ברימוני עשן, ירי כדורי גומי והפחדת מטופלים בבית חולים, מהווים הפרה חמורה של נורמות ותקנות בינלאומיות, ובהן הזכות הבסיסית לחופש דת, אשר יש לקיים גם במרחב הציבורי", אמר בהצהרה.

עם זאת, רצח העם בעזה סימן נקודת מפנה. לאחר ארבעה ביקורים ברצועה במהלך המלחמה, שפתו של פיצבאלה נעשתה מפורשת יותר ויותר, והגיעה לשיאה במכתב שפרסם באפריל. "יש הבדל בין אלו המפעילים כוח לבין אלו הסובלים ממנו, בין אלו השולטים לבין אלו הנשלטים, בין אלו המחזיקים בכלי נשק לבין אלו המאוימים על ידם, בין אלו הכובשים לבין אלו הנכבשים", כתב. "האחריות שונה. הכרה בהבדל זה היא מעשה של כבוד לצדק ולאמת".

הוא שב והדגיש את קיומה של הבחנה זו בהצהרות נוספות, ובכך היה לאחד הקולות הברורים ביותר בהיררכיה הקתולית הבכירה המכירים בא-סימטריה הבסיסית ביחסי השליטה של ישראל בפלסטינים.

הסוף להחרגת הנוצרים

בנובמבר 2025 הזכיר מסמך אקומני, שאושר על ידי 13 הזרמים המרכיבים את הנצרות הפלסטינית, את "קיירוס" (kairòs) – מילה יוונית המציינת רגע מכריע הדורש פעולה. המסמך, שהופנה לכנסייה העולמית, קרא לנוצרים להגן לא רק על המאמינים הפלסטינים, אלא על העם הפלסטיני כולו.

הקריאה הגיעה בעיתוי קריטי. זה שנים שיהודים ישראלים מהימין הקיצוני ומהזרם הדתי-לאומני מכוונים את התקפותיהם נגד כנסיות, אנשי דת, עולי רגל ומוסדות נוצריים במזרח ירושלים ובגדה המערבית. עם זאת, מגמת העלייה בהתקפות מסוג זה לאחרונה מצביעה על שינוי רחב יותר בימין הישראלי, ובייחוד בתנועת המתנחלים: שחיקת ההחרגה הבלתי פורמלית שניתנה זה מכבר לנוצרים.

במהלך צעדת הדגלים ביום ירושלים השנה, לאומנים יהודים ישראלים תקפו פלסטינים ברובע הנוצרי בעיר העתיקה, בעוד תיעודים אחרים הראו צועדים יורקים לעבר אתר המוקדש למריה הבתולה. מאז עלייתן לשלטון של דמויות דתיות-לאומניות כמו איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' ב-2022, ההבחנה המסורתית שעשו ממשלות ישראל בין פלסטינים נוצרים למוסלמים, תוך העדפת הראשונים ברוב המקרים, נשחקה במידה רבה.

מאז עלייתן לשלטון של דמויות דתיות-לאומניות כמו בן גביר וסמוטריץ', ההבחנה המסורתית בין פלסטינים נוצרים למוסלמים נשחקה במידה רבה. מצעד הדגלים בירושלים, ב-14 במאי 2026 (צילומים: אורן זיו)

עבור ההנהגה הדתית-לאומנית של ישראל, העדיפות העליונה היא ייהוד המרחב שבין הנהר לים, ובכלל זה עיירות וכפרים נוצריים פלסטיניים בגדה המערבית ובעזה. הכרה בנוכחותה ההיסטורית של הנצרות בארץ הקודש אינה נתפסת עוד ככורח אסטרטגי, וגם לא שימור התיירות הדתית והתמריץ הכלכלי שהיא מציעה. מלחמותיה הרבות של ישראל ורצח העם בעזה הפכו את התיירות הדתית לבלתי אפשרית כמעט, ויותר ויותר נוצרים מבכרים יעדים כמו יוון, טורקיה או ספרד על פני ארץ הקודש.

על רקע הביקורת הגוברת מצד מנהיגי הכנסייה, פעלה ישראל לשקם את יחסיה עם העולם הנוצרי. באפריל מינתה את ג'ורג' דיק – אזרח ישראלי-פלסטיני ודיפלומט מקצועי – לשליח מיוחד לעולם הנוצרי, האחראי על "העמקת קשרי ישראל עם קהילות נוצריות ברחבי העולם". עם זאת, המסר הציבורי של דיק כוון פחות לנוצרים פלסטינים ויותר לקהל מערבי. הוא תיאר את ישראל כ"שומרת המקומות הקדושים" וכ"מוצב של העולם המערבי", הקשור לאירופה באמצעות "שורשים יהודיים-נוצריים" משותפים.

דברים אלה נאמרו ימים ספורים לאחר שהרשויות הישראליות הטילו סגר חסר תקדים של 40 יום על חראם א-שריף (הר הבית) במהלך רמדאן ועיד אל-פיטר, והגבילו את כניסתם של מתפללים נוצרים לכנסיית הקבר בחג הפסחא. בעיני הקהילות המוסלמיות והנוצריות הפלסטיניות בירושלים, צעדים אלה חיזקו את התפיסה כי לא ניתן להגן על חופש הדת באופן סלקטיבי, תוך מתן עדיפות לאמונה אחת על פני רעותה.

אם משימתו של דיק תצליח במקום כלשהו, סביר להניח שזה יהיה באיטליה. המדינה אינה רק הלב הגיאוגרפי של הקתוליות העולמית, אלא גם ביתה של ג'ורג'יה מלוני, ראשת ממשלתה, הנחשבת עמוד התווך של הימין הקיצוני האירופי, בעיקר לאחר תבוסתו של ויקטור אורבן בהונגריה. אולם אפילו מלוני, שממשלתה יישרה קו בדרך כלל עם בנימין נתניהו ודונלד טראמפ, נקטה לאחרונה עמדה נגד שניהם, על רקע הידרדרות היחסים בין ישראל להנהגה הקתולית.

היא מתחה ביקורת פומבית על הרשויות הישראליות לאחר שאלה מנעו מהקרדינל פיצבאלה ומשומר המקומות הקדושים בארץ הקודש, פרנצ'סקו אילפו, מלהיכנס לכנסיית הקבר. היא גם גערה בטראמפ בעקבות התקפותיו המילוליות על האפיפיור ליאו ה-14. עימותים אלה חשפו את המתחים בתוך מה שנראה כברית ימנית טרנס-אטלנטית איתנה.

בכך שפעל כראש כנסייה אוניברסלית המחויבת לשלום ולא לגושים גיאופוליטיים, ערער האפיפיור ליאו את הברית הזאת. בתגובה לדבריו של טראמפ באפריל הצהיר: "אני לא מפחד", והבהיר כי הכנסייה תמשיך להשמיע את קולה, בין שקול זה יתקבל בברכה בוושינגטון או בירושלים ובין שלאו.

יוחנן פאולוס השני ופרנציסקוס קראו לעיתים קרובות למאמינים לא לפחד. ליאו הפך את הקריאה הזו לעיקרון מנחה. בכך שדיבר בגוף ראשון, הוא קיבל עליו את האחריות להתעמת עם השחקנים הפוליטיים החזקים ביותר בעולם, גם אם נמנע מלאמץ את שפתו של פרנציסקוס בנוגע לעזה.

האם זהירות זו צפויה להימשך? הדבר תלוי באנשי הכנסייה. החל מנוצרים פלסטינים המזכירים את הקיירוס, דרך כמרים הדורשים מהבישופים לדבר בצורה ברורה יותר, ועד דמויות כמו פיצבאלה, המתעקשות לקרוא לא-סימטריה בין כובש לנכבש בשמה – הלחץ מגיע יותר ויותר מלמטה. ליאו הפך את האמפתיה למרכז הכובד המוסרי של כהונתו. כעת השאלה היא האם עמדה זו תאלץ אותו לומר את המילים שקודמו אמר במפורש.

פאולה קרידי היא עיתונאית, היסטוריונית וסופרת איטלקיה המתמחה במזרח התיכון. כמה מספריה "חמאס: מהתנגדות לשלטון", ו"ירושלים, עיר ללא אלוהים", תורגמו גם לאנגלית. ספרה האחרון "תכריכים: אלגיה לעזה" פורסם ב-2025. הכתבה התפרסמה במקור במגזין 972+. מאנגלית: אורלי נוי