newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

התעלמות המחאה מהכיבוש ומהאפליה עלולה עוד לחזק אותם

מאז ריסוק הסכמי אוסלו, ישראל מושקעת בניסיון לפורר את התנועה הלאומית הפלסטינית. לפיד וראשי המחאה ממשיכים בקו הזה. השמאל חייב להתנגד לכך

מאת:
הכרה בקשר בין חיסול עצמאות מערכת המשפט לבין הכיבוש כרוכה בוויתור על האחווה עם המרכז-ימין. מחאה של תנועות הנוער בתביעה ל"אחדות", מרץ 2023 (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

הכרה בקשר בין חיסול עצמאות מערכת המשפט לבין הכיבוש כרוכה בוויתור על האחווה עם המרכז-ימין. מחאה של תנועות הנוער בתביעה ל"אחדות", מרץ 2023 (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

"מעולם לא הצבעתי ליכוד, כי ביבי עומד בראש המפלגה מאז ומתמיד. מנגד, מעולם גם לא הצבעתי למרצ או למפלגות ערביות. בטווח הקשת שבין הקיצון משמאל לבין המפלגות הדתיות והחרדיות — שלא אצביע להן כי אני לא שייכת לציבור המאמין — כבר הצבעתי לכל אחד. תמכתי בתוכנית ה-100 של טראמפ, אז איפה זה שם אותי, בשמאל או בימין? ההגדרות איבדו את משמעותן באירוע הנוכחי. העיסוק בקו ההפרדה הפוליטי שעובר בין ימין ושמאל שומט את הזכות לשיח שאנחנו רוצים לנהל במחאה. בואו, תקשיבו, נולד קו פרשת מים חדש שמחלק את הציבור בישראל. ואגב, בחלוקה החדשה, לא כל הערבים נמצאים באותו הצד. גם הם נחלקים לשני מחנות".
(שקמה ברסלר, "הארץ", 15.3)

התגייסות למחאה מלווה בחשש: בסופו דבר, האם המחאה תחליש את משטר האתנוקרטיה שגם הוליד את הכוחות שמובילים להרס מערכת המשפט, או דווקא תחזק אותה? האם בדיעבד המחאה תתגלה כמצעד דגלים או כריקלימינג של הדגל על-ידי מחנה דמוקרטי?

החרם והיחס האדנותי שמגלה יו"ר האופוזיציה ח"כ יאיר לפיד כלפי ח"כ איימן עודה והרשימה המשותפת נחזה בשמאל כעיוורון. משהו שבין גזענות פרימיטיבית לבין אופורטוניזם, שאולי מסייע לו לטווח קצר אבל הרסני למחנה לטווח ארוך. ההתנהלות של ראשי או ראשות המחאה נתפסת כשותפות לעיוורון, תוצר של אידיאולוגיה שלטת.

אין לי שום מחלוקת עם הטענות הללו. אבל אני רוצה להדגיש כאן היבט אחר, מבני, שהולך לאיבוד במערבולת שאנו נמצאים בה.

ההתנתקות סימנה את המעבר מחיסול אוסלו ו"תהליך השלום" שבא בעקבותיו לפרויקט ריסוק הלאומיות הפלסטינית. ביטויה בולט של המדיניות הוא החלוקה בין הגדה לבין הרצועה, ופעולותיה של ישראל למנוע התקרבות בין הרשות לבין החמאס (ובפרט הקמת ממשלת אחדות). אוסלו אמור היה לעמוד של שתי רגליים: רגל אחת היא הסכמי הביניים, ובעיקר הפעימה השלישית שבה ישראל היתה אמורה לסגת כמעט מכל שטחי C עוד לפני פתיחת המו"מ על הסדר הקבע – אותם שטחים שכעת ישראל מנסה לספח ולטרנספר את תושביהם הפלסטינים – והרגל השנייה היא הכרה בתנועה הלאומית הפלסטינית וקבלתה כפרטנר.

נתניהו בקדנציה הראשונה שלו, ואהוד ברק אחריו, כרתו את הרגל הראשונה של הסכמי הביניים וקברו את הפעימה השלישית. במקום אוסלו נולד "תהליך השלום" הריק מתוכן. אריאל שרון השלים את התהליך באמצעות ההתנתקות, ובכך פינה את הדרך לריסוק הרגל השנייה. בידודה וריסוקה של התנועה הלאומית הפלסטינית הפכו ליעד מרכזי של מדיניות הביטחון מאז ועד היום.

הביטוי האחרון של המדיניות הזו הוא המבצע הצבאי המתמשך של בגדה המערבית, שהחל בזמן "ממשלת השינוי" בניצוחם של בני גנץ ואביב כוכבי, וכולל הוצאות להורג ומאסרים בלא משפט בהיקף נרחב, דיכוי אלים של כל התארגנות פוליטית ורדיפת ארגוני זכויות אדם ועיתונאים.

המדיניות הזו לא מוגבלת לשטחים הכבושים. במקביל ישראל מסלימה את המאבק שלה נגד זכויות הפלסטינים בחו"ל, למשל באמצעות ההגדרה המופרכת של אנטי-ציונות כאנטישמיות, שהפכה לכלי רב עוצמה להשתקת כל תמיכה במאבק הפלסטיני.

בתוך ישראל, המאבק הזה הופנה נגד הפלסטינים אזרחי ישראל. המהלך הראשון היה העלאת אחוז החסימה, שנועדה להשאיר את המפלגות המייצגות את המיעוט הפלסטיני מחוץ לכנסת ולמשחק הפוליטי האפקטיבי. הקמת הרשימה המשותפת טרפה את הקלפים, אבל הביאה לתגובת נגד חזקה.

בהמשך אימץ הימין את הגישה הכלכלית, שהתבטאה בתוכנית 922 לסיוע לחברה הערבית. את ההגיון שלה אפשר לסכם במילים: "תשכחו משוויון ובטח מאחיכם שתחת כיבוש, תסבלו הקצנה וחוק לאום, ובתמורה, קחו קצת כסף, שיפור ברמת החיים והשתלבות בשוק העבודה". המרכז-שמאל לא כל כך מצא את עצמו נוכח המהלך הזה, ואילו בשמאל עצמו קמו התארגנויות, שהציעו עסקה שכללה בנוסף לשילוב כלכלי גם שוויון אזרחי. התמורה היתה דחיקת שאלת הכיבוש ולשוליים.

חייבים לציין, שבמחאה הנוכחית השמאל כולו שב לשאלת הכיבוש, וה"גוש נגד הכיבוש" מבטא את ההבנה, שחיסול מערכת המשפט הוא מהלך שתומכיו שואבים את כוחם ממשטר הכיבוש ומטרתם היא יד חופשית להעמיקו ולהרחיבו גם לתוך ישראל.

יחד עם יאיר לפיד, מייצגת את "האגף המתון של האפרטהייד". שקמה ברסלר נואמת במחאה בתל אביב, מרץ 2023 (צילום: אבשלם ששוני / פלאש 90)

יחד עם יאיר לפיד, מייצגת את "האגף המתון של האפרטהייד". שקמה ברסלר נואמת במחאה בתל אביב, מרץ 2023 (צילום: אבשלום ששוני / פלאש 90)

מערכות הבחירות של השנים האחרונות, המלצת הרשימה המשותפת על גנץ, פסילתה של המשותפת על ידי מפלגות הימין וכניעת המרכז-שמאל לפסילה ופסילת רע"מ על ידי הימין הגזעני, יצרו נישה נוחה ומוכרת למרכז הישראלי: ברית עם רע"מ במטרה לחסל את המפלגות הלאומיות: בל"ד, חד"ש, תע"ל, על כל המשתמע מכך מבחינת המאבק נגד הכיבוש והמאבק לשוויון ודמוקרטיה.

המדיניות שמוביל לפיד, ושבאה לידי ביטוי בציטוט למעלה מדבריה של שקמה ברסלר, ממובילות המחאה, מייצגת קו שניתן לכנותו "האגף המתון של האפרטהייד." מבלי לזלזל בהבדלים בין המחנות, עמדת לפיד ושל חלק ממובילי המחאה משתלבת היטב בקונצנזוס יהודי של "הפרד ומשול" כלפי הפלסטינים בכל המרחב שבין הירדן לים ובמהלכי ישראל להכנעת התנועה הלאומית הפלסטינית.

חוסר היכולת לזהות את האידיאולוגיה הרדיקלית, שאנו עדים לה כתוצר של הכיבוש, הוא תוצר נוסף של הכיבוש עצמו. הכרה בקשר ההדוק בין חיסול עצמאות מערכת המשפט לבין הכיבוש כרוכה בוויתור על האחווה עם חלקים במרכז-ימין ומחייבת התנגדות למדיניות שגם ממשלת השינוי היתה שותפה לה. בעוד הימין מבין היטב את הקשר, המרכז נמצא בהכחשה ואנו עדים לניסיון להיאבק רק נגד חלקים ממהלכי הממשלה הנוכחית, תוך התעלמות מהמלכתם של בצלאל סמוטריץ' על הגדה המערבית ושל איתמר בן גביר על המשטרה. התוצאה עשויה להיות שהמחאה הנוכחית תהפוך לקרב מאסף ותו לא.

המהלכים של לפיד, והתנהלות "יש עתיד" ו"המחנה הממלכתי" בכנסת, ושל חלק ממובילי המחאה, יהיו סיבותיהם ברמה האישית אשר יהיו, הם לפיכך חלק ממהלך גדול, אולי היסטורי. אחת מתוצאות המחאה עשויה בהחלט להיות העמקת והרחבת הכיבוש, וחיזוק אותם כוחות פשיסטים, שנגדם יוצאת המחאה.

לאור זאת צריך לנהל את המאבק במסגרת המחאה ומולה. לא מאבק על "תשומת הלב" של לפיד או ברסלר או גנץ ולא לנסות "לפקוח את עיניהם". התשובה לשאלה "מהי המחאה", ששאלתי בתחילה אינה קבועה מראש, והקשר בין משטר הכיבוש לבין מהלכי הממשלה מובן היום לרבים יותר ויותר. זהו הבסיס לפעולה.

על השמאל לפעול במסגרת המחאה ומולה בשלוש דרכים: להציג ולהבהיר את הקשר בין מפעל הכיבוש לבין חיסול מערכת המשפט; לקדם תביעה לחוקה כחזון הכללי של המחאה – חוקה עם שוויון, חופש דת וחופש מדת, זכות השביתה, חירות ביטוי ומצפון ותרבות, זכויות מיעוטים וכולי; ולהציג דרישה מיידית לעצירת המדיניות הפירומנית של "ממשלת חווארה", המבצע הצבאי בגדה המערבית והטרנספר בשטחי C.

ד"ר יובל אילון הוא חבר סגל בפילוסופיה באוניברסיטה הפתוחה.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן

מדינות אירופה שיחררו ניצרה והצטרפו לגשמי הזעם הניתכים עלינו במקביל. הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס בעצרת הכללית של האו"ם (צילום: אמיר לוי / פלאש90)

סוף סוף צונאמי

הצונאמי המדיני שהזהרנו מפניו שנים ניתך עלינו באחת, ובמלוא העוצמה. זה שיושב בקודקוד יודע היטב שאם הצונאמי הזה יימשך, תהיה מדינה פלסטינית בלי שישאלו אותנו בכלל. עדיין אפשר לשנות כיוון, אבל לשם כך צריך להחליף את ההגה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf