שש פעמים יותר מידי: גיל וסקס אפיל על המסך הגדול

בין "שש פעמים" הישראלי ל"אין מוות בשבילי" הרוסי - נראה כי מיניות אמורה לאמלל נשים מגיל ההתבגרות ועד יומנו האחרון. אבל אפשר גם אחרת

מאת:
השאירו תגובה
א א א

נכנסתי באיחור קל לסרט "שש פעמים" (בימוי: יונתן גורפינקל, 2012), נחנקתי ויצאתי תוך עשר דקות. הסרט מתאר בחורה מתבגרת בשם גילי, שמנסה להשתלב בבית ספר חדש ומוצאת את עצמה מקיימת יחסי מין (שרובם עונים להגדרת אונס) עם חבורת נערים מתבגרים. זו תגובה קיצונית יחסית מצידי, משום שבדרך כלל אני לא יוצאת מסרטים באמצע, לא מחזירה מנות במסעדות וכן הלאה. אין לי בעיה עם צפייה בסצינות אלימות ו/או סצינות מין. חשוב לעסוק באלימות מינית, חשוב להראות אותה ולדבר עליה, השאלה היא איך.

בעיני הסרט יצר עבור הצופה עולם שבו אלימות מינית היא בעייתית מבחינה מוסרית, אך נכשל להעמיד סימן שאלה על הגורמים שלה. לרבות על המיניות כמרחב הטרו-נורמטיבי ואלים השייך לגברים. הסרט מכיר בבעייתיות של המרחב הזה אך גם מנציח אותו בכמה רמות. ברמת שחזור המבט המחפצן על האשה (בחלק מהסרט בו צפיתי, הוא לא הכיל את נקודת המבט שלה), אך גם ברמת יצירת עולם, בו זו ההתנהלות היחידה האפשרית, הגם שהיא מפוקפקת מבחינה מוסרית. בתוך עולם כזה, לנערה מתבגרת אין שום דרך להיות מינית ולהתעניין במין באופן שלא משתף פעולה עם פגיעה, אלימות וניצול של עצמה. הבחירה היא בין מיניות אלימה ותיוג חברתי לבין הימנעות ממין וציות לנורמות מוסר צבועות. זה לא עולם שהייתי מוכנה להישאר בו מרצוני החופשי, גם לא ל-93 דקות.

מתוך הסרט "שש פעמים". כן, כולנו יודעים איך…

כפעולה ישירה, תפסנו חברתי פ' ואני, ביציאה מאולם הקולנוע, את אחד ממארגני פסטיבל הסרטים הישראליים בברלין, לברר מדוע נבחר הסרט לפסטיבל. מעבר לביקורת על הסקסיזם, החיפצון והמציצנות של הסרט, הסכמנו בינינו שהוא פשוט גרוע.

למחרת ערכתי חיפוש ברשת והופתעתי לגלות את היקף הביקורות הנלהבות לסרט. בהמשך גם הופתעתי לשמוע תגובות חיוביות לסרט מצד נשים שאני מעריכה. ניסיתי להבין את הפער העצום בין חוויית הצפייה שלי לשלהן. מסקנת הביניים שלי היא, שנשים – בעיקר הטרוסקסואליות – חשות שגברים רבים כה אטומים לאלימות מינית, שעצם העמדתם מול הבעיה המוסרית באלימות מינית, כבר מספקת. אותי כצופה זה לא מספק.

אין מוות בשבילי

"אין מוות בשבילי" הוא סרט תיעודי (משנת 2000, ברוסית וללא כתוביות, עמכם הסליחה) על חמש דיוות של הקולנוע הסובייטי. הבמאית והמראיינת שמופיעה מול המצלמה, היא רנטה ליטבינובה, בפני עצמה דיווה של קולנוע רוסי עכשווי. היא שואלת את המרואיינות שלה על עולם הקולנוע, על אמנות, על תחרות וקנאה בין נשים, על אהבה וגברים, על כשרון, חלומות ואכזבות. האם יש חרטה בהחלטתן להקריב הכל בשביל ההצלחה? הכל היא בעיקר מילת קוד לזוגיות הטרו-נורמטיבית יציבה עם ילדים.

צילום מסך מתוך הסרט "אין מוות בשבילי". נונה מורדיוקובה, שחקנית קולנוע שאין דברים כאלה, נפטרה ב-2008.

האסון הגדול ביותר שמצטייר מתוך הראיונות והסרט כולו הוא הזיקנה. למעשה, בעולם המשמעות של הסרט, הזיקנה היא המוות. ברגע שהזיקנה מכריעה אותך – ברגע שאת זקנה, ובעיקר ברגע שאת נראית זקנה – את מתה. את מפסיקה לקבל תפקידים. המוות הוא הרגע בו את מפסיקה להיות יפה, מוערצת, נחשקת על ידי גברים. הרגע הזה הוא בלתי נמנע אך גם בלתי אפשרי, בזכות הדימוי הקולנועי בו הן נשארות צעירות ויפות לנצח (כי בעולם שלהן, ולרוב גם שלנו, יש לשני הקריטריונים הללו משקל מטורף וקשר הדוק). וכך המרואיינות של ליטבינובה נאחזות כך או אחרת בדקדנס, בשכבות של קרמים ואיפור, בקסם אישי ומיסתורין נשי וחיוך שובב ומה לא. בכל הארסנל שצברו לאורך חייהן. עוד משנות הילדות שלי ברוסיה, אני זוכרת את ההצהרה, כשכוכב או כוכבת לשעבר מופיעים בטלוויזיה: כמה שהיא הזדקנה! כמה שהוא הזדקן! הפתעה. טרגדיה.

לבחור סרט שתרצי לחיות בו

כולנו גדלנו על תסריטים דומים של מסלולי חיים. מגיל צעיר הורגלנו לא רק לקרוא לנשים זקנות "סבתות", אלא גם לראות אותן ככאלה. לצמצם אותן לתפקיד משפחתי מטפל, שפוסל מכל וכל חיים פעילים מבחינה מינית. זה לא קשה כשרבות מהן וויתרו עליה מזמן. נשים צעירות חייבות להיות מיניות בין אם הן רוצות בכך ובין אם לאו (כל אפשרות גוררת השלכות לא נעימות משל עצמה). נשים מבוגרות חייבות שלא להיות מיניות.

אני מתבוננת מבחוץ על העולמות שיוצרים שני הסרטים הללו, ומוקירה את הפריוולגיה שלי לחיות – חלקים קטנים אך יקרים מהזמן – בתוך מציאות אחרת. בשנים האחרונות אני נחשפת למעגלים חברתיים בהם נשים מעל לגיל 50 נוכחות עם הגוף והמיניות והתשוקה שלהן. הן לא הסבתא של כולם, אפילו אם יש למי מהן ילדים ונכדים, והן גם לא נתפסות ככאלה. כך למשל באירוע השנתי של סצינת בדס"מ קווירית (כן, יש יתרונות לחיים בברלין). כשאני מוצאת את עצמי במרחב כזה, אני פתאום מבינה כמה הוא נדיר ומיוחד. לא רק ביחס לחברה הטרו-נורמטיבית אלא גם ביחס למרחבים לסביים וקוויריים.

כמה טוב היה לראות יותר אפשרויות כאלה, נגישות לא רק לקהילות אלטרנטיביות ואיזוטריות, אלא לכל אחת ואחד. בקולנוע פופולארי, בעיתוני נשים, בכל מקום. לפגוש סגנונות חיים בגילאים מבוגרים, בהם אין הכרח של ויתור על מיניות, כמו גם על שובבות ומשחק ורוח שטות. אם התבגרות והזדקנות לא מחייבות להיות מהוגנים ורציניים מידי, אז בסדר, אני מוכנה.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

עדלה איאד, פועלת במפעל מבשלים בשבילך במישור אדומים, בפגישת סולידריות של העובדות השובתות ב-5 בדצמבר, 2019 (צילום: אקטיבסטילס)

בלי פנסיה וחופשה: פועלות פלסטיניות במישור אדומים פתחו בשביתה

"אני עובדת עשר שעות ביום ומרוויחה 3,000 שקל בחודש. לא משלמים לי נסיעות, דמי הבראה או ימי מחלה"; "אילו היינו פועלים ישראלים לא היו מתנהגים אלינו ככה"; עובדות במפעל מבשלים בשבילך התארגנו למאבק על זכויותיהן. מנכ"לית החברה: "אנחנו המומים ומופתעים"

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf