newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מדוע אני מתנגד למבצע בעזה גם כשיורים על העיר שלי

על אסירים, סוהרים, אי הבנות ודרישות מופרכות

מאת:

גם היום, כשרקטות מתפצצות מעל העיר שאני הכי אוהב בעולם, גם כשאנחנו רצים עם הילדים לחדר המדרגות (אין ממ"ד) ומדשדשים יחד עם השכנים לחדר האופניים שהוסב למקלט, גם עכשיו אני מתנגד בכל לבי למבצע הצבאי הזה, ומסוקי התקיפה הצה"ליים שעוברים דרומה על קו החוף לא ממלאים אותי בגאווה והכרת תודה אלא רק בצער ובחלחלה.

גם אחרי חומת מגן, מלחמת לבנון השנייה, גשמי קיץ, עופרת יצוקה ועמוד ענן, עוד לא התרגלתי לקונצנזוס האטום שמשתרר כאן בימים כאלו. אני עדיין מאמין באיזשהו מקום שהכל אי הבנה, ושאם בני עמי היו מקדישים קצת יותר תשומת לב להבנת המצב בשטחים, הם היו משנים את דעתם בן לילה. שהם פשוט לא מודעים למהותו של הכיבוש, ולכן ההתנהגות של הצד השני מוציאה מהם רק את אותה אלימות רפיטטיבית, שמכינה את הקרקע לסבב ההסלמה הבא. אני לא יודע אם זה נשמע יותר תמים או יותר מתנשא מצדי, אבל איזה הסבר אחר אפשרי?

אני כל הזמן נתקל בישראלים שלא יודעים למשל שישראל שולטת בגשר אלנבי וביציאה ובכניסה של הפלסטינים מהגדה, או שצה"ל פועל בתוך שטחי A (היום שמעתי על איזה מישהו שמופתע מהעניין הזה ואומר ש"זה כאילו שלא יצאנו משם"), או שלא יודעים שאין בכלל רשת דור שלישי בטלפונים בשטחים כי הממשלה הישראלית לא מאשרת למפעילים הפלסטינים, או שישראל מחזיקה באופן קבוע מאות אסירים ללא משפט, וכל עוד מיני היבטים עובדתיים לחלוטין של הכיבוש. ככה שיכול באמת להיות שמדובר באי הבנה.

לרוב אני מנסה להתווכח על הפרטים האלו, אבל אם הייתי צריך להסביר מאוד בקצרה את המצב, גם בגדה וגם בעזה, הייתי משתמש במטפורה הבאה:

הקמנו שני בתי סוהר ענקיים. נקרא להם כלא עזה וכלא יו"ש. כלא יו"ש הוא כמו בתי הכלא הקלים האלו, שבהם אם האסירים מתנהגים יפה הם מנהלים את ענייניהם, ומותר להם לקבל מדי פעם אישורים לצאת לחופשה (פעם בשנה הם אפילו מגיעים לים). כמה ברי מזל אפילו זוכים לעבוד בשכר נמוך במפעלים שלנו, אבל זה עדיין כסף לא רע בקנטינה של הכלא.

עזה הוא לעומת זאת כלא בשמירה מקסימלית, לאסירים כבדים. שם באמת אין יוצא ואין בא. אנחנו מכניסים פנימה כמויות בסיסיות של אוכל, חשמל ומים כדי שהאסירים לא ימותו, וחוץ מזה הם לא מעניינים אותנו, אלא  אם הם מתקרבים לגדר הכלא – מה שאנחנו קוראים "אזור החיץ" – או זורקים משהו מעליה. ובאמת לפעמים הם זורקים עלינו איזה מטען מאולתר מחומרים שהוברחו לכלא, וכשזה נופל לנו על הראש זה באמת לא נעים. אז אנחנו מעמידים את הצלפים שלנו על מגדלי השמירה ויורים בהם כמו דגים בחבית עד שהם נרגעים. וכשהם נרגעים אנחנו מפסיקים כי אנחנו לא רשעים ולא רוצים להרוג סתם אנשים.

בחמש השנים האחרונות הכלא הקל היה שקט והכלא הכבד התפרע כמה פעמים אבל הרגענו אותו בשיטה הרגילה. אבל גם בתקופות שהאסירים היו רגועים אנחנו לא פתחנו את דלתות הכלא כמובן אלא רק הגבהנו את החומות והקטנו את החצר, כי היינו צריכים חלק מהשטח שלה לטובת עניינים שלנו.

כששואלים למה אנחנו לא נותנים לאסירים לצאת, אנחנו מסבירים שהם לא מוכנים לחתום על התנאים הנכונים, למשל שהשחרור יהיה הדרגתי ויתבצע על פני עשר שנים ויותר, או שהם יצטרכו להסכים להשאיר אצלנו כל מיני דברים שלקחנו מהם בכניסה לכלא. וראש אגף המודיעין בשב"ס שלנו גם חיבר דו"ח שבו נקבע חד משמעית שהאסירים כולם, ללא יוצא מהכלל, שונאים את הסוהרים. וכל עוד זה המצב באמת שאין על מה לדבר.

בשני בתי הכלא האלו יש שלושה וחצי מיליון איש, עם שלם, והם שפוטים למאסר עולם. במצב הזה אסירים מוכנים לעשות דברים מאוד נואשים, כמו לצאת למשימות התאבדות ולחפור מנהרות או לשחות קילומטרים ואז להסתער על טנקים עם רובים. ברוב המקרים זה נגמר במוות אידיוטי שנראה כמו איזה משחק מחשב פרימיטיבי, אבל בפעמים הנדירות שהם מצליחים להרוג מישהו מהסוהרים יש שמחה גדולה בכלא, וכמובן שאותנו זה מגעיל עוד יותר וגם גורם לנו לפחד מהיום שבו הם ימצאו דרך לפרוץ את החומות.

אני חושב שהאסירים לעולם לא יאהבו את מי שכלא אותם, אבל יש סיכוי לא רע שהילדים שלהם ילמדו לסלוח, ולו מתוך רצון להמשיך בחייהם. כמובן, יש רק דרך אחת לגרום לזה לקרות, והיא לא קשורה לשיטת הדגים והחבית.

ניצרו את האש. הפילו את חומות הכלא. שחררו את כל האסירים.

פוסט זה פורסם גם באנגלית באתר 972+

נערים פלסטינים מרימים ידיים בשטח האסור בצפון רצועת עזה, אל מול עמדה צה"לית. ברקע נראות ארובות אשדוד (באסל יאזורי/אקטיבסטילס, 30.5.2014)

נערים פלסטינים מרימים ידיים בשטח האסור בצפון רצועת עזה, אל מול עמדה צה"לית. ברקע נראית הארובה באשקלון (באסל יאזורי/אקטיבסטילס, 30.5.2014)

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מנורת רמדאן בעיר העתיקה בירושלים, ב-15 באפריל 2021 (צילום: ג'מאל עוואד / פלאש90)

מנורת רמדאן בעיר העתיקה בירושלים, ב-15 באפריל 2021 (צילום: ג'מאל עוואד / פלאש90)

רמדאן 2021: הערבים נוהרים לחנויות, אבל קונים פחות

האווירה בחודש הרמדאן הנוכחי טובה יותר מאשר בשנה שעברה, שבו היה סגר כמעט מוחלט. אבל מצבה של החברה הערבית הורע משמעותית, ומשפחות רבות מוצאות את עצמן קרועות בין רצון למלא את השולחן לבין חשש מפני המשך השקיעה הכלכלית

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf