newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מהפכת הפוגרומים: כרוניקה של יצירת הסכמה

ההפיכה המתנחלית בשטחים לא יכלה להתקיים אלמלא רפיסות "מחנה השינוי", שתיקת מובילי המחאה והבגידה המקצועית של התקשורת. אחרי שהיא תושלם, גם את המהפכה המשפטית לא ניתן יהיה לעצור

מאת:

השאלה היא כיצד ניתן לעצור או להאט את הפיכת הפוגרומים. שדות של פלסטינים עולים באש אחרי שהוצתו על ידי מתנחלים, סמוך לכפר קוסרא, 22 ביוני 2023 (צילום: פלאש 90)

בעוד ההפיכה המשפטית מתעכבת, ולו זמנית, מתחוללת בשבועות האחרונים הפיכה מתנחלית, הפיכת הפוגרומים: הגדה המערבית בוערת, פשוטו כמשמעו, והממשל הצבאי על אזרחי ישראל הפלסטינים חוזר, אף אם לא בשמו. עד כה, התעקשו מפלגות האופוזיציה והנהגת המחאה לא להתאים את סדר היום של המחאה למציאות, ולהמשיך להתעלם מה"כיבוש", או לכל היותר לאפשר לעקשנים "להוציא קיטור" בהפגנות בפריפריה, הרחק מתשומת הלב הציבורית. בכך, ביקשו לשוב ולמלא את התפקיד המסורתי של המרכז ושל השמאל הממסדי ("הציוני"): ליצור הסכמה על מלחמות ופשעים, ולהכשיר אותם, ולהשתיק כל התנגדות.

אירועי הימים האחרונים תבעו התייחסות, והלחץ הביא להתבטאויות מעל הבמה בקפלן שלא נשמעו קודם. יש שמזהים כאן תחילתו של תהליך או נפילת אסימון. חוששני שסביר יותר שבדיעבד, ההתבטאויות הללו יתגלו כלא יותר מהמהלך הרגיל שמסמן אלימות מתנחלים כחריגים שאינם קשורים מהותית למשטר הכיבוש, ומעלים את אלימות המדינה.

בטרם נגיע לדיון העקרוני, שתי הנחות מקדימות: האחת, המצב השתנה, ובניגוד למה שהיה אולי נכון לפני מספר שבועות או חודשים, נוצר מצב חירום שחיוני לעצור או לעכב. השנייה, המתרחש כעת הוא התוצאה של תהליכים ארוכים שמחנה המרכז-השמאל ותרבותו הפוליטית הם תוצר שלהם.

הרקע להפיכת הפוגרומים

קצב האירועים הופך כל ניסיון לסכם את ההסלמה למשימה סיזיפית – עד שמסיימים לכתוב פסקה, יש עוד התקפה על פלסטינים בגדה, עוד הצעת חוק לפגוע באזרחים הערבים, עוד קריאה לחורבן או הרג מפי שר או בכיר בקואליציה.

מי שעוקבים אחרי המתרחש דרך תקשורת המיינסטרים לא יודעים כמעט דבר. דומני שהפער המשמעותי גם כך בין המציאות לבין מה שידוע בציבור לא היה מעולם גדול יותר. מדובר בבורות גמורה באשר למתרחש: הסלמה קשה בהיקף ובחומרת האלימות כלפי פלסטינים, כולל פוגרומים שהצבא מאבטח ולעיתים נוטל בהם חלק, פעילות צבאית מוגברת ואלימה, כולל הוצאות להורג בלא משפט (גם מהאוויר) והרג באמצעות מניעת טיפול רפואי, טרור נגד קהילות, בעיקר בשטחי C במטרה לגרשן, ביזת קרקעות, הקמת מאחזים. ההסלמה מתרחשת בחסות המדינה, לעיתים ביוזמתה ותמיד בידיעתה. הצבא ויתר על כל יומרה – אפילו מהפה ולחוץ – להגן על הפלסטינים או לפעול על פי חוק, ומיליציות המתנחלים פועלות ביתר שאת ובאין מפריע. ישנה תחושה שאנו כפסע ממרחץ דמים גדול או מהחרבת כפרים.

>> התעלמות המחאה מהכיבוש ומהאפליה עלולה עוד לחזק אותם

לדברים הללו מתלווה הקצנה ברטוריקה מצד הממשלה והתקשורת’ כולל קריאות להרס כפרים. שר המשטרה קורא להפר חוק והצבא מפר את החוק בהוראת הדרג המדיני.

הפיכת המתנחלים לא נעצרת בקו הירוק. לפני שבוע הכריז נתניהו שעשרה גדודים מתאמנים בלוחמה נגד האזרחים הפלסטינים, למקרה שתפרוץ מלחמה כוללת. האמירה הגיע על רקע הצעת החוק להכפיף למעשה את הסגל במערכת החינוך הערבית לפיקוח ביטחוני, ותמיכתו הפומבית של השב"כ בדיון בכנסת בחוק ועדות הקבלה מטעמים שניתן לסכמם כייהוד הגליל, וכן על רקע משבר הפשיעה, הפקדת בן-גביר על המשטרה בליווי של ניסיונות לרכז סמכויות נוספות כגון הקמת מליציות או מעצרים מנהליים, ומינויו, בנוסף לסמוטריץ' לוועדת השרים שתעסוק במשבר.

כפי שניתן לזהות בנקל, ההפיכה המתנחלית אינה סתם אוסף של התרחשויות קשות אבל חולפות ובלתי קשורות, כי אם מהלך נרחב שלא תהיה ממנו דרך חזרה. כותרות השבוע עסקו בבחירות ללשכת עורכי הדין ובפיגוע בעלי. חוששני שההיסטוריה שתיכתב בעתיד תראה בפוגרום בתורמוס עיא ובהופעת נציג השב"כ בוועדת הכנסת אירועים משמעותיים בהרבה.

שמאל רופס, תקשורת משת"פית

ההפיכה המתנחלית מנצלת את התהליכים שעברו על המרכז הישראלי בשנים האחרונות, ואת היעלמות התקשורת לטובת תערובת של תעמולה ובידור.

מזה שנים הזניח השמאל הממסדי ("הציוני") את התחום המדיני-ביטחוני בכלל ואת סוגיית משטר השליטה בפלסטינים בפרט. תהליך התמרכזות זה לווה בהיחלשותו לטובת מפלגות מרכז-ימין כגון "כחול לבן" או "יש עתיד," והתארגנויות ציבוריות כגון דרכנו. לקריסה סיבות מגוונות ובהן פחד מעימות עם הימין מאז רצח רבין וקבלת הווטו על המפלגות הערביות הלאומיות, תזת ה"אין פרטנר" של ברק, והיחלשות מנגנוני המפלגות לטובת פוליטיקה קצרת טווח של יועצי תדמית.

בהמשך לתהליכים אלו אימץ "מחנה השינוי" – מפלגות המרכז-שמאל והנהגת המחאה – גישה שפונה למכנה משותף רחב, שלא כלל את נושא הכיבוש, ועוין (לפחות בבמה המרכזית בקפלן) את "הגוש נגד הכיבוש", למרות הקשר בין ההפיכה המשפטית להפיכה המתנחלית. להתנהלות האופוזיציה והנהגת המחאה טעמים שונים: החל מהרגלי מחשבה לפיהם הכיבוש הוא "מצב" ולא תהליך דינמי שהוא גם מקור כוחה של ההפיכה המשפטית; פרגמטיזם דוגמטי שמבקש לגייס תמיד קואליציה רחבה בהתעלם מכך שפוליטיקה היא ריצת מרתון ולא קמפיין מכירות חד-פעמי; ותמיכה רגשית ואידיאולוגית בעליונות היהודית ("ברית האחים").

ההפיכה המתנחלית מנצלת את התהליכים שעברו על המרכז הישראלי בשנים האחרונות. מאחז אביתר (צילום: פלאש 90)

ואולם לא די ברפיונו של מחנה השינוי או האופורטוניזם של ראשיו; ההפיכה המתנחלית חייבת לעבור מתחת לרדאר, שכן אם התקשורת תפמפם תמונת של הצתות, משפחות נמלטות מבתיהן וירי על אמבולנסים, ספק אם היתה עוברת, בטח לא בקלות שבה עברה עד כה. אלא שהתקשורת ויתרה מזמן על תפקידה כמשרתת האינטרס הציבורי בחברה דמוקרטית.

הדרך היחידה כמעט להתעדכן בנעשה בגדה היא באמצעות פרסומים ברשתות, כמו ה"הדף היומי" של עדי ארגוב ודיווחיה של תמר גולשמיד והשלמות באמצעות עדכונים של פעילים וקבוצות מהשטח, מעל עמודים אלה או ב"הארץ", ובערך זהו. מבחינת רוב אמצעי התקשורת שקט בגדה, למעט פיגועים ספורדיים מצד פלסטינים שצצים משומקום ואין להם הסבר חוץ מאשר פנאטיות עיוורת.

לא מדובר בכשל נקודתי, אלא במערכת שלמה שאיבדה קשר עם חובתה המקצועית. אפשר להדגים את עומק השבר באמצעות "פולמוס צוק איתן". במהלך המבצע ב-2014 התפתח ויכוח על עצם הדיווח על אודות ההרג וההרס ברצועת עזה. מימין ניצבו מי שהסבירו שבתור פטריוטים ישראלים, הם לא מדווחים על המתרחש ברצועה כי זה לא מעניין את הציבור, ועשוי לפגוע במאמץ המלחמתי. זהו ויתור מפורש על מקצוע העיתונות לטובת תעמולה, ואין טעם לדון בעמדה.

אולם המעניין היה הטיעון מהעבר השני, אותו ניסח רביב דרוקר. הוא טען שיש לדווח על הרצועה כי היא קרובה לישראל ומדובר בשכנים ויש שם חורבן גדול: אילו התחוללה רעידת אדמה שהמוקד שלה בעזה והיה רק הרס קל יחסית אצלנו, היה מקדיש 90% מהזמן למתרחש אצלנו אבל מסקר גם את החורבן בעזה השכנה.

הטענה פנטסטית. בעזה לא התחוללה רעידת אדמה – את החורבן זרעה ישראל. מה שהתרחש ברצועה אינו סוגיה של עניין אנושי – משהו שאפשר לדווח עליו ואפשר לא, אלא מה שישראל עושה. קשה להבין איזו תפיסה עיתונאית או אזרחית מכתיבה התעלמות מכך, או גורסת שדי ב-10% מהזמן כדי לדווח על חורבן בממדים כאלו.

מייצרים קונצנזוס

קונצנזוס הוא אוסף של הנחות משותפות, עובדתיות וערכיות, במרחב האופציות האפשריות שנתפסות כלגיטימיות, או כסבירות לעומת מה שאינו אופציה בכלל אם משום שאינו לגיטימי ואם משום שאינו רציני. קונצנזוס לא נוצר בדרך כלל כתוצאה מהסכמה מפורשת, ולמעשה גם לא מחייב הסכמה.

משטר העליונות היהודית הוא דוגמה מובהקת: בעוד שרבים ידחו טענות מפורשות בזכות העליונות היהודית או אפילו העמקת והנצחת הכיבוש, מדובר בקונצנזוס בחברה היהודית. התנגדות לעליונות היהודיות ומחויבות לשוויון הן נחלתו של מיעוט אזוטרי. ה"התנגדות" לכיבוש היא דוגמה מעניינת במיוחד. רבים יזדהו כמתנגדים לכיבוש, אולם מדובר באמירה ריקה שלא מחייבת דבר ומתיישבת עם ההתעלמות הפוליטית מהכיבוש ושיתוף פעולה עימו מכל בחינה מעשית. נסו לחשוב איזה פעילות נגד הכיבוש נתפסת כלגיטימית ולא מגוחכת, ונסו למצוא פעולות בשירות הכיבוש והעמקתו שנתפסות כלא-לגיטימיות. כך ממפים את הקונצנזוס.

קונצנזוס יכול להתקבע תוך עימות חריף, שעצם קיומו אף מחזק את הקונצנזוס (ור' "ייצור הסכמה" של הרמן וחוסמקי). תוך כדי העימות הנוכחי, לפיד, גנץ והנהגת המחאה מותחים את הקו שמעבר לו התנגדות אינה לגיטימית או אינה רצינית.

אם ההפיכה המתנחלית תעבור, אי אפשר יהיה לעצור את ההפיכה המשפטית. את האמת הזו הנהגת המחאה מסרבת להבין. שקמה ברסלר בהפגנה מחוץ לכנסת, 27 במרץ 2023 (צילום: אריק מרמור / פלאש 90)

לאורך השנים, השמאל הממסדי ("הציוני") המתפוגג היטיב להדגים את הרעיון. אחד מתפקידיו היה להכשיר מלחמות ופשעים ולנרמל אותם, ולהשתיק התנגדות. כך היה בלבנון, וכך לאורך השנים בהקשרים שונים כגון ביקורת השמאל על ממשלת ברק עם פרוץ האינתיפאדה השנייה, היחס אל תנועת הסרבנות ב-2004 או עמדתו בשאלת התמיכה של ארגונים בחרם על התנחלויות או על ישראל בכלל. חלק מהדוגמאות ניתנות לסיכום בחצי-ההלצה שמרצ מתנגדת למבצעים צבאיים אחרי שהם מסתיימים.

לפני שלושה חודשים הבעתי דאגה מהאפשרות שהמחאה תתרום להתפתחות קונצנזוס ימני מסוכן ואלים יותר, אולם לא שיערתי את קצב ההסלמה. הסכנה היא ששתיקת "מחנה השינוי" נוכח ההפיכה המתנחלית תסייע לה ותאפשר אותה. השאלה ששבה ועולה בתגובה לטענה הזו היא למה לא להציג סדר עדיפויות אחר כדי לכנס מחנה פוליטי רחב יותר ולדחות את סוגיית הכיבוש לאחר שננצח בקרב הדחוף, שהוא מניעת ההפיכה המשפטית ואת המדיניות הקיצונית של הממשלה הנוכחית.

ראשית, הדחיפות. דומני שברור כעת שצדקו מי שהתריעו שפניה של ההפיכה המשפטית להפיכה מתנחלית, ואי אפשר להעמיד פנים שהאחרונה סובלת דיחוי. היא פה, וההפיכה המשפטית תבוא בעקבותיה, לא להפך.

שני, זהות הטוענים בעד תעדוף. קשה למצוא פעילים נגד הכיבוש שסבורים שכעת, דווקא כעת, יש להניח את הנושא בצד ולהתרכז בעילת הסבירות. רוב, אם לא כל, מי שתובעים "לתעדף" את המאבק בהפיכה המשפטית מעולם לא נתנו עדיפות למאבק בכיבוש, והעלו את נימוק התיעדוף בכל הזדמנות בעשורים האחרונים. בינתיים התהליכים הבשילו, אבל הם מסרבים ללמוד: הפרגמטיזם הדוגמטי נותר בעינו. אין בכך כדי להפריך את טענת התיעדוף, אבל ראוי היה שהטוענים בזכותה יפגינו מעט יותר צניעות ויכירו בכך שהטענה ה"פרגמטית" לכאורה כלל אינה מובנת מאליה, ועשויה להיות אשליה אידיאולוגית.

לגופו של עניין מה שלא מתנגדים אליו הופך למובן מאליו וקשה יותר לצאת נגדו בהמשך. זהו כוחו של הקיים. ברגע שמנרמלים, למשל, את שותפות הצבא ומליציות המתנחלים בהפעלת טרור נגד כפרים פלסטיניים, זה הופך למשהו שרק תמהונים מתנגדים לו. במקרה הטוב, ניתן לסווג זאת כ"קלקול" או "תקלה", אבל כבר לא מדובר במשהו ש"לא יעלה על הדעת", משהו שהוא בלתי נסבל.

אז מה עושים?

השאלה מה לעשות היא שאלה טקטית. הוויכוח שהתנהל בחוגי השמאל בחודשים האחרונים על היחס למחאה אינו רלוונטי – השאלה היא כיצד ניתן לעצור או להאט את הפיכת הפוגרומים. חשוב לזכור שלאופוזיציה יש את הכוח לעשות להפיכה המתנחלית דה-לגיטימציה בישראל ובחו"ל. זו אינה משימה קלה – האידיאולוגיה של חלק מראשי האופוזיציה והתרבות הפוליטית של יועצי התדמית וה"מתעדפים" הם מחסומים גבוהים, אולם בנסיבות הנוכחיות לא בלתי עבירים.

וישנה, כמובן, מחאת ההמונים. מטבע הדברים, המחאה מרכזת מחנה גדול ושואבת אליה את אנרגיית ההתנגדות למהלכי הממשלה. במרחב האפשרויות הרחב שבין לנסות להתגייס למאבק בהסלמה לבין השתקת ההתנגדות והצגתה כהסחת דעת, אם לא חבלה ממש, הנהגת המחאה מנסה להישאר צמודה לקיצון השני. אפשר לסכם את המסר מצד הנהגת המחאה בטענה שאם המהפכה משפטית תעבור, אי אפשר יהיה לעכב או לעצור את ההפיכה המתנחלית. זוהי אמת, ואמת חשובה. אבל גם ההפך נכון: אם ההפיכה המתנחלית תעבור, אי אפשר יהיה לעצור את ההפיכה המשפטית. את האמת הזו הנהגת המחאה מסרבת להבין.

ד"ר יובל אילון הוא חבר סגל בפילוסופיה באוניברסיטה הפתוחה.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
יירוט של טיל מאיראן כפי שנראה מתל אביב, ב-14 באפריל 2024 (צילום: תומר נויברג / פלאש90)

יירוט של טיל מאיראן כפי שנראה מתל אביב, ב-14 באפריל 2024 (צילום: תומר נויברג / פלאש90)

למרות המתקפה, איראן עדיין רציונלית יותר מישראל

המתקפה הישראלית על השגרירות בדמשק נתפסה בעולם כחציית קווים אדומים, והציפייה אחריה היתה שהעולם ירסן את ישראל – או שאיראן תגיב. התגובה האיראנית, שהתבצעה אחרי שיח פתוח עם ארה"ב ובריטניה ובהתראה מראש, מעידה כי היא עדיין משמשת כגורם ממתן במלחמה הזאת

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf