מה היה משרד החינוך עושה אם היה רוצה להיאבק בגזענות?

לא ניתן להתמודד באמת עם גזענות כאשר בשיעור אחד מדברים על "האחר הוא אני" ובשיעור שאחריו לומדים התלמידים ש"האחר" מבקש להשמיד אותנו

מאת:

כותבת אורחת: הללי פינסון

בחדשות ערוץ 10 אתמול (ראשון), עסקה אחת הכתבות לקראת פתיחת שנת הלימודים בתוכניות המיוחדות שיכנסו השנה למערכת השעות הבית ספרית בהשפעת אירועי החודשיים האחרונים. כך דווחו ונכרכו יחד שלושה סוגים שונים של תוכניות: תכנית לימודים חדשה לבגרות בצמ"ה (הפעלת ציוד מכני הנדסי) בה ילמדו התלמידים להפעיל ציוד הנדסי לאיתור מנהרות, ותוכנית נוספת לבגרות באילוף כלבים בשיתוף יחידת הכלבנים של הצבא; מערכי שיעור בשיתוף מט"ח שנועדו לסייע למורים להתמודד עם "גל השנאה והגזענות" ולתת מענה לאמירות כגון "כל הערבים מחבלים" ו"מוות לערבים"; ולבסוף דווח כי תוכנית הלימודים לבגרות בהיסטוריה תכלול פרקים בהיסטוריה של הסכסוך, שעד עתה נעדרו ממנה – על פניו צעד מבורך. בין הפרקים שיתווספו, כך נאמר, ילמדו התלמידים לצד הסכמי השלום עם מצרים וירדן, גם על "אמנת החמאס מ-1988 שקראה לסילוק כל היהודים או להשמדתם" (ציטוט מתוך הכתבה).

ניתן לתהות מהו הערך של אותם מערכי שיעור שנועדו להתמודד עם דעות גזעניות כאשר בשיעור אחד מבקשים לאתגר את האמירה "כל הערבים מחבלים" ובשיעור שלפניו או אחריו, לומדים התלמידים ש"האחר" מבקש להשמיד אותנו.

מערכת חינוך מגויסת

אחד האתגרים המרכזיים הניצבים בפני מי שמבקשים ליצור בסיס לחינוך נגד גזענות הודגם אתמול בכתבה בערוץ 10: החינוך לערכים אוניברסאליים ולדמוקרטיה, אם בא כלל לידי ביטוי במערכת, תמיד ממוסגר וכלוא בין תכנים ותוכניות שנועדו לחזק את הזהות הלאומית יהודית-ציונית ואת עיצובה למול "האחר". מסגרת זו משמרת גם את הדומיננטיות של תפיסה מיליטריסטית, הלוקחת כמובן מאילו את קיומו של מצב לוחמה תמידי, ואת חדירתם של תכנים צבאיים למערכת החינוכית.

מערכת החינוך בישראל מראשיתה נולדה כמערכת שמגויסת לצורך כינונה של זהות לאומית יהודית-ציונית. תוכניות הלימוד לקחו חלק מרכזי בכינון הזהות הלאומית, ובמיוחד תוכניות הלימודים במקצועות "חברתיים" ו"הומניים". החל מאמצע שנות ה-80 וביתר שאת בשנות ה-90, ניתן היה לראות גם עדויות לחדירותו של שיח אוניברסאלי למערכת.

> אלפי תלמידים בירושלים לא הולכים לבית ספר כי אין להם היכן ללמוד

ראש הממשלה יצחק רבין נואם בעצרת למען הציונות שארגנה הסתדרות המורים. (צילום: ארכיון לחינוך יהודי, אוניברסיטת תל אביב, ויקימדיה קומונס, CC BY 2.5)

ראש הממשלה יצחק רבין נואם בעצרת למען הציונות שארגנה הסתדרות המורים, 1975. (צילום: ארכיון לחינוך יהודי, אוניברסיטת תל אביב, ויקימדיה קומונס, CC BY 2.5)

הפעם הראשונה בה משרד החינוך נדרש באופן ברור לשאלת החינוך לדמוקרטיה ולערכים אוניברסאליים הייתה בתקופתו של שר החינוך יצחק נבון, על רקע של מגמות דומות לאלו שאנו עדים להן כיום: עליית הפופולריות של כ"ך והרב מאיר כהנא, התקפות אלימות של פעילי ימין כלפי מפגיני שמאל (ששיאן ברצח אמיל גרינצוויג) ומחקרים וסקרים שהצביעו, בדומה לימים אלו, כי בני נוער נוטים לתמוך בעמדות אנטי-דמוקרטיות וגזעניות.

אולם גם בשיאו של מה שפעמים רבות מכונה כ"תהליך האוניברסליזציה של תכניות לימוד", לא היה ניתן לדבר על היעלמותו או היחלשותו של השיח הלאומי-ציוני. תוכניות לימוד והמדיניות הכלל משרדית מעבירה לאורך כל השנים מסר דואלי, של הצגת "בופה" פלורליסטי-לכאורה של נרטיבים מתחרים, תוך הצבת גבולות ברורים של מחויבותה של מערכת החינוך לחיזוק התפיסה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ולחיזוק הזהות הלאומית של תלמידיה היהודים.

דוגמא בולטת לכך ניתן לראות בהצדקות שניתנות פעמים רבות לתוכניות לחינוך לדמוקרטיה, דו קיום וכד'. כך נבון בדברי הקדמה להכרזה על הקמת המטה לדמוקרטיה ודו-קיום בשנת 1984 אומר: "מערכת החינוך נקראת לפעולה חינוכית מקיפה, מעמיקה ומתמדת לביצור הדמוקרטיה…התמודדות חינוכית בנושא זה היא מבחן מוסרי לעם ישראל, שידע בתולדותיו רדיפות, גירושים, שנאה ואפליה…"

> למעלה מאלף ישראלים הגיבו בקללות ואלימות לניצולי שואה שמחו נגד צוק איתן

פינת הלאום בכיתה (צילום: אילן שריף, פליקר, CC BY-NC 2.0)

פינת הלאום בכיתה (צילום: אילן שריף, פליקר, CC BY-NC 2.0)

כשחינוך לדמוקרטיה הופך ל"חינוך שמאלני"

בדומה, במצגת למורים של שר החינוך הנוכחי שי פירון לרגל פתיחת שנת הלימודים, בשקופית המוקדשת לאתגר של "שנאת האחר", בוחר פירון בציטוט של השופט ברנזון, שתמציתו היא ששנאת האחר משחיתה את השונא. כלומר גם החינוך נגד גזענות הוא חלק מהבניית הזהות "שלנו". כך, שבסופו של דבר, כאשר אנחנו מדברים על "האחר הוא אני", אנחנו עדיין בראש ובראשונה מדברים על "האני" או לייתר דיוק "האנחנו". אי אפשר לבסס תפיסה אנטי-גזענית כאשר היא שואבת את הצדקתה מתפיסה המדגישה הלוך וחזור את הייחודיות, שלא נאמר עליונות (המוסרית או התרבותית) "שלנו".

אתגר מרכזי נוסף, המאפיין את השיח בשנים האחרונות, הוא השאלה מה מוגדר כתוכן "פוליטי" ובמובן זה "פוליטי" נתפס פעמים רבות כמילה נרדפת לתוכן לא לגיטימי. ביום עיון על תוכנית הלימודים באזרחות, אמר מורה המלמד בחינוך הממלכתי דתי, כי האתגר המרכזי שהוא מתמודד איתו כיום הוא כי תלמידים "חיים עם משוואה שדמוקרטיה = שמאל. כשאני מדבר איתם על דמוקרטיה אני נתקל בתגובות 'הנה השמאלני שלי בית הספר'".

אחת ההצלחות הגדולות של גופים כגון "אם תרצו" והמכון לאסטרטגיה ציונית, היא ההבניה של ערכים דמוקרטיים, שיח זכויות אדם ואזרח וגם חינוך נגד גזענות, כ"חינוך פוליטי", קרי "שמאלני", הקורא תיגר ומערער את הלגיטימציה של הזהות היהודית-ציונית, ולכן לא לגיטימי. כך, בעוד שהעלאת שאלות ביקורתיות על אפליית המיעוט הפלסטיני, על שאלת הגבולות של ישראל או שומו שמיים, כפי שעשה אדם ורטה, על קדושת הצבא, נתפסת כאקט חתרני; סיורים לעיר דויד, חברון, ושבוע גוש קטיף נחשבים כביטוי לממלכתיות.

למול אתגרים אלו, ניצבות וניצבים המורות והמורים, בודדים בצריח, פעמים רבות ללא ארגז כלים פדגוגי ומשאבים מתאימים, כשברקע אפקטים מצננים, כגון פרשת ורטה מחד גיסא, וחרב הבגרויות והמבחנים מאידך גיסא. הם ניצבים בפני משימה כמעט בלתי אפשרית ואני מלאת הערצה למורות ולמורים שכן מוצאים את הדרך לקיים שיח ביקורתי בכיתה.

מה צריך משרד החינוך לעשות

אם כך, נשאלת השאלה מה משרד החינוך היה יכול לעשות אם היה רוצה להידרש במלא הרצינות לפיתוח חינוך נגד גזענות. אני רוצה למנות שלושה ערוצים שיחד לטעמי עשויים להוות פוטנציאל לתחילתו של מענה הולם, וזאת בניגוד למס השפתיים בדמות מערכי שיעור לפתיחת השנה, וגלגול האחריות לפיתוח חומרים למט"ח, הצעדים שעד כה נקט המשרד.

ניקוי ספרי הלימוד מדימויים גזעניים ושיח גזעני: ספרי הלימוד בישראל רוויים בדימויים גזעניים (ולא רק כלפי פלסטינים, גם כלפי מזרחים כמובן). במקרה הטוב ניתן לכנות את אותם "סטריאוטיפיים" ובמקרה הרע ביטוי לגזענות ממוסדת. מבלי להמציא את הגלגל מחדש, ניתן לפנות למנגנון פשוט, שנוסה כבר בהקשר של סטריאוטיפיים מגדריים בחומרי לימוד במשרד החינוך. בתקופתה של לבנת, הוקמה היחידה לשוויון מגדרי, שבמסגרת עבודתה בוצע מחקר על ייצוגים מגדריים בספרי לימוד. כתוצאה מהמחקר נוסחו הנחיות לתקינות מגדרית בספרי לימוד בהם אמור לעמוד כל ספר לימוד שמתפרסם. אז כמובן שהמימוש רחוק מהאידאל, אבל בהחלט ישנה ירידה בעשור האחרון בסטריאוטיפים המגדריים בספרי לימוד, וזו התחלה. דבר דומה צריך לעשות בהקשר של ביטויי גזענות וסטריאוטיפים על "אחרים" שונים בספרי הלימוד.

הקצאת משאבים כספיים, ארגוניים ופדגוגיים: אחד ההבדלים המרכזים בין תגובתו של פירון לזו של נבון לגילויי גזענות, היא בהיקפה. בעוד פירון התחייב למספר מערכי שיעור, נבון הורה על הקמת היחידה לדמוקרטיה ודו-קיום. לא צריך להיות איש חינוך מנוסה או פדגוג מדופלם על מנת להבין, שאם רוצים ליצור שינוי ערכי משמעותי, יש להקצות לכך משאבים ולהפנות את תשומת הלב של מערכת החינוך לעניין. התשתית לכך כבר קיימת – המטה לחינוך אזרחי וחיים משותפים. יש להרחיב את המטה, להפנות אליו תקציבים ייעודיים וזאת על מנת ליצור תוכנית כלל מערכתית מחייבת חוצת מקצועות וחוצת גילאים, לחינוך נגד גזענות.

הכשרת והשתלמויות מורים: התמודדות משמעותית עם אתגר הגזענות חייבת גם לספק כלים למורות ולמורים. תוכנית לחינוך נגד גזענות צריכה להיכלל בתוכנית הלימודים של הכשרות מורים במכללות ובאוניברסיטאות. במקביל יש לפתח השתלמויות לכלל המורות, והמורים שיספקו להם כלים להתמודדות עם אתגרים אלו ויכשירו אותם לנהל שיח פוליטי משמעותי בהקשרים של קונפליקט בכיתה.

ד"ר הללי פינסון היא סוציולוגית של החינוך, ומרצה בכירה במחלקה לחינוך באוניברסיטת בן גוריון. 

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
השב"כ לא מוכן לוותר. משפחות אסיר מנהלי מפגינה מחוץ לכלא עופר שבגדה המערבית, בדצמבר 2019 (צילום: אחמד אל-באז / אקטיבסטילס)

השב"כ לא מוכן לוותר. משפחות אסיר מנהלי מפגינה מחוץ לכלא עופר שבגדה המערבית, בדצמבר 2019 (צילום: אחמד אל-באז / אקטיבסטילס)

כששב"כ רוצה לעצור עו"ד פלסטיני בן 80, גם בית דין לא עוזר

אפילו בית המשפט הצבאי בעופר סירב להתרגש מכתב האישום נגד בשיר אל-ח'יירי, עורך דין בן 80 שעבד בארגוני זכויות אדם, והורה לשחררו בערבות. השב"כ התערב והמיר את כתב האישום במעצר מנהלי. אל-ח'יירי הודיע שלא ישתף פעולה עם ההליך

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf