מדריך לשמאלן: איך להתנהל מול האזרחים הערבים בקמפיין הבחירות
לקראת הבחירות החמישיות הבאות עלינו לטובה, הייתי רוצה להציע כמה טיפים, שאולי יסייעו לכם להימנע מטעויות העבר. עדיף, למשל, לא לייבא מועמדים ערבים ברגע האחרון. וגם לא לשרוף את המשיח הערבי שלכם באש אהבתכם. וממש לא יזיק לגלות קצת אמפתיה
לקראת הבחירות החמישיות הבאות עלינו לטובה, החלטתי לעזור לבני הדודים שלי, החברים הפוליטיים הפוטנציאליים שנמצאים אי שם בין הנהר לים (אף שתחושת הבטן שלי ממקמת אותם בעיקר סביב חוף הים).
ארבע מערכות בחירות עברנו ביחד – ממש ביחד, לטוב ולרע – מאז שמפת הגושים היהודיים התקבעה, והמערכת הפוליטית נתקעה בלי יכולת להקים ממשלת ימין, שמשקפת כנראה את הרוב הישראלי. היהודים הציוניים היצירתיים התחילו לחפש פתרונות, וללטוש עין לעבר החברה הערבית.
החברה הערבית, מצידה, הקימה את הרשימה המשותפת, ומאז פירקה אותה, הקימה אותה שוב, ופירקה אותה מחדש. אבל זה הספיק למצביעים היהודים כדי לגלות שיש מצביעים ערבים, שהפתק שלהם שווה כמו פתק יהודי בקלפי, ושאפשר לחזר אחריו. ואז יש נציגים ערבים בכנסת, שאולי הישועה תגיע מהם.
אני רוצה להקדים תרופה למכה. לפני שהמוני הפרשנים בערוצי המיינסטרים יתחילו לצייר בפניכם את מפת המנדטים העתידית, ויגיעו למסקנה הבלתי נמנעת שגם הפעם מספר חברי הכנסת הערבים עשויים (או עלולים, תלוי מי מדבר) להכריע את הכף, אני רוצה כבר להודות באשמה בשם עמי.
כך, על ההתחלה. התנצלות גורפת. אם נתניהו יחזור לשלטון, זה בגלל הציבור הערבי, שלא הבין, לא הפנים, לא התנהג בהתאם ולא הוציא המוני אוטובוסים לקלפיות. ואם במקרה ה"מלך" לא יחזור, זה יהיה בזכות התגייסות כנה ואמיתית של המרכז-שמאל ולמרות שיעור ההצבעה הנמוך אצלנו.
אם תפסידו זה יהיה בגללנו, אם תנצחו זה יהיה בלעדינו. ועל כך אני מתנצלת.
למרות כל זאת, אני רוצה לשתף אתכם במדריך קצר, שמסביר איך לדבר עם הערבים בעלי זכות ההצבעה לקראת הבחירות הקרובות. אולי זה יעזור לכם להימנע מטעויות העבר. אולי זה יתרום לקידום פוליטיקה אחרת בין אזרחים ערבים ויהודים. מי יודע.
1: אל תייבאו מועמדים ערבים ברגע האחרון
זו פנייה למפלגות: אם לא גידלתם שנים רבות איוב קרא נאמן ומסור, ותרו על העונג הזה מבית היוצר של פוליטיקת הזהויות ורב התרבותיות בגרוש. אם אין לכם כוכב מוכר, עם בני ערובה שהולכים שבי אחריו, כמו מאזן גנאים, אל תנסו בכלל. אם אין לכם חבר מפלגה ממשפחת זועבי, אל תנסו לייבא אחד מסין או מנצרת.
חיפוש מועמד ערבי של הרגע האחרון זה טריק שפשוט לא עובד אצלנו. זה לא מוכר דבר, וממש לא מביא אלפים לקלפי. למעשה, זה בדרך כלל נגמר לא טוב, ואתם עלולים להסתבך עם מדיניות החזרת המוצרים של עליאקספרס.
אנחנו עוד זוכרים את המועמדת שגייס משה (בוגי) יעלון מהחברה הבדואית, על תקן העצמת נשים ערביות בנגב, והתבררה כמעודדת פוליגמיה, בתוך מפלגה שחבריה ראו בפלסטינים איום דמוגרפי.
אמנם הניסוי של מפלגת העבודה עם אבתיסאם מראענה הוא מעניין, ולפחות היא ממש נבחרה בפריימריז, אבל עדיין היו מי שקראו לה להתפטר לטובת המפלגה, בגלל עמדותיה ובשל זהותה הפלסטינית, שעדיין מבצבצת פה ושם.
תראו את ראש הממשלה, יאיר לפיד. אין לו זועביז במפלגה, והוא לא מתבייש בזה. הכל בסדר.
2: אם יש לכם משיח ערבי, אל תחבקו אותו חיבוק דוב
שימו לב כיצד מתחילים הרומנים בין מנהיגים פוליטים ערבים לשמאל. מגיע מנהיג כזה, בין אם הוא יו"ר הרשימה המשותפת, ח"כ איימן עודה, או יו"ר רע"ם, ח"כ מנסור עבאס, ומעביר מסרים פייסניים, מדבר על אזרחות משותפת, שוויון, דמוקרטיה אמיתית, שלום וכדומה. הוא נראה לא מתלהם, פרגמטי, לא מאיים, כזה שקל להחליק בגרון של המרכז-שמאל.
קחו את עודה למשל. הוא ניסה למקם את עצמו כמושיע של המחנה הדמוקרטי, לבנות בסיס לעתיד משותף יהודי-ערבי, איכשהו עבר מסך בסלון התל אביבי, עשה את הכל לפי הספר: דחף בכיוון ההמלצה על בני גנץ לראשות הממשלה, התגייס למאמצים הפוליטיים שמטרתם הרחקת בנימין נתניהו מהשלטון.
ומה יצא לו מזה? החיבוק הפך במהרה לחיבוק דוב. אהדת היתר שקיבל לא כל כך עזרה. השמאל-מרכז הבין שעודה בעצמו במצוקה ברחוב הערבי, ושהמשותפת מאבדת מכוחה לטובת הרשימה הערבית המאוחדת רע"ם. מהר מאוד עודה נדחק הצידה לטובת מנסור עבאס, שהיה מוכן לעשות הכל כדי להיכנס לממשלה, לא משנה באיזו ממשלה. למזלו, זו היתה ממשלת ההפתעה של נפתלי בנט ולפיד.
בשנה האחרונה, אחרי הצעד האמיץ של רע"ם, עבאס עבר תהליך הכשר זריז ברבנות רפורמית, והחלאל שלו הפך לכשר. הרי בעיני רבים הוא עשה יותר מעודה כדי להרחיק את נתניהו מבלפור. הוא הפך למנהיג הערבי האמיץ, שהקריב הרבה מהאידיאולוגיה הפלסטינית-אסלאמית שלו למען הישראליות והממלכתיות. המחמאות שהוא מקבל ממנהיגי מפלגות המרכז-שמאל ממש מחממות את ליבו של כל פוליטיקאי פלסטיני במדינה. אבל קצת פחות מלהיבות את ציבור המצביעים הפלסטינים.
אז אם מצאתם פוליטיקאי ערבי שאתם יכולים לחיות איתו, אפילו כזה שעושה לכם טוב על הנשמה, מרגיע ומשרה אחווה – סחתיין. אבל תעשו לו טובה, אל תחבקו אותו חזק מדי. כל מנהיג ערבי שמתקבל בזרועות פתוחות וציוניות מאבד אוטומטית חלק ניכר מהקהל שלו – שאולי לא מבין את היחס המורכב שנרקם כאן, ואין לו כוח לעוד אכזבה. ומשם קצרה הדרך להפיכת הפוליטיקאי המחובק לבוגד, שמלקק לאדוניו ומסתפק בפירורים, נטול עמוד שדרה שעושה נזק לעמו.
אין דבר שמפחיד את הפוליטיקאי הערבי יותר מההאשמה הזאת, שהוא עבר צד. אני מבטיחה לכם שהדברים שאמר בנט בשבחו של עבאס יככבו גם בתעמולה של הליכוד וגם בתעמולה של המשותפת. אז אם אתם תולים תקווה במשיח ערבי אחד, תנו לו להתנהל מול החברה הערבית באופן עצמאי. אש האהבה שלכם עלולה לשרוף אותו, ודעו לכם שאין לנו רבים כאלה במאגר.
3: נסו לא להאשים אותנו בטרור, אנטישמיות או במה שעשה המופתי
ממערכת בחירות למערכת בחירות, הערבים התאהבו במעמד המיוחד הזה שקיבלו פתאום בגלל מחלוקת פנימית אצל השכנים. אבל אחרי שנים ארוכות שהדבר אפילו לא עלה על הדעת, אנחנו לא יודעים איך להתייחס לאפשרות שנהייה חלק מהשלטון. זה מושרש אצלנו, והחסמים הפסיכולוגיים וההיסטוריים גדולים מאוד.
אין הדבר דומה כלל וכלל להתלהבות של מרצ, שהיתה מרוחקת מהממשלה 20 שנה במדבר הכנסת. תבינו, מעולם לא היינו כל כך חשובים וקרובים, וזה גורם לנו לבלבול, לדילמות, לייסורי מצפון, ולקונפליקט בין הרצון להשפיע מהצד לבין השתתפות במשילות עד הסוף.
חשוב שתדעו שגם הפלגים הכי לאומיים בחברה הערבית רוצים להיות בתמונה. האזרח הפלסטיני לא רוצה להיות מנוטרל, אבל גם לא מטורלל בין היהודים השונים, שמסבירים לו מה טוב לעתידו ומה רע. העליונות היהודית הזאת, מה לעשות, מזכירה לנו את הנכבה. רגשית, הנושא הזה עדיין לא פתור אצלנו.
בשל כך, אתם – שמאלנים ואנשי מרכז יקרים – מתבקשים לגייס את כל האמפתיה והסימפטיה ורוחב הלב שלכם במערכה הבאה. נסו לא להאשים אותנו בטרור, או בתמיכה בחמאס, או באנטישמיות, ובטח שלא במה שעשה המופתי. תעמידו פנים שאתם מבינים את האסון שהיה ב-1948, ורוצים היום שותפות אמת.
אנחנו יודעים שזה בכאילו, לא נורא. אבל בזמן שהיריב הפוליטי מימין מזכיר לנו השכם והערב שאם נרים את הראש תהיה נכבה שנייה, אולי תציעו אתם בשמאל לסיים את הנכבה הראשונה, כדי לפתוח דף חדש? זה בהחלט יקרב לבבות ויפחית את העוינות. נדרש זמן רב כדי לבנות אמון. תתחשבו.
4: הימנעו מהטפות מוסר
אני חייבת להיות בוטה כאן, ולומר דברים קשים שמנוגדים לעמדות הפמיניסטיות שלי. נושא הלהט"ב, לצערי, לא מעניין אף אחד בחברה הערבית כרגע. אין לנו עניין לעסוק בו בימים אלה. אחרי טיפולי ההמרה, ופרשת הטחינה, שטחנה אותנו ופירקה את הרשימה המשותפת מבפנים, הנושא הזה לא על סדר היום הפוליטי.
סורי, מרצ, העבודה ויש עתיד. אל תביכו את הפוליטיקאים הערבים. אתם יודעים מי תומך בזכויות אדם, מי פעיל בתחום ומי לא. אם רע"ם, עם התעמולה ההומופובית שלה, התגלגלה היישר לחיקו של ניצן הורוביץ בלי שום בעיה, אולי כדאי להפסיק להטיף מוסר בתחום. בדרך לממשלה אפשר להכשיר הכל. אז סיכמנו: נדון בנושא הזה, אבל רק אחרי הבחירות.
5: די לגישת "המונוליטיות של האויב"
חשוב שתדעו, אנשי שמאל-מרכז יקרים, ותפנימו היטב: החברה הערבית (לא, לא ה"מגזר") מגוונת. יש בה, בגדול, שלושה מחנות כיום. לראשון נמאס ממדינת היהודים, ולא מעניין אותו מה קורה שם במשכן. השני עוד לא התייאש, ומנסה להשפיע על סדר היום הציבורי, ולהילחם למען זכויות הפלסטינים באשר הם, ולהתנגד לכיבוש, למלחמה ולפשיזם. זה המחנה שמתמקד במודל שתי המדינות, ושירטט את גבולות הגזרה בין פלסטין לישראל.
המחנה השלישי הוא הגרסה המעודכנת של האזרח הערבי, שרואה ממשלה וחושב על עבודה ותקציבים. מטרתו היא להתקרב למוקדי הכוח, ולבקש את המובן מאליו. זה מחנה ה"אם כבר, אז כבר" – אם טבלנו כבר את הגוף בביצה, בואו לפחות נפיק ממנה תועלת.
אז אני מבקשת מכם, תתייחסו לחברה הערבית כחברה מגוונת, מורכבת וגם מפולגת, שיש בה מגוון של דעות. זה יעזור גם לכם.
וטיפ אחרון: אם אינכם דוברי ערבית, בבקשה מכם, אל תתחילו נאום במפגשי הבחירות בחברה הערבית בערבית רצוצה, צחוק מביך, ואז הצהרה שהתחלתם ללמוד ערבית לאחרונה, וחבל שמערכת החינוך לא עושה מספיק בעניין.
עדיף שתתחילו בשינוי חוק הלאום ומעמד השפה הערבית, או ברצונכם לעשות את זה. זה הרבה יותר מכבד ורציני, ונשמח לשמוע את זה בכל שפה שתרצו.
בהצלחה לכולם.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן