מגפה עולמית מתפשטת, וישראל במוקד: שיתוק המצפן המוסרי

"מי שאינו יכול לשמש בשורה של תפקידים במעלה הפירמידה, יכול לכהן בראש הפירמידה בתפקיד ראש הממשלה". בנימין נתניהו, ב-31 בדצמבר 2024 (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)

אנו נמצאים בעיצומה של מגפה עולמית, אשר ישראל היא אחד המוקדים העיקריים שלה. מחולל המגפה הוא "וירוס" הפוגע במצפן המוסרי של האדם הבודד ומשמיד אותו, וכאשר הוא מתפשט הוא עלול לגרום לחורבן המדינה והחברה כולה.

מצע הגידול של הווירוס הוא האמונה בעליונות גזע אחד על פני האחרים. התסמין העיקרי של המחלה הוא "עיוורון" מסוג מיוחד, שאותו היטיב לתאר ז'וזה סארמאגו בספרו "על העיוורון": "כשנשאל רופא העיניים שחי בעיר שבה התרחשה מגיפת העיוורון – מדוע התעוורנו? הוא השיב: אני לא חושב שאכן התעוורנו. אני חושב שאנחנו… אנשים עיוורים שיכולים לראות אך לא רואים" (בתרגום מרים טבעון).

נקודת ההתחלה של התפרצות המגפה בכל מדינה אינה תמיד ברורה, אבל אפשר בהחלט להצביע על אירועים המייצגים הופעה של מוטציות קטלניות, המאיצות את התפשטות הווירוס ומגבירות את אלימותו.

בישראל, שבה הווירוס הזה כבר פעיל שנים רבות, ניתן גם לזהות אירועים שחוללו בו מוטציות מסוכנות כמו הכיבוש והשחיתות השלטונית. אבל בתקופה הנוכחית, שבה נראה כי המגפה מתפשטת במהירות ונותרו רק מעטים שהווירוס לא פגע בהם, בולט אירוע אחד אשר חולל מפנה שממנו והלאה אבדה השליטה על התפרצות המגפה: החלטת בית המשפט העליון מ-6 במאי 2020 לדחות את העתירות כנגד הטלת מלאכת הרכבת הממשלה על בנימין נתניהו.

נשיאת בית המשפט העליון דאז, אסתר חיות, הדגישה בסיכום פסק הדין כי "המסקנה המשפטית שאליה הגענו אין בה כדי להמעיט מחומרת האישומים התלויים והעומדים נגד חה"כ נתניהו בעבירות על טוהר המידות, ומהקושי הנגזר מכהונה של ראש ממשלה הנאשם בפלילים (…) על כן, כאשר נמנע בית המשפט מהתערבות במינוי כזה או אחר, אין ללמוד מכך אלא זאת – שההחלטה על המינוי אינה בניגוד לדין". כבוד הנשיאה סירבה למלא את הפרצה הערכית והפרגמטית שהותיר המחוקק, כפי שמתבקש ממהות תפקידו של בית המשפט העליון, וכפי שעשו נשיאים אחרים בעבר.

מלמדים הרבה יותר היו הדברים שכתב השופט יצחק עמית בחוות דעתו. עמית גולל את סיפורו של ראובן, שביקש להתקבל לעבודה כקורא מוני מים במחלקת המים של רשות מקומית כלשהי. "ברם, על אף כישוריו יוצאי הדופן", כתב עמית, "מועמדותו של ראובן לתפקיד נדחתה על הסף על ידי ראש המחלקה, לאחר שהתברר כי הוגש כנגדו כתב אישום בעבירה של שוחד". אך, ממשיך עמית בסיפור, ראובן לא ויתר, התמודד וזכה בתפקיד מנהל מחלקת המים, אחרי כן נבחר לראשות הרשות המקומית ולאחר מכן לשר הפנים, ואף על פי כן לא זכה לכהן באף אחד מתפקידים אלה לאחר שהתברר כי הואשם בשוחד. אך כאשר נבחר להרכיב את הממשלה על ידי רוב חברי הכנסת, הסתבר כי על פי החוק הקיים, אותו כתב אישום אינו פוגע בכשירותו לכהן בתפקיד. "נקל איפוא להבין את טענתם של העותרים, שהצביעו על התוצאה האנומלית לפיה מי שאינו יכול לשמש בשורה של תפקידים במעלה הפירמידה, החל בתפקיד זוטר וכלה בתפקיד של שר – יכול לכהן בראש הפירמידה בתפקיד ראש הממשלה".

בעבר, קובע עמית, השאלה שאנו נאלצים לדון בה מן הסתם לא היתה מגיעה לפתחנו. אלה היו הנורמות הציבוריות, נורמות של it is not done, חלק ופשוט. אך נורמות ציבוריות ותרבות פוליטית של פעם, אינן כשל ימינו אנו. כדי ללמוד על עומק השינוי שעבר על החברה הישראלית ועל התרבות השלטונית, מגייס עמית את חוות דעתו של השופט שמגר מ-1993 בעניין המינוי של דרעי לשר הפנים, כאשר עומד כנגדו כתב אישום בעבירת שוחד. "אירוע חמור בו מעורב חבר הממשלה […] משליך על מעמדה של הממשלה, על מראית פניה בעיני הציבור, כי אם יכהן בממשלה שר שהוגש נגדו כתב-אישום המאשימו בלקיחת שוחד, תהיה לכך השלכה מרחיקת לכת על דמות השלטון בישראל, על תום-לבו ועל הגינותו".

לבסוף העדיף את רוח הזמן על צו המצפון והמוסר. השופט יצחק עמית (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

לבסוף, למרבה הצער, העדיף השופט המלומד את רוח הזמן על צו המצפון והמוסר שהנחה את שמגר, הצטרף לדעת חבריו בדחיית העתירות, ואפשר לנתניהו להרכיב את הממשלה.

הווירוס שמשתק את המצפן המוסרי עבר מוטציה ראשונה בדיון בבית המשפט העליון – מקדם ההדבקה עלה, כל 11 השופטים שישבו בדין הצטרפו לפסק הדין אשר הכשיר את נתניהו. מוטציה שנייה אירעה לאחר הדיון: הווירוס נהיה אלים יותר וגרם להרס השרידים האחרונים של המצפן המוסרי אצל חלק ניכר מהעם. כפועל יוצא, הולכת ומתממשת ההפיכה המשטרית, נמשך מסע ההרג וההשמדה בעזה, מתחוללות פרעות בגדה המערבית ונמשכת הפקרת החטופים. המעטים בתוכנו שהמערכת החיסונית שלהם מנעה הרס מוחלט של המצפן המוסרי שקעו בייאוש עמוק נוכח חוסר האונים אל מול הזוועות המתחוללות מול עיניהם.

תנועת האאוגניקה והווירוס האמריקאי

כאשר מחפשים דוגמה למגפה שמשתקת את המצפן המוסרי מן העבר, קשה שלא לחשוב על מה שאירע באירופה בשנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת. אך המגפה הזאת התפרצה דווקא מעבר לים, בארה"ב של תחילת המאה ה-20, שם הווירוס התפשט במהירות, מפשוטי העם עד לאקדמיה, עד שחדר לבית המשפט העליון, עבר מוטציות ממאירות, חצה את האוקיינוס – והופיע באירופה בצורה קשה ואכזרית יותר.

הבנת התהליכים שהתרחשו אז בארה"ב היא חיונית, מכיוון שהיא עשויה לספק לנו את הפרספקטיבה המאפשרת להעריך איך עלולה להסתיים המגפה המשתוללת במחוזותינו.

אינטלקטואלים מובילים בארה"ב, ובהם פרופסורים מכובדים מהרווארד, עמדו בחזית התמיכה בתנועת האאוגניקה, שהטיפה לרבייה סלקטיבית במטרה להנדס גזע של אנשים עם תכונות רצויות ולעקר אנשים עם תכונות לא רצויות, כמו רפי שכל, חולים ופושעים. אך ההשפעה המכרעת על התמיכה בתנועה בקרב הציבור הרחב שמורה לנשיא הפופולרי תיאודור רוזוולט, אשר כתב ב-1913: "לחברה אין כל עניין להרשות לאנשים מנוונים ללדת ילדים". בהתאם לרוח הזמן, חוקקו 27 מהמדינות בארה"ב חוקים המחייבים עיקור של אנשים שאינם מתאימים לגדל ילדים (מאותגרים קוגניטיבית או חולים במחלות קשות).

המפקח על המוסד לרפי השכל ואפילפטים בווירג'יניה בחר בקארי באק, שאושפזה באותו מוסד שבו אושפזה גם אמה, לאחר שילדה ילד כתוצאה מאונס, כמקרה מבחן לבדיקת תקפותו (מידת התאמתו לחוקה) של החוק, והגיש בקשה לעקר אותה בכפייה. בנימוקים לבקשה כתב כי היא אינה מתאימה לתפקד כאם, בשל התנהגות אנטי חברתית וליקוי שכלי. "אני מאמין", כתב המפקח, "כי אם תעוקר, בריאותה הטובה תאפשר לה לחיות מחוץ למוסד ולדאוג לעצמה". המקרה עבר מערכאה לערכאה והגיע לבית המשפט העליון.

שש מילים שנכנסו להיסטוריה של המשפט כדוגמה לעיוות מרוכז ביותר של הצדק. השופט אוליבר וונדל הולמס (ספריית הקונגרס האמריקאי)

ה"וירוס" ששיתק את המצפן המוסרי של המערכת הפוליטית עבר מוטציה ראשונה אשר העלתה את מקדם ההדבקה בעת הדיון בבית המשפט העליון ב-1927. 8 מתוך 9 השופטים המכהנים אישרו את החוק, והורו לעקר בכפייה את קארי באק.

את הנימוקים לעיקור ניסח השופט אוליבר וונדל הולמס כך: "לעיתים קרובות דורשת המדינה מאזרחים טובים להקריב את חייהם למען רווחת הציבור. לכן לא סביר כי לא נאשר הקרבה 'קלת ערך' (כריתת שחלות) כדי למנוע את לידתם של אנשים לא מתפקדים המכלים את משאבי המדינה". ולסיכום כתב: "מספיקים לנו שלושה דורות של אימבצילים (Three generations of imbeciles are enough)". שש המלים האלה נכנסו להיסטוריה של המשפט כדוגמה לעיוות מרוכז ביותר של הצדק.

עד כמה לא סלקטיבית היתה פגיעתו של הווירוס ניתן ללמוד מהרכב השופטים שאישרו את העיקור. מנסח הפסיקה, אוליבר הולמס, נחשב לפילוסוף ולאינטלקטואל החשוב ביותר של המשפט בארה"ב בתקופתו. הוא נמנה על הקבוצה הפרוגרסיבית בבית המשפט, והיה לוחם נחוש למען זכות הדיבור. שופט אחר שישב בדין, לואי ברנדייס, נחשב בעיני משפטנים רבים כאחד מגדולי הלוחמים למען זכויות אדם וצדק חברתי.

לאחר הפסיקה, הווירוס נעשה אלים יותר וגם מקדם ההדבקה עלה באופן חריג. בארה"ב בוצעו כ-70 אלף עיקורים תוך כמה שנים. המשטר הנאצי בגרמניה, שם לא נותר עוד שריד למצפן מוסרי, עבר עד מהרה מעיקור של חולים ורפי שכל להמתתם. על הקשר בין המגפה בארה"ב ובגרמניה ניתן ללמוד מכך שהיטלר הגדיר את הספר "The Passing of the Great Race" שפרסם מדיסון גרנט, ראש תנועת האאוגינקה בארה"ב ב-1916, כתנ"ך שלו, וכלל קטעים ממנו בספרו "מיין קאמפף".

אחרי תום מלחמת העולם השנייה נראה היה כי המגפה דועכת וכי הווירוס הולך ונעלם, או לפחות נחלש. החיסון – האמונה כי בני האדם כולם הם בני גזע אחד, המין האנושי, בעלי זכויות בסיסיות כמו הזכות לחופש הדיבור, לבריאות ולשגשוג – שהופץ בעולם המערבי באמצעות מוסדות וארגונים שחרתו על דגלם את אמנת זכויות האדם, היה יעיל. המצפן המוסרי הלך והשתקם.

אך לרוע המזל, בעשור השני של המאה ה-21 הווירוס שלעולם לא הוכחד עובר מוטציות חדשות. הוא הולך ומתפשט במהירות, ונעשה אלים – בישראל, בארה"ב וכן במדינות רבות באירופה. קשה היום לחזות מתי תיעצר המגפה ואילו נזקים היא תגרום, אך נוכח ניסיון העבר, החששות מפני העתיד הולכים ומתחזקים.

ד"ר בנימין מוזס הוא רופא פנימי ואפידמיולוג קליני, החוקר את יחסי הגומלין בין רפואה, מדע וחברה