מדוע נכשל המאבק הפלסטיני הלא אלים, ומי מכשיל אותו?

דחיקתו לשוליים של המאבק הפלסטיני הלא אלים התרחשה עוד לפני אוקטובר האחרון. הבערת צמיגים בשוק של שכם במהלך האינתיפאדה הראשונה (צילום: לע"מ)

אף שפרשנים ישראלים לא מעטים מרבים לדבר על כך שאלימות היא השפה היחידה במזרח התיכון, במהלך השנים פעלו בתוך החברה הפלסטינית זרמים שתמכו במאבק לא אלים, שהתבטא בהפגנות, שביתות, שתדלנות וקידום לחץ כלכלי ודיפלומטי על ישראל. בשנים האחרונות אף הגדילו לעשות פרשנים ופוליטיקאים למיניהם, וכינו פעולות מדיניות של הרשות הפלסטינית "טרור דיפלומטי", במטרה להפחית את הלגיטימציה של פעילות זאת.

לאחר שנה של לחימה בעזה והתעצמות הלחימה בגדה המערבית, הרעיון של התנגדות פלסטינית בלתי אלימה נראה מנותק מהמציאות וחסר רלוונטיות. למרות מעשי הזוועה ב-7 באוקטובר והפגיעה התדמיתית במאבק הפלסטיני, נראה שמתקפת "מבול אל-אקצא" החזירה את האמון של חלקים בחברה הפלסטינית במאבק אלים, בעיקר לאור הצלחת הפלגים החמושים לייצר "תמונות ניצחון" באותו יום.

דחיקתו לשוליים של המאבק הפלסטיני הלא אלים התרחשה עוד לפני אוקטובר האחרון, והיא תוצר של גורמים רבים. חיאן ג'אבר, עורך המוסף הפלסטיני של העיתון אל-ערבי אל-ג'דיד, מנתח במאמרו את הסיבות לדעיכתה של ההתנגדות הלא אלימה, ומסביר אילו שינויים צריכים להתרחש כדי שהיא תוכל לחזור להיות רלוונטית.

ראשית, חיאן מסביר, הניסיון ההיסטורי של הסוגיה הפלסטינית מראה שאין בכוחו של מאבק בלתי אלים להשיג תוצאות, מה שגרם לירידה באמון של הפלסטינים ביכולת של מאבק זה להביא לשינוי. מאבק בלתי אלים לא מנע מהכיבוש ומההתנחלויות להתרחב ולהעמיק, גם אם עיכב אותם בחלק מהמקרים. גם האינתיפאדה הראשונה, שנראית – בעיניים פלסטיניות לפחות – כמודל החשוב ביותר להתנגדות הלא אלימה, כשלה, ולא רק שלא הביאה למימוש השאיפות הפלסטיניות הלאומיות, אלא הובילה לחתימת הסכם אוסלו שתוצאותיו היו הרסניות, הסכם שאפשר את המשך כיבושן של הערים הפלסטיניות ללא שליטה אזרחית ישראלית. באותו אופן, המאבק הלא אלים גם לא מנע את הקמת גדר ההפרדה.

מעבר להמשך השליטה הישראלית בגדה, להסכם אוסלו היו השלכות הרסניות ועמוקות יותר על התמיכה הפלסטינית במאבק בלתי אלים. יישום ההסכם החריב באופן שיטתי את תשתית החברה האזרחית הפלסטינית, שהיתה בסיס התמיכה של המאבק הבלתי אלים – מהאיגודים המקצועיים ועד ארגוני סטודנטים – ומיסד אותם בתוך המנגנון הביורוקרטי של הרשות, לצד תנועת פת"ח ואש"ף. לכך ניתן להוסיף את פעילותה של ישראל נגד ארגוני החברה האזרחית הפלסטיניים והגדרתם כארגוני טרור.

הקיפאון המדיני מאז הסכמי אוסלו, חוסר הנכונות של ישראל להגיע למשא ומתן וזניחת הסוגיה הפלסטינית כחלק מהניסיונות לנורמליזציה של ישראל בתוך העולם הערבי, לצד פרקטיקות הדיכוי כלפי הפלסטינים וההטיה של הקהילה הבינלאומית לטובת ישראל – כל אלו הגבירו את התסכול הפלסטיני, וגרמו לו להתפכח מהאפשרות של קידום המאבק בדרכים לא אלימות.

קיבעון ומס שפתיים

לנסיבות החיצוניות היתה השפעה רבה על הפיחות שחל בתמיכה בהתנגדות הבלתי אלימה. עם זאת, לטענת ג'אבר, הגורם המרכזי לחוסר הרלוונטיות שלה הוא הקיבעון של תומכיה, שאינם מוכנים לעדכן את פעולותיהם ולהתאימן למציאות, תוך פתיחות לביקורת פנימית וחיצונית.

המחאה הבלתי אלימה הפכה לשגרה חסרת חידושים, כמעט למס שפתיים, מה שמקל על ישראל לנטרל אותה מבלי לשאת בהשלכות כלשהן. מחאה זו נתפסת כפעילות אליטיסטית ומנותקת, שאין בה מספיק מחשבה ויצירתיות כדי לייצר שינוי אמיתי במציאות. משתתפי פעולות אלה נמנעים, לטענתו של ג'אבר, מחיכוך עם הכוחות הישראליים מחשש להתמודד עם צבא חמוש בנשק מודרני ולהיהרג או להיעצר ולהיזרק לכלא באשמת מעורבות בטרור.

הניסיון ההיסטורי של הסוגיה הפלסטינית מראה שאין בכוחו של מאבק בלתי אלים להשיג תוצאות. הפגנה לציון 11 שנים למאבק נגד הגדר בכפר בילעין, 19 בפברואר 2016 (צילום: אורן זיו אקטיבסטילס)

הפעילויות שתומכי ההתנגדות הלא אלימה מציעים כעת הן בעיקר עצרות והפגנות נקודתיות, שלאחריהן המשתתפים חוזרים לחייהם הרגילים, ללא עימותים, מעצרים וחסימות כבישים, מבלי להציג דרישות קונקרטיות או לשבש את שגרת החיים. לטענתו, אין כלל חשיבה מעמיקה אודות מנגנונים לעוררות חברתית ולגיוס פעילים, או על דרכי השפעה על נקודות התורפה של הכיבוש, ואין שאיפה אפילו לניצחונות חלקיים להרמת המורל ולהשבת האמון בהתנגדות הבלתי אלימה. ולמרות זאת, תומכי המאבק הלא אלים אינם מפגינים ביקורת עצמית, ומעדיפים להאשים את הפלגים החמושים בכישלון המאבק הפלסטיני, מבלי להציע אלטרנטיבה אמיתית. ג'אבר מבקר במאמר את תומכי ההתנגדות הלא אלימה גם על כך שהם מאשימים את תומכי ההתנגדות האלימה בפגיעה בדרכי המאבק הבלתי אלים.

פלסטינים רבים, ביניהם פרשנים ועיתונאים וגם אזרחים שתומכים ברשות, מאשימים את פלגי ההתנגדות הפלסטינית החמושה (חמאס, פת"ח, הג'יהאד האסלאמי, החזית העממית וכו') בכך שהם מדכאים בכוח את ההתנגדות הלא אלימה. אך ג'אבר מסביר שבעוד שהמאבק החמוש גם הוא לא הביא לפלסטינים הישגים ממשיים, לפחות הפלגים שמשתתפים במאבק החמוש ותומכיהם מדגישים בכל הזדמנות את חשיבות השילוב של המאבק הלא אלים עם המאבק האלים במסגרת המאבק הפלסטיני הכולל.

בסיכום העניין, ג'אבר תובע מאלו שקוראים להתנגדות בדרכים לא אלימות לטפל בסיבות הפנימיות והאמיתיות שמכשילות אותה, ולא להיתלות בתירוצים ובהסתה כנגד גורמים אחרים. עומק הכישלון של הדרך הלא אלימה מתבטא בהצלחתו של חמאס, לפחות באופן חלקי, להציג את האסון שפקד את עזה מאז מתקפת אוקטובר לא כסימן לכישלון האלימות, אלא כדרך היחידה להיאבק בכיבוש.

טל שוורץ כותב בפרויקט אופק – מיזם משותף למכון ון ליר, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם בנצרת