מדוע עדיין מסתתרים מאות אלפי מסמכים מסווגים בארכיון המדינה?

בארכיון המדינה מאוחסנים 300 אלף תיקים שמוסתרים מעיני הציבור. החל ממסמכים מהמאה ה-19 דרך תיק דיר יאסין ועד הפנתרים השחורים. מדוע מתעקשת המדינה להמשיך להסתיר מסמכים בני 70 ואפילו 200 שנים?

מאת:
השאירו תגובה
א א א

ארכיון המדינה פרסם בקיץ האחרון, ללא הודעה לציבור, את תוכן הקטלוג של מסמכי הארכיון החסויים והעלה לרשת 363 טבלאות אקסל. בתוך הקטלוג של המסמכים החסויים, קבורים יותר ממאה תיקים שמקורם במאה ה-19, ויותר מאלפיים תיקים הקודמים להקמתה של ישראל, שהארכיון עדיין לא הסיר את החיסיון עליהם.

עצם קיומם של 300 אלף התיקים החסויים – שמותיהם, התאריכים, ומה המקור של במשרדי הממשלה – נשאר בסוד עד עכשיו. חמישית מהתיקים, שהממשלה עדיין רואה אותם כרגישים מדי, לא נכללו בחשיפה. "היו גורמים רבים שחששו מפתיחת קטלוג זה", כתב הגנז הלאומי יעקב לזוביק בהצהרה שהתלוותה לפרסום.

מה עוד מסתתר במסמכים המסווגים? ארכיון המדינה בירושלים (יונתן זינדל/ פלאש90)

את קטלוג המסמכים החסויים, המאוחסן כעת באתר הארכיון הלאומי, קשה למצוא, מסובך לגשת אליו וכמעט בלתי אפשרי לחפש בו או לנתח אותו. כדי להבין מה נמצא בתיקים העלומים האלה, מגזין 972+ השתמש בכלי חיפוש נתונים שונים וניתח את מאות אלפי הערכים.

אחד הדברים שהתבלט מייד הוא גילם של כמה מהתיקים. הפריט העתיק ביותר – מסמך של משרד החוץ שכותרתו היא "דו"ח פרקר" – מתועד ל-1821. זה כל מה שאנחנו יודעים עליו. בסך הכל, מכיל הקטלוג של מסמכי הארכיון החסויים 125 פריטים מהמאה ה-19, וכאלפיים מסמכים מלפני 1948. משום שאין יכולת להיכנס למסמכים עצמם, אי אפשר לומר מדוע המסמכים האלה, שקודמים לקיומה של המדינה, נשארו חסויים אחרי 70 שנה, ובמקרים מסוימים אחרי 200 שנה.

לעומת המצב בישראל, בארצות הברית האף-בי-איי והסי-אי-איי משחררים רישומים ישנים באופן שגרתי, גם כאלה המציגים את שתי הסוכנויות האלה באופן שלילי. יש גם משמעות לכך שבעוד הארכיונים הלאומיים בארה"ב מנוהלים כסוכנות עצמאית, הארכיון הלאומי בישראל הוא סניף של משרד ראש הממשלה, שהדייר הנוכחי בו הוכיח את עצמו כמי שאינו אביר של שקיפות.

מסמכים מכל משרד ממשלתי בישראל מופיעים בקטלוג: כל אחת מ-363 טבלאות האקסל מייצגת סוכנות אחרת, תת-מחלקה, חברה ממשלתית, ובמקרים בודדים גם בכירים לשעבר שהורישו את האוספים הפרטיים לארכיון המדינה. מי שנעדר באופן בולט הוא משרד הביטחון (מלבד ממאגר אחד של רשומות שהופקו במהלך הכיבוש הראשון והקצר של רצועת עזה ב-1956), הצבא, המוסד והשב"כ. המוסדות האלה מנהלים את הארכיונים שלהם באופן נפרד מתוך חשש שמסמך כלשהו יסתנן החוצה.

כמעט שלושה רבעים מהתיקים מגיעים משלושה גופים ממשלתיים: משטרת ישראל (28.2 אחוז או 71,874 מסמכים), משרד החוץ (24.2 או 61,620 תיקים) ומשרד ראש הממשלה (21 אחוז או 53,587 תיקים). מייד אחריהם באים משרד האנרגיה, משרד מבקר המדינה, שב"ס ומשרד המשפטים.

כמה משמות המסמכים מעוררי סקרנות. "תשע שנים מתוך 2000" שמתברר שהוא ספר חשאי שהזמין המוסד על ההיסטוריה של ההגירה היהודית ממרוקו. שמו של תיק אחר הוא "בית הדין השרעי בעזה", 1922-1913. יש חבילה של מסמכים ממשלתיים ירדניים שמן הסתם הוחרמו ב-1967 אחרי כיבוש הגדה המערבית מידי ירדן.

כמו כן, קיימים תיקים שנותרו חסויים עם כותרות נוסח "ארגונים אנטי-ישראליים" או "מאבק נגד אנטישמיות", שנכתבו בידי שלוחות דיפלומטיות ישראליות ברחבי העולם. קיימים גם תיקים על דיר יאסין וכפר קאסם, שני מעשי הטבח הגדולים והידועים לשמצה שעשו כוחות ישראליים. הקטלוג כולל 13 מסמכים משנות ה-40 וה-50 על הרצח של הרוזן פולקה ברנדוט, דיפלומט שבדי שייצג את מועצת הביטחון של האו"ם שנרצח בידי ארגון הלח"י ב-1948. טביעתה של הצוללת דקר, שעדיין נותר מסתורי, הוא הכותרת של מסמך חסוי נוסף.

יש מרחק גדול בין לדעת שהתיקים קיימים ובין להחזיק אותם בידיך, והסיכוי להשיג את התיקים הספציפיים האלה הוא אפסי ברגע זה. הפנתרים השחורים מפגינים בת"א, 1973 (משה מילנר/ לע"מ)

אבל גם תיקים רבים ללא כוח משיכה סנסציוני מבטיחים להכיל מידע היסטורי רב-ערך. זה לדוגמה המקרה של "הפנתרים השחורים" שפעלו בשנות ה-70. כחלק ממחקר שלי במסגרת ספר שאני כותב על הקבוצה, מתוך אזכורים שמצאתי בכמה מאמרים אקדמיים ומכתבה בעיתון "הארץ" ידעתי שקיימים מסמכי משטרה על הפנתרים. בסופו של דבר השגתי את המסמכים, אבל לא מארכיון המדינה (שם נאמר לי שהחיסיון על המסמכים הוסר בטעות והוחזר מייד אחר כך).

מסמכי המודיעין המשטרתיים האלה, המכילים תיעוד רב-ערך ונדיר על הפנתרים שמקורו בסוכנים חשאיים ובמודיעים, הגיעו משני תיקים, היחידים העוסקים בפנתרים שאנחנו יודעים על קיומם בארכיון המדינה. חיפוש מילת המפתח "פנתרים" במאגר המידע של המסמכים החסויים גילה רק שני מספרים של תיקים, יחד עם 21 תיקים אחרים – מתחנות משטרה שונות – המכילים את המילים "פנתרים שחורים" בכותרת שלהם. אי אפשר היה למצוא אותם ללא חיפוש במאגר המשולב. כמובן, יש מרחק גדול בין לדעת שהתיקים קיימים ובין להחזיק אותם בידיך, והסיכוי להשיג את התיקים הספציפיים האלה הוא אפסי ברגע זה.

לפני זמן לא רב הגשתי בקשה לעיין במסמכים הנותרים על הפנתרים, והתשובה שקיבלתי היא שהאדם האחראי על עיון ושיחרור של רשומות משטרתיות נהרג בתאונה לפני יותר משנה. דובר במשטרה כתב לי באימייל שמכרז למשרה הזו ייפתח "בקרוב", אבל לא סיפק לוח זמנים לתהליך הגיוס וההעסקה.

"מניעת הגישה אל המסמכים, אל תאי הזיכרון של העבר הקרוב שלנו", אמרה אליאב-פלדון באירוע שנערך באוניברסיטת תל אביב, "פוגמת במידה חמורה בידיעתנו והבנתנו את משמעות חיינו".

סביב הזיכרון הקולקטיבי הישראלי מתנהלת סוג של מלחמה. אחד הקרבות המרכזיים מתחולל סביב הגישה לארכיון המדינה, והקטלוג החסוי הוא רק דוגמה אחת. אקדמאים, עיתונאים, חוקרים עצמאיים וגופים אזרחיים עומדים מצד אחד מול שומרי הסף בממשלה מהצד השני. מי שמתייצב נגד החשיפה הם עורכי דין המשרתים במשרדי הממשלה, עובדי ארכיון קנאים מאוד ונבחרי ציבור שבתוך כל קריאה לשקיפות מריחים מזימה נגד הציונות.

פרופ' גזי אלגזי, היסטוריון מאוניברסיטת תל אביב, בנה את המוניטין האקדמי שלו על חילוץ היסטוריה חברתית ותרבותית מציפורניהם של ארכיונים בני מאות שנים. בימים אלה, אלגזי מוכר לסטודנטים ולידידים שלו בעיסוק שלו שלו בעבר קרוב יותר. הוא כתב לאחרונה מחקר על תנועת מחאה שנשכחה והוא עורך מדי פעם הרצאות על מה שגילה.

בראשית שנות ה-50, על פי אלגזי, התושבים במעברה ליד כפר סבא ניהלו מאבק פוליטי של ממש בדרישה ליחס טוב יותר מהשלטונות. קומוניסטים ילידי עיראק שחיו במעברה התקוממו וארגנו את הקהילה לשורה של הפגנות ופעולות אחרות. המשטרה נקראה למקום והפרשה כולה הוסתרה מהעיתונות ומעין הציבור הרחב.

אחרי הרצאה שנתן לאחרונה באוניברסיטה העברית על הפרשה, תפסתי טרמפ עם אלגזי, ובמכונית הוא אמר לי "ישראל היא מדינה בלי היסטוריה". כוונתו היתה שאנחנו יודעים מעט על המכניזם של כוח, כסף ומעמד חברתי שהתגבשו בשנות החמישים, העשור המכריע אחרי הקמת המדינה. הוא הסביר שההחלטות שעיצבו את החברה הישראלית וחילקו את המשאבים ואת זכויות היתר נותרו תעלומה עד עצם היום הזה. סיפור כפר סבא הוא הסתננות לזמן שבו שורטטו קווי החזית בתוך החברה היהודית בישראל. החשיפה של מה שקרה בכפר סבא לא היתה מתארכת כל כך במדינה שיש לה כבוד כלפי העבר שלה.

"בעיני הרוב המכריע של חוקרי העבר, התיעוד השמור בארכיונים הוא חומר הגלם העיקרי", אמרה מרים אליאב-פלדון, לשעבר מרצה להיסטוריה ויושבת ראש החברה ההיסטורית בישראל בדברים שנשאה באירוע שעסק במשבר הגישה לארכיונים הציבוריים לפני כמה חודשים. "בלעדיו, אי אפשר כמעט לנסות ולברר מה התרחש, מה היו הכוונות והשאיפות של הנפשות שפעלו אז".

המאבק "להציל את הגישה לארכיונים" יצא לדרך לפני שנתיים, לאחר שארכיון המדינה סגר את שערי חדר העיון שלו. במקום הזה, חוקרים נהגו למלא טפסי בקשה והיו מקבלים לידיהם קופסאות עם מסמכים. ארכיון המדינה החליט לעשות דיגיטציה לכל החומרים אצלו, אבל בינתיים כל מי שרצה גישה צריך לחפש בקטלוג און-ליין ולבקש שהמסמכים ייסרקו ויועלו לרשת. מאחורי התוכניות היו אולי כוונות טובות, אמרה אליאב-פלדון, אבל היא הובילה לזמני המתנה ארוכים ושרירותיים ולחוסר שקיפות לגבי החומרים ששוחררו. "נעשה בלתי אפשרי לעשות את העבודה", היא הוסיפה.

הדברים שאמרה מרים אליאב-פרדון בארוע "מי צריך ארכיונים- ולמה הם חייבים להיות פתוחים":

זמן קצר אחרי תחילת מאמצי השיקום הדיגיטלי, עורכי דין ממשרד ראש הממשלה כפו מדיניות חדשה שתקעה את תהליך המחקר עוד יותר. עכשיו, כל מסמך שעדיין לא נסרק והועלה לרשת, צריך לעבור הערכה בגוף הממשלתי שיצר אותו מלכתחילה. רוצה לקרוא התכתבות בת עשרות שנים מהמשרד לביטחון פנים? הארכיון חייב לקבל קודם כל את הסכמת המשרד. אותו הדבר לגבי דוחות משטרה, פרוטוקולים של משרד הבריאות וכל חבילה אחרת של ניירות שמעלה אבק על מדפי המחסנים בארכיון המדינה. מלבד העובדה שלמשרדי הממשלה אין שום תמריץ לאשר פרסום מסמכים שיש להם פוטנציאל להביך אותם, בדרך כלל גם אין להם עובדים מיומנים בעבודת ארכיון.

הקואליציה של מבקשי הגישה לארכיונים מייצגת במידה רבה את המאבקים הציבוריים המתנהלים היום סביב עברה של ישראל. ישנם חוקרי נכבה. ישנם יהודים מארגנטינה או מצ'ילה הפועלים למען חשיפת קשריה של ישראל עם הדיקטטורות בדרום אמריקה. וישנו קמפיין שצבר תאוצה לחשוף את החטיפה וההיעלמות של אלפי ילדים ממשפחות מארצות האסלאם והבלקן. ללא גישה לארכיונים רשמיים, רוב העבודה הזו פשוט לא יכול להיעשות.

"מניעת הגישה אל המסמכים, אל תאי הזיכרון של העבר הקרוב שלנו", אמרה אליאב-פלדון באירוע שנערך באוניברסיטת תל אביב, "פוגמת במידה חמורה בידיעתנו והבנתנו את משמעות חיינו".

ניתן לחפש בקטלוג של הארכיונים החסויים הודות לעקבות, מרכז מחקר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. העמותה הזו גם עשתה עבודה של נבירה וארגון של הקטלוג החסוי, כך שאפשר לחפש את התיקים באתר שלה. אתם מוזמנים להוריד את מאגר המידע בלחיצה כאן ולשחק עם המידע בעצמכם.

המאגר במספרים:

תיקים

מספר התיקים שנחשפו: 254,734

מספר התיקים שהם כה רגישים עד שאפילו שמם נשמר בסוד: 45,00

המידע על כל תיק: שמו, הגוף הממשלתי שהפיק את התיק והשנים שהוא עוסק בהן.

תאריכים

התאריך של המסמך הישן ביותר: 1821

התאריך של המסמך החדש ביותר: 2013

מספר התיקים מהמאה ה-19: 125

 

משרדי ממשלה שמובילים בייצוג בקטלוג

משטרת ישראל: 28.2 אחוז מהתיקים (71,874 תיקים)

משרד החוץ: 24.2 אחוז מהתיקים (61,260 תיקים)

משרד ראש הממשלה: 21 אחוז מהתיקים (53,587 תיקים)

משרד האנרגיה: 4.1 אחוז מהתיקים (10,331 תיקים)

שב"ס: 3.5 אחוז מהתיקים (8,927 תיקים)

משרד הבריאות: 3.3 אחוז מהתיקים (8,445 תיקים)

משרד מבקר המדינה: 3.24. אחוז מהתיקים (8,243 תיקים)

משרד המשפטים: 2.6 אחוז מהתיקים (6,703 תיקים)

 

אסף שלו הוא עיתונאי החי בקליפורניה. הוא כותב ספר על הפנתרים השחורים בישראל להוצאת UC Press. עומרי כחלון, מהנדס תוכנה, תרם לכתיבת מאמר זה. פורסם לראשונה באנגלית באתר 972+ ותורגם לעברית על ידי מירון רפופורט. 

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
תלמידים ביום הראשון ללימודים בבית הספר ביאליק רוגוזין בדרום תל אביב (צילום: מרים אלסטר / פלאש90)

תלמידים ביום הראשון ללימודים בבית הספר ביאליק רוגוזין בדרום תל אביב (צילום: מרים אלסטר / פלאש90)

מועצה עצמאית לחינוך ממלכתי למען המוחלשים ונגד ההדתה

אם אנחנו רוצים לתת ייצוג פוליטי לתלמידים עם צרכים מיוחדים, לחנך את ילדינו לאור ערכי החברה החופשית, לצמצם את נזקי התחלופה המתמדת של שרי חינוך, ולתקן את האפליה בהשקעה בתלמידים ובתמיכות לגופים חיצוניים - עלינו להירתם ולסייע בהנעת הקמת המועצה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf