newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

כך נעשה לחגי אלעד של 1958

פרופ' מאיר פלסנר נסע לפירנצה לדבר בוועידה בינלאומית כנציג ישראלי בניגוד לעמדת משרד החוץ. הוא ספג גינויים מראש הממשלה ובעיתונים, אבל איש לא חשב לשלול את אזרחותו. בצלם באו"ם, גרסת שנות החמישים

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותב אורח: עמית לוי

לאחר שמנכ"ל "בצלם" חגי אלעד נאם במועצת הביטחון של האו"ם נגד מדיניות ישראל בשטחים, טוקבקיסטים רבים בתקשורת ומחוצה לה כינוהו בוגד, על כל המשתמע מכך. ראש הממשלה הודיע כי ארגון בצלם לא יוכל להמשיך להעסיק בנות ובני שירות לאומי. יו"ר הקואליציה, ח"כ דוד ביטן מהליכוד, אף הגדיל לעשות והודיע כי יפעל לשלילת אזרחותו של המנכ"ל אלעד, ובהמשך הודיע כי יגיש הצעת חוק שתאסור על ישראלים לקרוא לסנקציות על ישראל בפורומים בין-לאומיים בעלי סמכויות אופרטיביות.

הפרשיה הנוכחית ממחישה, ולא לראשונה, כיצד אזרח ישראלי המביע בפורום בין-לאומי עמדה המנוגדת לקו הממשלה הופך בארץ, מניה וביה, לאדם המביע עמדה "אנטי-ישראלית". כך בדיוק היה בפרשה נשכחת בתולדות ישראל, אשר גם במרכזה עמד אזרח ישראלי שנאם "נגד המדינה" בפורום בין-לאומי: פרשת ועידת הים התיכון בפירנצה שנערכה באוקטובר 1958.

> זינוק של יותר מפי 10 בתרומות הקטנות לבצלם

גולדה מאיר, אז שרת החוץ, במסיבת יום העצמאות 1958 (דוד הריס, ארכיון התצלומים הלאומי)

סירבה להזמנה. גולדה מאיר, אז שרת החוץ, במסיבת יום העצמאות 1958 (דוד הריס, ארכיון התצלומים הלאומי)

המלך חסן תיווך

על הוועידה ניתן ללמוד מהדיווחים בעיתונות הארצית באותה תקופה. היא הייתה פרי דיוניה של קבוצת אנשי רוח ששאבה השראה ועידוד מראש עיריית פירנצה המיתולוגי, ג'ורג'ו לה פירה, שהיה ידוע בלהט שלו לדיאלוג בין-תרבותי ובניסיונותיו הבלתי נדלים לקדם שלום והבנה בין-דתית באזור. את המהלך דחף האזרח הישראלי יוסף (ג'ו) גולן – יהיו שיגידו מדינאי-על-דעת-עצמו – שכיהן בין היתר כיועץ לענייני מדינות ערב של הקונגרס היהודי העולמי והיה פרסונה נון גרטה בלשכתה של שרת החוץ דאז גולדה מאיר.

מארגני הוועידה ביקשו לזמן משלחות ממדינות שונות השוכנות לחופי הים התיכון ולדון בסוגיות הבוערות דאז – המלחמה באלג'יריה והסכסוך היהודי-ערבי – בנימה תרבותית ורוחנית ולאו דווקא דיפלומטית. יורש העצר חסן ממרוקו (לימים המלך חסן השני) היה נשיא הכבוד של הוועידה, ובין היתר נשלחו נציגים מצרפת ואלג'יריה, וסוכם גם על הצטרפותה של משלחת מצרית. למרות הרוח האזורית החיובית הזו, בלשכת שרת החוץ גולדה מאיר סירבו להזמנה.

אך המארגנים לא אמרו נואש: באין נציגות רשמית, הם הזמינו אישי ציבור ורוח ישראלים, בהם פרופ' מאיר פלסנר, מהמכון למדעי המזרח באוניברסיטה העברית בירושלים. פלסנר, יליד גרמניה ואיש השמאל היוני אשר היה ידוע בעמדותיו הביקורתיות החריפות כלפי מדיניות החוץ הישראלית, הוזמן להרצות על הערכים המשותפים לדתות המונותאיסטיות. הדבר נבע מתחום המחקר האקדמי שלו – בעיקר תולדות המדעים באסלאם, וההשפעות ההדדיות של טקסטים ערביים על עבריים ולהפך (עוד מתקופת היותו מורה לערבית בשנות המנדט).

עם התקרב מועד הוועידה, הידיעה על השתתפות פלסנר ולחצים איטלקיים על ישראל להוסיף משתתפים נוספים, הובילו בסופו של דבר את משרד החוץ לשנות את מדיניותו. לאחר התלבטות מה, אישרה גולדה מאיר לשלוח לוועידה נציגים, אולם היא התעקשה כי יהיו אלו גורמים רשמיים מקצועיים. וכך נשלחו לוועידה התרבותית והאינטלקטואלית הים-תיכונית נציגים ישראלים שכללו את ראש המחלקה המדינית של ההסתדרות, ראובן ברקת, ששימש בעברו יו"ר המחלקה הערבית של ההסתדרות, ואת היועץ המדיני של משרד החוץ, ראובן שילוח, ראש המוסד הראשון. בכך הפכה הוועידה, שהייתה עד אז שולית יחסית, לעניין מדיני חשוב המקבל גם חשיפה תקשורתית רבה. וכל זאת, ימים בודדים לפני פתיחתה.

לאחר שהמשלחת הישראלית הגיעה לפירנצה, הופתעו הנוכחים לגלות כי חברים בה אנשי משרד החוץ, וכאלו עם רקע ערביסטי-ביטחוני. המשלחות הערביות זעמו ודרשו לבטל את הזמנת אותם גורמים רשמיים, וכך אכן היה. לאחר התייעצות קצרה, החליטה המשלחת הישראלית כולה לפרוש. כל חבריה החליטו לחזור לארץ, כולם למעט פרופ' פלסנר. התעקשותו של פלסנר לנאום בוועידה, כמו גם התקרית הדיפלומטית הישראלית-איטלקית-ערבית שהחלה להתעצם, הביאו בסופו של דבר לפשרה, שהושגה בתיווכו של יורש העצר חסן וראש ממשלת איטליה: הוסכם כי נציגי משרד החוץ יישארו בעצרת, אולם הם יהיו "אורחי הוועידה", ולא משתתפים רשמיים. (לצערי, את תוכן דבריו בוועידה טרם הצלחתי להשיג).

המשלחת איימה

המדינה סערה: כותרות העיתונים מתחו ביקורת על התנהלות משרד החוץ שהובילה להתבזות דיפלומטית, אך יותר מכל זעמו על איש האקדמיה הישראלי, מאיר פלסנר, שחרג מן הקו הממלכתי ולא פרש מן הדיונים יחד עם המשלחת כולה. עיתון "מעריב" נקט מתקפה חריפה במיוחד וכינה את פלסנר "הפרופסור התימהוני". זאת ועוד, בכיר הכותבים של העיתון, שלום רוזנפלד, קרא לסטודנטים באוניברסיטה העברית: "קבלוהו בבוז, את הפרופסור הזה!", והוסיף: "סבור אני כי זכותו של כל אדם בן-חורין בישראל, לחרף את הממשלה; לגדף את מדיניותה… להילחם על דעותיו, אפילו הן דעות של מיעוט מבוטל, חסר כל משענת ציבורית… אלא מאי? כל זאת מותר – כאן. בבית. בפנים".

> דו"ח של האו"ם: חברות נשק ישראליות מתדלקות את המלחמה בדרום סודאן

חגי אלעד, מנכ"ל בצלם, בדיון מועצת הביטחון של האו"ם

הסלמה בהסתה. חגי אלעד, מנכ"ל בצלם, בדיון מועצת הביטחון של האו"ם

הביקורת עלתה מעלה מעלה. מעל במת הכנסת כינה ראש הממשלה דאז דוד בן גוריון את פלסנר "אחד מאנשי 'מה יפית'" – ורמז בכך כי המניע הנסתר לפעולתו של פלסנר היה להתחנף לאומות העולם. הביקורת נגד פלסנר הגיעה גם מהמשלחת הישראלית פנימה – היו מהם שרמזו לפלסנר כי אם לא יפעל כמו שאר החברים, ואם לא יפרוש ויהפוך לאורח, יפגע הדבר בקריירת ההוראה שלו באוניברסיטה.

מאיר פלסנר, שהיה פובליציסט נלהב לא פחות משהיה חוקר מעמיק, הגיב בהודעה לעיתונות. הוא הדף את הביקורת במספר משפטים אשר נדמה כי לא נס לחם:

איני רואה את האדם כפונקציה של המדינה, אלא את המדינה כמסגרת שבה האדם החופשי יוכל לחיות את חייו. מדינת ישראל אינה זהה בעיניי עם מר בן גוריון ודעותיו… אני משתמש באותה מידה של חירות שהמדינה הזאת משאירה לי כדי לפעול לפי הכרתי לטובת עם ישראל ומעמדו בעולם שיהא הולם את עברו.

לאחר שובה של המשלחת ארצה שככה הסערה תוך זמן קצר, סיפור ועידת פירנצה התפוגג מן התודעה הציבורית ולפלסנר לא אונה דבר. מי ששילם מחיר מסוים היה דווקא אחד מהגורמים המניעים שמאחורי הוועידה, ג'ו גולן, שפעילותו העצמאית באירופה ובצפון אפריקה הייתה לצנינים בעיני ממשלת ישראל. למעשה, בספר זיכרונותיו ("דפים מיומן") הוא מספר בפירוט כיצד בשנת 1962 לא חודש דרכונו תקופה ארוכה, מכיוון שהוחלט כי הוא מהווה סיכון ביטחוני ואין להתיר לו לעזוב את הארץ. זאת, לטענתו, בהוראה ישירה מגולדה מאיר ועל בסיס תיק חסוי שהכין איסר הראל, שכיהן אז בתפקיד הממונה על שירותי הביטחון בישראל.

נדמה שממשלת ישראל – וחלקים נרחבים מן העיתונות הישראלית – מעולם לא חיבבו את מי שהרהיבו עוז לבקר את מדיניות ישראל כשהעולם מסתכל. אולם בסוף דברה של פרשת פירנצה, התגובה הסתכמה במילים קשות שלא מנעו מפלסנר או מגולן להמשיך בפעילותם הפוליטית, בארץ ומחוצה לה.

אין כל געגוע פוליטי לאותה התקופה – הערבים אזרחי ישראל היו אז עדיין תחת ממשל צבאי – אולם נדמה שמאז עשתה החברה הישראלית עוד כברת דרך לכיוון הקצנה, הצרת השיח וסיווג כל אלו המבקרים בחריפות רבה מדי את מדיניות הממשלה כ"בוגדים". בשעתו, האפשרות לשלול את אזרחותו של פלסנר, או של גולן, לא עלתה בכלל על הפרק, וגם לא חקיקה שתצר את צעדיהם; ואילו ההתבטאויות הפופוליסטיות והקשות יותר שנשמעות במהלך הפרשה הנוכחית, יש בהן כדי להעיד על הכרסום הבלתי פוסק במקומם של הסובלנות, ההקשבה, ההכלה והדיון הבריא בשיח הציבורי בישראל של 2016. כרסום זה מזיק למעמדה של ישראל בעולם הרבה יותר מכל נאום באו"ם.

עמית לוי הוא דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא שותף לכתיבת מאמר אקדמי בנושא ועידת פירנצה אשר עתיד לראות אור במהלך שנת 2017

> הישיבות לנושרים: הזדמנות שנייה בעולם החרדי או הכנה ליציאה בשאלה?

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
מנסה להזיז את הדברים קדימה משום שהיא מכירה בכך שהסכסוך הולך ומידרדר. פאטו בנסודה, התובעה הראשית בבית הדין הבינלאומי בהאג (Wikimedia Commons)

מנסה להזיז את הדברים קדימה משום שהיא מכירה בכך שהסכסוך הולך ומידרדר. פאטו בנסודה, התובעה הראשית בבית הדין הבינלאומי בהאג (Wikimedia Commons)

האם בית הדין בהאג יכול להביא צדק לפלסטינים?

בעוד החלטת התובעת הראשית בהאג נבחנת, שלוש מומחיות פלסטיניות בוחנות את השלכותיה האפשריות: ציפיות לא ריאליות, הרחבת הפיצול הפנים-פלסטיני והתעלמות בינלאומית מחד, ומאידך איתות ברור לעולם: הפלסטינים לא נרדמו על המשמר

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf