מ"הגשש הבדואי" לסילוק בן גביר: השינוי השקט אצל הבדואים בצפון
במשך שנים, היישובים הבדואיים בצפון הארץ קיימו מערכת יחסים מיוחדת עם הממסד הישראלי, בין היתר בשל שיעור גבוה יחסית של מתגייסים. בשנים האחרונות הצליחו ממשלות הימין לשחוק את הקשר הזה, ועימו את פרויקט ריסוק הזהות הפלסטינית שהן עצמן קידמו
קמפיין פוליטי ואלקטורלי. צבי סוכות בביקור בטובא-זנגרייה, ב-4 ביוני 2026 (צילום: באדיבות התושבים)
יו"ר ועדת החינוך של הכנסת, ח"כ צבי סוכות (הציונות הדתית), מאיים בימים האחרונים להגיע לבתי הספר באום אל-פחם כדי "לפקח על מערכת החינוך", לדבריו. בעיר נערכים לצעדי מחאה לקראת בואו, לא מתוך התנגדות לביקור של נבחר ציבור במוסדות חינוך, אלא משום שהם, כמו רבים מהישראלים, סבורים שהקשר בין הביקור הזה ובין עבודת ועדת החינוך דומה לקשר בין סוכות עצמו לחינוך. תושבים טוענים שסוכות מחפש בעיקר עימותים חדשים וכותרות שישרתו אותו פוליטית, ואינו מתעניין בבעיות בתי הספר או במצב התלמידים.
אום אל-פחם היא עיר בולטת, בעלת מעמד פוליטי ולאומי ניכר בתודעה הישראלית, ולכן אין זה מפתיע שסוכות מבקש לעורר שם פרובוקציות. אולם היעד הקודם שבו בחר לבקר – ואף ניסה לפרוץ לבית ספר בעזרת מסור – ושלפניו הגיע למקום גם השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, והתעמת עם תושבים – היישוב הבדואי טובא-זנגרייה שבצפון, הוא בחירה מסקרנת יותר.
באופן כללי, היישובים הבדואיים בצפון לא עמדו במשך השנים בחזית העימות הפוליטי מול המדינה, כפי שעשו ערים וכפרים ערביים אחרים. להפך, במשך שנים היתה להם מערכת יחסים מיוחדת עם הממסד הישראלי, ומעמדם היה שונה – בין היתר בשל השיעור הגבוה יחסית של משרתי הצבא בקרבם, וגם בשל השיח הרשמי שאימצו, שביקש במכוון להדגיש זהות בדואית נפרדת מסביבתה הפלסטינית.
בשנים האחרונות עברה מערכת היחסים הזו שינויים עמוקים. הפרדוקס הוא שדווקא התוכניות הגלויות של הימין הקיצוני לצמצם את זכויות הפלסטינים בישראל, להפוך אותם לנתינים משוללי שאיפות וזהות לאומית ואף לנתק אותם מזהותם, הן מהגורמים המרכזיים שדוחפים צעירים בדואים רבים לבחון מחדש את יחסיהם עם המדינה ואת האופן שבו הם מגדירים את זהותם ואת תחושת השייכות שלהם.
במשך עשרות שנים היו היישובים הבדואיים בגליל מאגר גדול של מתנדבים לשירות צבאי. מאז שנות ה-50 התפתחה מערכת יחסים מיוחדת בין המדינה לכמה מהשבטים הבדואיים בצפון, בעיקר ביישובים רומת אל-הייב, כעביה-טבאש-חג'אג'רה, שבלי אום אל-גנם, זרזיר וביר אל-מכסור. השירות הצבאי נקשר שם למעמד חברתי, להזדמנויות כלכליות ולתפיסה מסוימת של השתלבות במוסדות המדינה.
במהלך אותה תקופה הציגה מערכת הביטחון הישראלית את הבדואים בצפון כקבוצה הערבית המתאימה ביותר לשירות צבאי. המתגייסים מהאזור בלטו במיוחד ביחידות הגששים והסיור, עד שדמותו של "הגשש הבדואי" הפכה לחלק בלתי נפרד מהנרטיב הביטחוני הישראלי. דימוי זה הונצח בטקסים ממלכתיים, באנדרטאות ובשיח פוליטי וביטחוני שעסק ב"שותפות המיוחדת" בין המדינה ובין הבדואים.
הנרטיב הזה החל להיסדק בהדרגה כבר בתחילת שנות ה-2000. אירועי אוקטובר 2000, התחזקות הזהות הפלסטינית בקרב הדורות הצעירים, העלייה בשיעור בעלי ההשכלה הגבוהה והתרחבות אפשרויות התעסוקה האזרחיות – כל אלה הובילו לכך שהשירות הצבאי איבד חלק מהמעמד שממנו נהנה במשך עשרות שנים. אף שבמערכת הביטחון ממשיכים להציג נתונים חיוביים בנוגע לגיוס בדואים, רבים ביישובים הללו מתארים מציאות שונה לחלוטין.
נביל כליב, צעיר מבסמת טבעון שעזב את השירות הצבאי אחרי תשעה חודשים בעקבות אירועי מאי 2021, אומר כי השינוי בחברה הבדואית התחיל כבר לפני שנים, אבל הפך בולט וברור יותר בתקופה האחרונה. לדבריו, חלק מהצעירים שהתגייסו לא עשו זאת ממניעים פוליטיים או אידאולוגיים, אלא משום שראו בכך מסלול מקובל או דרך להשגת הזדמנויות והטבות מסוימות, בהתאם לעיקרון ה"שירות תמורת הטבות", שאפיין במידה רבה את מערכת היחסים בין המדינה ובין הבדואים. עם זאת, לדבריו, בשנים האחרונות חלה שחיקה גוברת בתפיסה הזאת, בעיקר על רקע מדיניות ההריסות, התפשטות הפשיעה ותופעת הנשק הבלתי חוקי, אלימות המשטרה ופרובוקציות פוליטיות המכוונות גם כלפי היישובים הבדואיים עצמם.
הפעילה החברתית ופאא זבידאת מתארת שינוי דומה, אך לדבריה ההקשר רחב יותר והתהליך נמשך כבר עשרות שנים. "הממסד הישראלי ניסה להפריד בין הבדואים לזהותם הפלסטינית והערבית, במסגרת מדיניות שנועדה לפצל את הפלסטינים לקבוצות נפרדות", היא אומרת.
"חלקים מבני החברה הבדואית אכן הגיעו למצב שבו הגדירו את עצמם בעיקר דרך הזהות הבדואית, ללא זיקה לזהות לאומית רחבה יותר. אך המציאות הזאת משתנה במהירות בקרב הדור הצעיר. הדורות המבוגרים יותר, שחוו את הנכבה ואת השנים שלאחריה ושירתו בצבא, עדיין נושאים עימם מידה מסוימת של זיקה למדינה או חשש מאובדן מקורות פרנסה ויציבות. לעומתם, הדור הצעיר פחות שותף לשיקולים האלה ונוטה יותר לראות את עצמו כחלק מהקשר פלסטיני וערבי רחב יותר".
לפי זבידאת, השינוי הזה עמוק, "גם אם הוא עדיין לא משתקף במלואו ברשתות החברתיות או בשיח הציבורי. דור שלם הפך משכיל יותר, משולב יותר במוסדות להשכלה גבוהה ובשוק העבודה, ורבים מאלה ששירתו בצבא גילו שהשירות לא העניק להם את ההישגים וההזדמנויות שהובטחו להם. אחרי 7 באוקטובר, עם ההחרפה בשיח הגזעני כלפי האזרחים הערבים, התהליך הזה הואץ".
עדויות רבות מתוך החברה הבדואית מצביעות על כך שהירידה בשיעורי הגיוס אינה קשורה רק לזהות לאומית, אלא גם לשיקולים של כדאיות מעשית. מוחמד הייב, פעיל חברתי מטובא-זנגרייה ויועץ ברע"מ, אומר כי "הצעירים כיום פונים ללימודים ולעבודה במקום לשירות צבאי, והשירות בצבא מתנגש עם התוכניות האקדמיות והמקצועיות של רבים מהם".
לדברי הייב, שיעורי הגיוס רשמו ירידה חדה במהלך העשורים האחרונים: בעוד שבשנות ה-90 מספר החיילים מטובא-זנגרייה נע בין 300 ל-400, כיום מדובר, להערכתו, בכעשרה בלבד. "יתרה מכך, ישנם יישובים ערביים לא בדואיים בצפון שמציגים כיום שיעורי שירות גבוהים יותר מאשר חלק מהיישובים הבדואיים שנודעו בעבר בשיעורי גיוס גבוהים במיוחד", הוא אומר.
השינוי התחזק על רקע הגזענות וההריסות
השינוי שחל בחברה הבדואית אינו מוגבל רק לסוגיית השירות הצבאי, אלא כולל גם תמורות פוליטיות ואלקטורליות ברורות. לדברי הייב, "עד לפני שנים לא רבות זכו המפלגות הציוניות ברוב הקולות בכפרים הבדואיים בצפון. המציאות הזאת התחילה להשתנות באופן ניכר לאחר הקמת הרשימה המשותפת ב-2015, והשינוי התחזק על רקע עליית הגזענות, המשך שלטון הימין והעמקת המשברים בתוך החברה הערבית".
הייב אומר כי "עם הזמן החלו הכפרים הבדואיים להעניק תמיכה רחבה יותר למפלגות הערביות, והמגמה נמשכה גם אחרי פירוק הרשימה המשותפת. גם מועמדותו של ד"ר יאסר חוג'יראת, חבר הכנסת הבדואי הראשון מהצפון מטעם רע"מ, חיזקה את נוכחותן של המפלגות הערביות ביישובים הללו".
זבידאת מסכימה עם ההערכה הזאת, ואומרת: "בעבר רע"מ לא נהנתה מאותו שיעור תמיכה בקרב הבדואים בצפון כמו בקרב הבדואים בנגב, אבל מועמדותו של בדואי מהגליל שינתה את המצב ועודדה רבים להצביע למפלגה".
התמורות האלה מורגשות לא רק בתוך החברה הערבית עצמה. הן גם מהוות את הרקע שהפך את טובא-זנגרייה בחודשים האחרונים ליעד מועדף על פוליטיקאים מהימין הקיצוני. זבידאת טוענת כי הסיבה לכך היא דימוי שנבנה סביב היישוב במשך עשרות שנים. "לטובא-זנגרייה יצא שם בישראל כיישוב שמזוהה עם פשיעה ועבריינות, אף שהדימוי נסמך על מידה רבה של גזענות והכללות. בן גביר וסוכות יודעים היטב שכניסה ליישוב כזה צפויה לעורר תגובה זועמת, וזה בדיוק מה שהם מחפשים".
"העוינות כלפי טובא לא מתחילה בבן גביר וסוכות". המסגד בטובא-זנגרייה שנשרף בפעולת "תג מחיר", ב-7 באוקטובר 2011 (צילום: קרן מנור / אקטיבסטילס)
הייב אומר כי "העוינות כלפי טובא לא מתחילה בבן גביר וסוכות". הוא מזכיר את תקופת כהונתו של צביקה פוגל, כיום ח"כ במפלגתו של בן גביר, כראש המועצה הממונה ביישוב בשנים 2008 עד 2011 – תקופה שהתאפיינה במתחים חריפים ובמחלוקות מתמשכות, והסתיימה ביחסים מתוחים בין פוגל לתושבים. לדבריו, היחס הזה "נוכח באופן שבו מוסדות רשמיים ופוליטיקאים מתייחסים לטובא גם היום".
הייב סבור כי "מה שמתרחש כיום אינו מנותק מניסיונות מתמשכים להציג את היישוב כמוקד פשיעה, אף שהתמונה הזאת אינה משקפת את המציאות במלואה". הוא מוסיף כי "סוכות, ולפניו בן גביר, ניסו לנצל את הדימויים הללו לצרכים אלקטורליים. אני עצמי צעקתי על בן גביר ודרשתי ממנו לעזוב את היישוב, ובמבט לאחור אני חושב שאילו הייתי שותק, ייתכן שלא היה משיג את הסערה הציבורית שחיפש".
בתרחיש חמור יותר, הייב אינו פוסל את האפשרות כי "קמפיינים כאלה יהפכו בעתיד לסיפור כיסוי עבור מהלכים הקשורים לקרקעות או להקמת מאחזים בסביבת היישוב, כפי שקרה במקומות אחרים".
"לפני יותר מעשור, ב-2011, הותקף מסגד בטובא על ידי קיצוניים יהודים (פעילי תג מחיר; ב"ז)", מספר הייב. "תושבי היישוב מזכירים את האירוע הזה ומקרים נוספים כדי להדגיש שהמתח אינו נקודתי או חריג, אלא חלק ממערכת יחסים מורכבת וארוכת שנים עם מוסדות המדינה ועם זרמים בימין הקיצוני".
לפני כמה שבועות הגיש חבר הכנסת ד"ר יאסר חוג'יראת מרע"מ תלונה רשמית ליועצת המשפטית לממשלה, ובה דרש לפתוח בחקירה פלילית נגד סוכות בעקבות האירועים שהתרחשו בבית הספר "אל-חכמה" בטובא-זנגרייה.
חוג'יראת טוען כי ההתקפות הפוליטיות והתקשורתיות על היישוב מבוססות על טענות מגמתיות שנופחו באופן שיטתי. לדבריו, "האירוניה היא שהפוליטיקאים המניפים את דגל המאבק בפשיעה אינם עוסקים בפשיעה שגובה את חייהם של צעירים ערבים מדי יום, אלא בסוגיות אחרות המשרתות את סדר היום הפוליטי והתקשורתי שלהם". הוא מדגיש כי "רוב תושבי טובא הם אזרחים נורמטיביים המנהלים חיי שגרה ומקיימים יחסי שכנות טובים עם סביבתם. אולם העלייה בגילויי הגזענות מקשה להפריד בין בני האדם עצמם לבין הדימוי הקולקטיבי שמודבק ליישוב כולו".
כל המרואיינים מסכימים כי למדיניות ממשלות הימין בשנים האחרונות היה תפקיד מרכזי בהאצת התמורות הללו. מוניר זבידאת, ראש המועצה המקומית בסמת טבעון ויו"ר ועד ראשי הרשויות המקומיות הבדואיות, אומר כי פעולותיהם של בן גביר וסוכות הן חלק מקמפיין פוליטי ואלקטורלי שמטרתו לשכנע את ציבור הימין כי קיימת משילות ושליטה בכל האזורים, כולל ביישובים הבדואיים. אך, לדבריו, התוצאה "היתה הפוכה לחלוטין. במקום לחזק את ההפרדה בין הבדואים לבין יתר החברה הערבית, המדיניות הזאת תרמה להגברת המודעות לחשיבות האחדות בין כלל מרכיבי החברה הערבית, וחיזקה את התחושה שכולם מתמודדים עם אותם אתגרים ועם אותה מדיניות".
בפועל, זהו כנראה הפרדוקס המרכזי העולה מכל העמדות שנשמעו. במשך עשרות שנים השקיעה המדינה מאמצים פוליטיים, ביטחוניים וחברתיים ניכרים בבניית מערכת יחסים מיוחדת עם הבדואים בצפון ובהצגתם כקבוצה נבדלת משאר הפלסטינים אזרחי ישראל. אולם אירועי השנים האחרונות דחפו יותר ויותר מבני היישובים הללו דווקא לכיוון ההפוך.
אם פרויקט ההפרדה הצליח באופן חלקי בשלבים קודמים, הרי שרבים בתוך הכפרים הבדואיים סבורים כי ממשלות הימין הנוכחיות פועלות, במודע או שלא במודע, לערער אותו בעצמן. ההריסות אינן מבחינות בין יישוב ערבי ליישוב בדואי; משברי הקרקע והדיור וההפקרה מול ארגוני הפשיעה אינם נעצרים בגבולות עדתיים; גם האפליה בתקציבים ובתשתיות הפכה לחוויה משותפת של כלל החברה הערבית.
מי יודע, אם המדיניות הזאת תימשך, ייתכן שממשלות ישראל יגלו יום אחד שהתהליך אינו מוגבל לבדואים בלבד. אותם משברים נוכחים כיום גם ביישובים הדרוזיים – החל מסוגיות קרקע ותכנון, דרך פערי פיתוח והפקרת חברה שלמה בידי ארגוני הפשיעה ועד לאפליה בתקציבים. הממסד, שהשקיע עשרות שנים בניסיון לעצב זהויות נפרדות בתוך החברה הערבית, עלול למצוא את עצמו מול תוצאה בלתי צפויה של איחודן מחדש, מה שמפלגות ותנועות פוליטיות ערביות לא הצליחו להשיג במשך שנים רבות.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
