newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

כך עברתי דירה מתל אביב לבית לחם, חלק ה': אנחנו נשארים כאן

ככל שמתקרב מועד הפרידה מבית לחם לארה"ב שם ממתין אהובה הפלסטיני, מתחילה לנבוט חרטה בלבה של העיתונאית היהודיה מאיה גוארניירי. מלחמת עזה פורצת והיא מוצאת את עצמה נשכבת על הרצפה בביתה מפחד הטילים ותחת מתקפה במקום עבודתה מאנשים עליהם למדה לסמוך. כמעט עשור אחרי שהגיעה, העזיבה נראית בלתי אפשרית

מאת:

לחצו כאן לקריאת הפרקים הקודמים בסדרה

כותבת: מאיה גוארניירי

“מבצע צוק איתן” בעזה מתחיל. אני דבוקה לחדשות. אני מגוללת את דף הטוויטר מול הטלוויזיה הדולקת, וקופצת בין אל-ג'זירה וסי.אן.אן. מראות מחרידים זורמים מהרצועה. עיי חורבות. גופות. המונים מתגודדים סביב בתי החולים. אנשים רצים כשהם נושאים בזרועותיהם את יקיריהם הרפויים. שג'אעיה.

כשאני לא יכולה לשאת את זה יותר, אני מכבה את הטלוויזיה, משאירה את הטלפון בבית ויוצאת לגינה. אני מבינה כמה שפר חלקי שביכולתי "לצאת להפסקה" מהמלחמה – אפילו אם יש בהפסקה זו משום אשליה. נכון, אני לא בעזה, אבל טילים נופלים גם בתוך ישראל. אחדים מהם שמיועדים להתנחלויות פוגעים בשטחים פלסטינים בגדה המערבית. אין לנו צפירה בבית לחם כך שאין התרעה כאשר אחר צהריים אחד – בום, בום! – נוחתים שני טילים כל כך קרוב לביתי שהרצפה, החלונות והקירות מזדעזעים ונרעדים. השכנים, זוג צעיר שגר בדירה במורד הגבעה, מתחת לגינה שלי, מתקשרים.

"מה זה היה? הרגשת את זה? אתם בסדר?" אנחנו שואלים זה את זה.

אנחנו מעבירים הרבה לילות ביחד, מתגודדים בדאגה סביב בקבוק ויסקי, מחכים לטילים. לפעמים אנחנו רואים אותם קורעים את האריג השחור של השמיים. לפעמים אנחנו מגלים כוכבים נופלים במקומם. אנחנו שואפים אוויר ומצביעים עליהם ומביעים משאלות אילמות.

בוקר אחד פוגע טיל בבית בבית סאחור. בגלל הטילים אני נרתעת מנסיעה לישראל לבקר חברים, אף על פי שנשארו לי כאן פחות מחודשיים. אני יודעת שהסיכויים שהאוטו שלי יספוג פגיעה ישירה זעומים. אבל אני לא יודעת מה אעשה אם תהיה סירנה בזמן שאני נוהגת לבד. האם אעצור, אצא מהאוטו, אשכב על הארץ ואכסה את ראשי בידיי? או שפשוט אמשיך לנסוע?

> כך עברתי דירה מתל אביב לבית לחם, חלק א': לחצות מחסום

שיגור רקטה מעזה לכיוון ישראל. (אורן זיו/אקטיבסטילס)

שיגור רקטה מעזה לכיוון ישראל. (אורן זיו/אקטיבסטילס)

אני לא יכולה להחליט, ולכן בארבעת השבועות הראשונים של המלחמה אני בקושי יוצאת מבית לחם ובית סאחור. אני לא יוצאת מהגדה המערבית בכלל.

חברה ישראלית יהודייה, אמנית, שנולדה וגדלה בצפון, מתקשרת אלי מבית הוריה בנצרת עילית אחר צהריים אחד. היא מדברת עברית, ובגלל שאני יושבת בגינה, אני עונה לה באנגלית. היא שואלת אותי אם אני חושבת שבטוח להיות בגדה המערבית לבד בשעת מלחמה. היא "מאוד, מאוד מודאגת" בקשר אלי, והיא הייתה רוצה שאחזור לגבולות הארץ – אני מוזמנת לגור אצלה – עד שיירגעו הרוחות.

אני דוחה את ההזמנה. אני מרגיעה אותה שהכל בסדר ושאני לא מודאגת. אני לא מספרת לה על הלילות שבהם אני ישנה על הרצפה, דחוסה בין המיטה לארון. אני לא מספרת עליהם אפילו למוחמד.

אני מוצאת את עצמי מעריכה את הדאגה שלה ויחד עם זאת זועפת עליה. כשהשיחה מסתיימת אני מבינה שלא מדובר רק בטילים. אני לא נוסעת לישראל עכשיו כי אני לא יכולה להתמודד עם מה שאני יודעת שאראה שם: דגלים, חיילים, מדבקות לאומניות, שלטים, גרפיטי ועיתונים מלאים בכותרות מעוותות. ואני גם לא רוצה לקלוט פיסות משיחות בין אנשים. אני לא רוצה לשמוע דברים בנוסח "אני שמאלנית אבל…" או "צריך פשוט למחוק כבר את עזה אחת ולתמיד", כי אני יודעת שהבטן שלי תתהפך מרוב כעס.

בתחילת אוגוסט, כשאני נוסעת סוף סוף לירושלים, קורה בדיוק מה שציפיתי. אני קולטת ילד קטן מתגאה בפני אחותו: "השמדנו כמעט את כל עזה". אמו משתיקה אותו: "שקט, אל תדבר כך בחוץ". המדבקות והשלטים אכן שם, ועליהם ססמאות כגון "ביחד, אומרים תודה לחיילינו", וכן "חזקים ביחד, אוהבים את ישראל, תומכים בצה"ל".

ויש גם את העיתונים. באזור עמק רפאים, בדרכי לפגישה, אני עוצרת במכולת קטנה לקנות משקה קר. בדרכי החוצה אני סורקת את העמודים הראשונים ושם אני רואה תמונת זוג צעיר, כשהמילים "שלום לך, אהובי" נחות כמצבה מתחת לפניהם. ובכותרת המשנה: "ההודעה האחרונה בוואטסאפ, החלומות המשותפים, החלל הגדול שנפער בלב".

כן, הוא היה חייל שתקף שטח כבוש. ולא, הסכסוך אינו דו-צדדי. כן, יש חוסר איזון בין הכוחות, וכן, על פי החוק הבינלאומי לפלסטינים יש זכות להתנגדות מזוינת. ולא, הוא לא היה צריך לשרת בצבא. כן, הוא היה יכול, היה צריך, לסרב. את כל זה אני יודעת. אני יודעת גם שהוא גדל בחברה מחרחרת פחד, ששוטפת את מוחם של רוב החיים בתחומיה, וגם של כמה שחיים מעבר להם.

אני יודעת גם שהוא היה הילד של מישהי, הנכד של מישהי, החבר של מישהי. הוא היה בן אדם. הוא היה חי. ועכשיו איננו.

> כך עברתי דירה מתל אביב לבית לחם, חלק ב': עד החתונה

מדבקות מעטרות את רחובות וסימטאות ירושלים במהלך המתקפה על עזה ב-2014 . צילום: מאיה גוארניירי

מדבקות מעטרות את רחובות וסימטאות ירושלים במהלך המתקפה על עזה ב-2014 . צילום: מאיה גוארניירי

בדיוק כפי שבכיתי על תושבי עזה, אני מוצאת את עצמי מזילה דמעות על הנער הזה ועל מי שהשאיר מאחריו. אני עומדת שם, בפתח המכולת, רגל אחת על הרצפה המרוצפת, השנייה על המדרכה. עומדת ומביטה על תמונותיו עם חברתו וקוראת את הכותרת שוב ושוב, "שלום לך, אהובי", ואני בוכה.

אינני יכולה לשאת כעת את המעבר בין שני הצדדים. לכן בכל חודש יולי אני לא נכנסת לישראל. יום אחד, זמן לא רב לאחר שהתקשרה חברתי מנצרת, אני מפשפשת במזכרות הפוליטיות שצברתי במהלך שבע השנים האחרונות – החל מעלונים מעצרות ישראליות ימניות ועד לאבנט של הג'יהאד האיסלאמי שהביאה לי חברה מעזה – עד שאני מוצאת את דגל פלסטין. אני נוטעת אותו בגינה כך שייראה לעין מהכביש למטה. אני נוטעת אותו בגינה כדי שכאשר יגיעו ג'יפים צבאיים בשאגה בתוך הלילה – תרחיש סביר, בהתחשב בכך שחיילים ממשיכים לפשוט על בתים בבית סאחור – הם יזכרו איפה הם נמצאים.

בפלסטין.

***

אני מדברת עם מוחמד כל יום. אני עונדת את טבעת האירוסין שלי. אבל אני לא אורזת. אני לא זורקת או מוסרת שום דבר. אני לא מקדמת את מכירת האוטו.

ואני לא קונה כרטיס טיסה.

החיים שלי מתכווצים לבית, לגינה ולדירת השכנים – זוג צעיר שמזמין אותי לשתות ויסקי בלילה ולחפש טילים בשמיים. אני לובשת את אותה שמלה קיצית במשך שבועות, ומחליפה רק כשאני הולכת לישון או יוצאת מהבית. אני נעה בין הטלוויזיה והספסל בחוץ, עליו אני יושבת לקרוא או להשקיף על מחנה הפליטים דהיישה, בזמן שאני מתאוששת מהנגאובר או שאני מצננת את רגלי השבורה בקרח. בעלת הבית שלי מצטרפת אלי לעיתים קרובות, מרימה את רגלי מהספסל, מתיישבת, ומניחה את רגלי בחיקה.

לפעמים היא יושבת בשקט בשעה שאני קוראת. לפעמים אנחנו משוחחות. היא לא אומרת את זה אבל אני יודעת שהיא עצובה שאני עוזבת. אני יודעת שהיא מנסה לחלץ פיסות אחרונות של זמן איכות ביחד.

אחר צהריים אחד, כשאנו יושבות כך, היא מבקשת ממני להוריד את הדגל הפלסטיני שתליתי. אני מניחה את הספר על בטני ומסתכלת עליה. "באמת?". "כן". היא מסבירה שעבורה הדגל כבר אינו מסמל את מה שסימל פעם. "הלוואי שנולדתי במקום אחר – אמריקה, אירופה. אוסטרליה!" היא פולטת נחרה, כאילו שלדמיין את עצמה ביבשת הרחוקה מעורר גיחוך.

כשאני שואלת למה, היא מספרת לי את מה שכבר שמעתי מכל כך הרבה פלסטינים. היא מאוכזבת מהרשות הפלסטינית במציאות שאחרי אוסלו. נמאס לה מהשחיתות והיעדר האחדות. היא גם מודאגת מהדתיות והשמרנות הגוברות של החברה. "עכשיו כל הבחורות מסתובבות כך", היא מדגימה בידיה כיסוי ראש סביב פניה וסגירתו מתחת לסנטרה. היא פוערת את עיניה ומצמצמת את לחייה כדי להדגיש את הידוק המטפחת.

> על שכול, שהידים, דמוניזציה וכריכים לארוחת בוקר

שוטרי הרשות הפלסטינית מנסים למנוע מצעירים להתעמת עם כוחות הבטחון הישראלים. מחנה הפליטים עאידה, בית לחם. 26 בפספמבר 2013 (ריאן רודריק ביילר/אקטיבטסילס)

שוטרי הרשות הפלסטינית מנסים למנוע מצעירים להתעמת עם כוחות הבטחון הישראלים. מחנה הפליטים עאידה, בית לחם. 26 בפספמבר 2013 (ריאן רודריק ביילר/אקטיבטסילס)

היא מוסיפה שהיא אוהבת את דגל החזית העממית לשחרור פלסטין – מה שמסגיר באחת שהיא חיטטה באוסף שלי, המוחבא בארון. לפני שאני מספיקה לעשות זאת בעצמי, היא קמה ושולפת את הדגל הפלסטיני מהאדמה. היא מגלגלת אותו, מוסרת לי אותו, ומתחילה להתעסק בענבים התלויים מעל הספסל. "הם יבשים מדי גם השנה", היא נאנחת. "הם טובים רק לחומץ".

היא רוכנת לתוך ארון האחסון וחוזרת עם בקבוק זכוכית גדול ומזמרה. היא גוזמת ענבים מהגפן ודוחסת אותם לבקבוק. כשהיא מוצאת אשכול טוב היא מוסרת לי אותו. אני מדדה פנימה, שמה אותם בקערה, שוטפת אותם ומוציאה אותם חזרה לגינה. אני מציעה לה את הקערה אך היא מעקמת את האף.

אני מכניסה אחד לפה. "הם בסדר גמור", אני מתעקשת. "לא, הם לא בסדר", היא אומרת.

בזמן שאני אוכלת, בעלת הבית שלי שואלת אם החלטתי מתי אני עוזבת. אני יודעת שהיא צריכה למצוא דיירים חדשים. אבל אני מהססת להתחייב על תאריך. במקום זה אני אומרת לה את מועדי קורס סוף הקיץ שאני מעבירה ואומרת שאני עוזבת "מתישהו אחרי זה. אני לא יודעת בדיוק".

***

אחר צהריים אחד נכנסת בעלת הבית שלי לגינה, משקה את צמחי הפלפל, הנענע ועץ השסק, ואז נופלת שדודה על הספסל שליד הדלת. היא שמה יד על הלב. אני יודעת שהיא כבר עברה שני התקפי לב. אני מזנקת מהספסל ורצה אליה, למרות כאב חד ברגלי, תוך קריאה בשמה.

"את בסדר"? אני שואלת כשאני מגיעה אליה. אני כורעת לפניה. נשימתה כבדה אבל היא מהנהנת.

"מה קרה?". "הטלוויזיה", היא משתנקת. "אני לא יכולה להסתכל. עזה. ההפצצות. זה מזכיר לי את יפו, כשעזבנו. בום! בום!"

הנה היא שוב, ילדה קטנה הנסה מפני הצבא. היא חסרת נשימה. אני יושבת ואוחזת בידה.

***

הגיע רמדאן וכל לילה, בסביבות השעה שתיים וחצי לפנות בוקר, מסתובב בחור צעיר בשכונה כשהוא מתופף ושר. הוא ה"מוסהראתי". המוזיקה שלו מזכירה לצמים לקום ולסעוד את סעודתם האחרונה, ה"סוהור", לפני שקרני השמש הראשונות יפלו על הארץ.

הוא דופק על הטאבלה שחפונה תחת זרועו – דפיקות קצביות קצרות – עוצר ונושא את קולו: "הו הישנים, האמינו שאין אלוהים בלעדי אללה הנצחי". הוא דופק על התוף ומפסיק כדי לשיר: "הו הישנים, האמינו בריבונכם, שיצר אתכם ולא ישכח אתכם". ואז שוב חוזר קצב הסטקאטו. הוא עוצר וקולו של המוסהראתי עולה: "קומו לסוהור שלכם, הרמדאן הנאצל הגיע".

> להסתובב בתל אביב בימי דקירות עם תינוקת יהודיה-פלסטינית בבטן

פלסטינים מגיעים מכיוון הגדה המערבית להתפלל במסגד אל אקצא בירושלים, ביום השישי השני של חודש הרמדאן. 26 ביוני, 2015. (אקטיבסטילס)

פלסטינים מגיעים מכיוון הגדה המערבית להתפלל במסגד אל אקצא בירושלים, ביום השישי השני של חודש הרמדאן. 26 ביוני, 2015. (אקטיבסטילס)

הטאבלה והשירה לעולם אינן מתחרות זו בזו, אלא שכל אחת מהן נסוגה בפני רעותה, לפי תור, קולותיהן נארגים זה בזה כשהוא סובב ברחובות. הצלילים הראשונים קלושים כשהמוסהראתי מטפס בעליה מבית סאחור. קולו והתיפוף מתגברים כשהוא מתקרב לדירתי. כשהוא עובר בפינה שעליה ניצב ביתי, הוא חולף ליד חלון חדר השינה שבגובה הרחוב. אני מרגישה כאילו שהוא שר לתוך חלוני, קורא לי, מרגיע אותי שגם אני בטוחה ולא אשכח, כאילו שהוא מבקש ממני לקום ולהצטרף לקהילה.

וכך אני עושה. אני קמה ממקומי על הרצפה ומחליקה לתוך הסדינים. לאחר כמה לילות כאלה שירתו כבר לא מוצאת אותי דחוסה ליד הארון. קולו מקים אותי משנתי במיטה.

***

בשבוע שלאחר מכן, בשעה שישראל חובטת בעזה, משיקה סטודנטית קמפיין אנונימי נגדי. אבל סגנון הכתיבה ייחודי ודי מובהק, ותוך כמה משפטים ברור לי שהדברים נכתבו על ידי אותה בחורה שבזמנו אמרה לי שכל אחד יכול להביא נשק לקמפוס ולירות בי. היא שולחת את המיילים שלה לרוב הסטודנטים באוניברסיטה, לפרופסורים אחרים ולהנהלה.

היא מאשימה אותי בציונות, בכך שגרתי בהתנחלות (שיהיה ברור: לא עשיתי זאת), בתמיכה בכיבוש הישראלי של אדמות 1948, ובכך שאני מכנה את הצבא – שאני תמיד דואגת לכנות "הצבא הישראלי" ולעולם לא "צבא ההגנה" – צה"ל. היא סרקה במשך שעות את פרסומיי והופעותיי בתקשורת, ומצביעה על מאמר שבו שינה העורך את הביטוי "הצבא הישראלי" ל"צה״ל" כהוכחה שלא רק שאני תומכת בישראל אלא שאני תומכת גם בטיעון הישראלי ל"הגנה עצמית".

לאחר תקיפה ישראלית על בית ספר של האו"ם בעזה, שבה נהרגו 16 פלסטינים, שולחת סטודנטית זו מייל למאות אנשים שבו נטען שאני תומכת בהתקפה הישראלית על אזרחים. חלק מהסטודנטים יודעים שאין זה כך. הם שולחים לי מיילים תומכים, כולל סטודנטים שמעולם לא למדו אצלי. אבל הם כותבים לי בפרטי, לא לקבוצה. ואני מבינה שאיש אינו עומד להסתכן ולהגן עלי בפומבי. זה מכאיב לי.

ובכל זאת אני מעריכה את החום שאני מקבלת מהסטודנטים. "אני רוצה רק לומר שהלוואי שהיה לי העונג להשתתף באחד משיעורייך אבל הדבר לא הזדמן", כותב אחד מהם, ומוסיף שהמיילים הללו מציקים לו. "אני מקווה שבבוא העת יהיה לי הכבוד לפגוש אותך אישית וללמוד מהידע שלך".

> קבלנית משנה: כך מענה הרשות הפלסטינית עצירים בשירות ישראל

ילד פלסטיני עומד כשמאחוריו ביתו שנהרס במהלך המתקפה על עזה בקיץ 2014. שכונת תופאח, העיר עזה. 9 בפברואר 2015. (אן םאק/אקטיבטיסלס)

ילד פלסטיני עומד כשמאחוריו ביתו שנהרס במהלך המתקפה בקיץ 2014. שכונת תופאח, עזה. 9 בפברואר 2015. (אן םאק/אקטיבטיסלס)

סטודנט לשעבר יוצר קשר. הוא אומר שאני "מקור השראה" ושהוא מצטער לראות את מה שקורה, אבל שלנוכח הכיבוש והמלחמה, "לא פלא" שהסטודנטים מפנים לי עורף. הוא מעודד אותי להגן על עצמי ומפציר בי לענות כדי ליישר את ההדורים. אני לא עושה זאת. אני שותקת. וככל, שותקים גם עמיתיי – בינלאומיים, ישראלים ופלסטינים כאחד.

אני נזכרת שבאביב הזהירו אותי אחדים מהם ששיח האנטי-נורמליזציה מתחזק בגדה המערבית. חלק ראו בנוכחותי, כמו בזו של מרצים ישראלים יהודים אחרים, נורמליזציה. אנחנו גורמים לאנשים להרגיש לא נוח, אמרו. בלי קשר לשאלה מה דעתם של עמיתינו הפלסטינים עלינו אישית או כפרטים, הם רוצים שנעזוב, נאמר לי.

עמיתה אחת אמרה שהאוניברסיטה עומדת להצטרף לחרם. הזכרתי לה שעל פי כללי תנועת החרם, אין להחרים אישית בעלי אזרחות ישראלית. החרם חל על מי שמייצג את הממשלה או מוסדות נתמכי ממשלה. לא על כל יהודי המחזיק בדרכון ישראלי.

אני נזכרת בשיחות אלה כשמופץ עוד מייל ארוך מאותה סטודנטית בתפוצה נרחבת, ושוב נתקל בשתיקה. לבסוף עונה איש ההנהלה שהם חוקרים את טענות הסטודנטית. "אנו פונים לסטודנטים ברשימת השיעורים שלה ו[עד] עתה אף אחד כלל לא ידע על טענות אלה [עד] שקראו את המייל שלך", כתב. איש ההנהלה מזכיר לסטודנטית שיש ערוצים מקובלים להגשת תלונות, וכי אם הסטודנטית לא תוכל להוכיח כל מילה במיילים שלה, אני עלולה לתבוע אותם על דיבה.

ובכל זאת ממשיכה הנערה את הקמפיין שלה, כשהיא שולחת מיילים כמעט מדי יום. היא משלבת בהם קישורים לא לפרסומים שלי אלא למאמרים של כותבים אחרים במגזין 972+ (שבו אני מפרסמת דרך קבע), כותבים הנוטים לקצה הציוני הליברלי של הקשת. היא טוענת שמאמריהם של עיתונאים אלה מייצגים אותי ואת דעותי.

היא טוענת שהיא מדברת בשם קבוצת סטודנטים. היא גם מציינת במיילים שלה שסטודנטים ראו אותי בירושלים ובבית סאחור לאחרונה ומזהירה שמוטב ש"אתנצל מהר" אם אני "מתכוננת לבקר שוב באוניברסיטה שלנו". לא ברור לי אם היא הסיקה את מקום הימצאי מהמאמרים שפרסמתי בקיץ או אם היא באמת שוחחה עם חבריה לכיתה שאמרו שראו אותי. בכל מקרה אני מוטרדת מהשילוב בין הסתה ורמיזות על מקום הימצאי.

אני אומרת למנהלת שלצערי לא אוכל להעביר את הקורס שלי בסוף הקיץ. אני לא מרגישה נוח ולא רוצה שנוכחותי תגרום אי-נוחות לסטודנטים ולעמיתיי. המנהלת מרגיעה את חששותי ומפצירה בי להחזיק מעמד עוד קצת עד שיפתרו את העניין.

אבל המלחמה משתרכת ומחיר הדמים בעזה עולה, והמיילים ממשיכים. חלק מחברי ההנהלה מתחילים להביע דאגה לבטחוני. בדרך כלל אין בטחוני מעסיק אותם כלל. אבל עכשיו, כשישראל הופכת את עזה לעיי חורבות, הוא מעסיק גם מעסיק.

***

אני מסרבת לשכב על הרצפה. כל לילה אני נכנסת למיטה ומחכה שהמוסהראתי יעבור. רק לאחר שהוא עובר, רק לאחר שהלמות תופו ומילותיו המרגיעות משכיבות אותי לישון, אני נרדמת.

***

מייל נוסף מהסטודנטית, התלבטות נוספת מצד ההנהלה, ובכל זאת, עוד לא הזמנתי כרטיס.

במקום זה אני מוצאת את עצמי מסתובבת בין החנויות לתיירים, אוספת צלחות מצוירות בעבודת יד מחברון וציפות רקומות. אני מתמקחת על כל דבר, מסבירה לבעלי החנויות שאני מאורסת ועוזבת בקרוב כדי להקים את ביתי באמריקה. אני חולפת בשוק הפשפשים וקונה פריטים מזדמנים: שטיח פרסי משומש, צלחת פסח. אני משלמת עשרה שקלים על ציור רקום וממוסגר של רקדנית בטן. בהמשך יעריך מוחמד שזו עבודת יד מסוריה או מצרים, מסביבות 1950. אני מבזבזת הרבה על שמלה יקרה, מיובאת מטורקיה, שאלבש לחתונתה של חברה בבית סאחור בסוף יולי. ואף על פי שאני מספרת לאנשים שוב ושוב שאני עוזבת, לא ברור לי אם אני קונה מזכרות או שהחפצים האלה פשוט מקבעים אותי כאן.

למרות שהשמלה היא הקנייה הקלה ביותר והכי קלה לנשיאה, היא נראית לי כפריט שהכי מעגן אותי לגדה המערבית. השתתפות בחתונה בפלסטין אינה רק עניין של החתן והכלה, הטקס, קבלת הפנים, המוזיקה והריקודים. משמעותה גם עמידה לצידם של האנשים שאיתם את חיה ועובדת – בין אם הם זרים, מכרים, חברים או משפחה. פירושה להיות חוט במארג הקהילתי והכרה בעצמך ככזו.

לכן בוחרים חבריי לקיים את חתונתם למרות החורבן הניתך על עזה ולמרות הפשיטות הליליות על בית סאחור. זהו אקט קטן של התנגדות – דרך להראות לישראלים שכמה שלא ינסו, לא יצליחו לקרוע אריג זה.

כשאני מושכת שמלת תחרה שחורה מעל ראשי, השמלה שאלבש לחינה של חברתי, אני שואלת את עצמי איך אוכל ללכת למסיבה זו ולחתונתה. כיצד אוכל לאכול ולשתות ולרקוד אתה ועם החתן ומשפחותיהם, ואז פשוט לקום כעבור חודש ולעזוב את המקום הזה ואת כל מי שבו, ולהניח אותם מאחורי? כיצד אוכל לקרוע את עצמי מאריג זה?

אני מהדקת את רצועות נעלי העקב המוזהבות, יושבת מול הראי ומתאפרת. אני תוחבת את הפודרה והשפתון לארנק בד עטור חרוזים, ומשאירה בבית את הטלפונים הניידים שלי, הישראלי והפלסטיני, יחד עם תעודות הזהות הישראלית והאמריקאית שלי. אני בודקת שוב את שם המסעדה שבה מתקיים טקס החינה, וכשאני נועלת את הדלת ויוצאת מהמוסך ברברס, אני מנסה להיזכר בהוראות ההגעה הכלליות שקבלתי מהחברה.

אני לא מצליחה.

אני יורדת בירידה לבית סאחור. רואים את ירדן באופק. כשאני מגיעה לסוף הירידה אני רוכנת לחלון הפתוח וקוראת לילד שהולך ברחוב ושואלת אותו איפה המסעדה. עוד הנחיות מעורפלות. אני נוסעת עוד קצת ושוב שואלת, ממשיכה עד שאני מגיעה לצומת שבו מופיע שם המסעדה על שלט קטן הממוסמר לעמוד, בערבית בלבד. החץ מפנה אותי ימינה.

צעיר שעובד שם עומד בחוץ ומפנה את המכוניות למקומות חניה פנויים. אני עדיין מתקשה להאמין שהבנתי את ההנחיות שקיבלתי ברחוב וספקנית שקראתי נכון את השלטים. אני שואלת אותו אם אני באמת במסעדה. הוא בוהה בי במבט נבוב לפני שהוא עונה ב"כן" מנומס. אני עומדת לשאול אם טקס החינה מתקיים כאן אבל מחליטה לחסוך מעצמי את המבוכה.

***

אני נכנסת לצד הנשי של המסיבה, שם אני מוצאת את הכלה לעתיד לובשת שמלה שחורה ללא שרוולים המעוטרת ברקמה פלסטינית מסורתית. היא מצטלמת יחד עם גיסותיה לעתיד. אני מנפנפת כדי להודיע לה על בואי.

כעבור עוד כמה צילומים מבקשת הכלה הפסקה וסיגריה. היא, חברתה הטובה ואני נכנסות לאוטו ונוסעות כמה רחובות לחנות שבה אנחנו קונות חטיפים ובירה. אנחנו חונות ליד בניין דירות בנוי למחצה שאומרים שנבנה בחסות החזית העממית. הכלה והשושבינה שלה מעשנות בשעה שאני מזפזפת ברדיו, ועוצרת לרגע בחדשות. הדברים בלתי נסבלים ואני יודעת שאף אחת מאתנו לא צריכה לשמוע אותם עכשיו, אך הם מלווים אותנו אפילו באמצע החגיגות.

באותו לילה אני עוזבת לפני תום המסיבה, מוקדם לפי הסטנדרטים של החתן והכלה, אבל מספיק מאוחר כדי שלא יהיה איש ברחובות שאוכל לבקש ממנו הנחיות. השמים כהים, רק פיסת ירח דקה תלויה בהם, ופנסי רחוב קלושים. אך איכשהו, אני והמכונית הקטנה שלי מתגלגלות בכביש המאובק, קופצות מעל בורות, פונות בכל המקומות הנכונים עד שאנחנו מטפסות במעלה הגבעה ואני בבית.

אני מקלפת מעלי את השמלה, נכנסת למיטה, ושוקעת בשינה עמוקה הרבה לפני שהמוסהראתי מתחיל את הסיבובים שלו.

***

בשבוע שלאחר מכן אני מקבלת מייל בן שורה אחד מההנהלה המבשר לי שלטובת כל הצדדים מוטב שלא אלמד את הקורס בסוף הקיץ. אני חשה כאילו הוריו של מוחמד דחו אותי שוב מחדש. זוהי תזכורת נוספת שלא אוכל לחיות בגדה המערבית כל עוד שיש כיבוש, כל עוד שיש פליטים, כל עוד שמתייחסים לפלסטינים אזרחי ישראל כאזרחים סוג ב'.

שעות בלבד לאחר שמגיע המייל מההנהלה אני מזמינה כרטיס לכיוון אחד לפלורידה.

כעבור כמה ימים אני יושבת בבית קפה עם חברות כשמגיעה הידיעה שחברת התעופה ביטלה את הטיסה שלי בגלל המלחמה. אני מזמינה מחדש כשחברותי לצדי שואלות מדוע שלא אזמין הלוך חזור. זה זול יותר, הן טוענות. והאם אין בכוונתי לשוב לפלסטין? הן שואלות. אוכל כמובן לשנות את התאריכים, הן מתעקשות.

ואם אכן אחזור? אני מתווכחת. בסופו של דבר אצטרך להזמין כרטיס לארה"ב לכיוון אחד. או שאמשיך להזמין כרטיסים הלוך-חזור לפלסטין עד אין קץ, וכל פעם אתקשר לחברה ואשנה את מועד החזרה, וכשאחזור לבקר בגדה המערבית אעשה את הכל שוב מההתחלה?

אני נשארת עם הכרטיס לכיוון אחד.

***

בשעה שהמלחמה נפרשת מעל למסך הטלוויזיה שלי, והארץ אוכלת את יושביה, לא נותר לי אלא לפרק את ביתי שלי.

אני תוחבת את רוב בגדיי ונעליי ומצעיי לשקית ומוסרת אותה לימק"א, שם אוספים מתנדבים פריטים למשלוח לעזה. אני לוקחת יותר ממחצית מספריי לחנות בירושלים, בתקווה לקבל עבורם מחיר הוגן או לפחות זיכוי שאוכל להשתמש בו… מתי? אם אחזור? אני מקבלת זיכוי של 90 שקל בלבד עבור כל הספרים שהצלחתי להכניס למכונית. הבעלים טוען שעם רובם אין לו מה לעשות.

אני יודעת שמרמים אותי אבל לא אכפת לי. אני נפטרת מהספרים וחוזרת לבית לחם כשאני מהירה יותר וקלה יותר. בשבוע שלאחר מכן אני אורזת את שארית ספרייתי בארגזים ולוקחת אותה לחברת השילוח DHL בבית לחם, שם אני ממלאת טפסי מכס ישראליים ונזכרת שאף על פי שזהו שטח A "אוטונומי", ישראל שולטת בו.

מחשש להעביר אותן בשדה התעופה, אני זורקת את רוב המזכרות הפוליטיות שצברתי, כולל דגל החמאס שגנבתי מעצרת בקמפוס. כשאני מוציאה את האשפה מאוחר יותר באותו היום אני מגלה שרוב המזכרות הפוליטיות נעלמו. אבל הדגל הירוק המוכר עוד שם, אותיותיו הלבנות כבר האפירו. הדגל נרמס, נבעט, נדרס, ושוכב מלוכלך על הארץ.

> איך ולמה נכשלה תנועת ההתנגדות הבלתי חמושה הפלסטינית

הפגנת תמיכה בחמאס במהלך מלחמת עזה 2014, שלושה ימים לאחר שנחתמה העסקה בין ישראל וחמאס שסיימה את המלחמה. שכם, הגדה המערבית, 29 באוגוסט 2014 (אחמד אל-באז / אקטיבסטילס)

הפגנת תמיכה בחמאס במהלך מלחמת עזה 2014, שלושה ימים לאחר שנחתמה העסקה בין ישראל וחמאס שסיימה את המלחמה. שכם, הגדה המערבית, 29 באוגוסט 2014 (אחמד אל-באז / אקטיבסטילס)

איני יכולה להיפרד מהשטיח הפרסי שקניתי בשוק הפשפשים, אף על פי שלא יהיה לי שימוש בו בפלורידה. אני לא יכולה להיפטר מהשמיכה הכבדה, הסינטטית, המעוטרת בטווסים – פריט קיטשי שעלה לי 15 שקל, שחימם אותי בחורף הראשון והיחיד שביליתי בבית לחם. אז אני שולחת אותם יחד עם מסחטת המיצים המסורבלת, אף על פי שאני יודעת שזאת טעות. גם את הצלחות מחברון אני אורזת היטב ושולחת.

לפני שני אורזת פריטים אלה אני מצלמת אותם ושולחת את התמונות למוחמד, עם השאלה: "מה עם זה?"

וזה? וזה?

את עניין השטיח הוא מבין. המסחטה? אפשר לקנות אחרת כאן, ולא כדאי לשלוח אותה. אבל השמיכה? בדרכו העדינה אומר מוחמד "עד כאן". היא כבדה, היא גדולה, ובאמת לא נזדקק לה, הוא אומר.

אבל אתה לא זוכר שהשתמשנו בה כאן, בבית הזה, בבית לחם? אני מתעקשת. ועוד בסופת שלגים! טבעאן. בטח. אבל היא הרבה יותר מדי חמה בשביל פלורידה, יקירתי. אני מבטיח לך שלא נזדקק לה. אני בכל זאת אורזת אותה ולוקחת אותה לחברת המשלוחים.

אני שואלת את מוחמד בצחוק אם אפשר איכשהו לקחת איתי את בעלת הבית שלי. אני שואלת אותו מה הוא יעשה אם הוא יבוא לאסוף אותי והיא תציץ אליו מאחורי ותאמר: "מרחבא!" שלום!

בעלת הבית שלי לא רוצה לנסוע איתי לאמריקה אבל היא כן שמה עין על כמה חפצים: הטלוויזיה שלי, תנורים חשמליים ורדיאטורים. היא נכנסת בלי לדפוק בשבת בבוקר ומיד מתחילה לדבר על מחירים – מחירים הרבה יותר מדי נמוכים לטעמי. אבל, אני מצדיקה אותה לעצמי, היא חיה בעוני, ומה עוד אעשה עם הדברים?

ובכל זאת, שבת. אני עצובה שאני נוסעת והמומה כמה הרבה דברים נשארו לי לזרוק, למסור או לארוז. אני לא יכולה להתמודד עם זה כרגע.

כל הבוקר הסתובבתי מחדר לחדר והסתכלתי על ערימות של חפצים אקראיים. לזרוק את כל העלונים הימניים האלה ואת האבנט של הג'יהאד האיסלאמי? ומה עם דגלי החמאס שחטפתי מהקמפוס? לקחת את המזכרות אתי ולהסתכן שיתפסו אותי איתם בשדה התעופה בן גוריון? בשביל מה? אני לא תומכת בחמאס או בג'יהאד האיסלאמי. אבל אלה נראים לי דברים חשובים שכדאי לשמור. האם כדאי לשלוח אותם עם DHL, שיעביר את הארגז דרך המכס הישראלי, שעלול לפתוח אותו ולעשות בו חיפוש?

"בבקשה", אני אומרת לבעלת הבית שלי. אני מפסיקה לטייל ועומדת בתחתית המדרגות, מביטה אליה ברציף שמעל. בלי לחשוב אני אומרת: "לא עכשיו. אני לא עושה עסקים בשבת".

"למה?" היא שואלת. "כי את יהודייה?". "לא", אני מחזירה. "כי זה סוף השבוע ואני עייפה".

היא מניחה לזה וחוזרת למעלה. לפני שהיא סוגרת מאחריה את הדלת היא מזכירה לי שהבטחתי לבוא לבלות אתה קצת לפני שאעזוב. היא רוצה להראות לי תצלומים משפחתיים, את המעטים שנותרו מיפו.

***

אני מחכה ללילה האחרון שלי כדי לארוז את הבגדים שלא שלחתי לעזה. חברותיי הקרובות ביותר באות אלי לארוחת ערב אחרונה – החבורה שלנו תמיד מתכנסת בדירה שלי – ולארח לי חברה בזמן שאני דוחסת את הדברים לשתי המזוודות שאקח אתי לפלורידה. הן עוזבות עם הכלים שלי, סירים, מחבתות, כוסות, תה, תבלינים. שכנתי, זו שבחתונתה זה עתה השתתפתי, מתקשרת לבעלה שיבוא לאסוף אותה. במקום לקחת אותה הביתה, הוא מצטרף לשלושתנו לשתיית ויסקי עמוק לתוך הלילה.

הם עוזבים אחרי השעה אחת. המונית תגיע בעוד חמש שעות. אני מסתכלת על השקים החצי ריקים שלי. ארוחת הערב של הפרידה ומסיבת האריזה לא נתנו לי שום תחושת סיום, אולי בגלל שלא ממש הצלחתי לארוז. התחושה היא של עוד לילה של בילוי ואני לא מאמינה שלא יהיה אחריו עוד אחד.

אני מסמסת למוחמד ומספרת לו שאני מצטערת אבל אני לא יכולה לעשות את זה, אני לא יכולה לעזוב. אני לא יכולה לעבור לפלורידה.

הוא שואל למה ואני מעלה משהו מגוחך, ניסיון פרידה מהסוג שעושים לאחר חצי בקבוק ויסקי: אני יודעת שאתה מעדיף נשים שחורות שיער והצבע הטבעי שלי הוא ערמוני. ועכשיו התחיל גם שיער שיבה, ואתה יודע מה? נמאס לי לצבוע את השיער. לעולם לא אהיה מה שאתה תרצה שאהיה. וגם הפסקתי ללמוד ערבית. אתה בטוח שאתה רוצה לחלוק בית עם דוברת עברית? אני אוהבת לשיר עם דיקלה ואני לא מוותרת על זה – ולעזאזל הכיבוש!

סובלני לאין קץ, מוחמד מתקשר ומשכנע אותי שאני אכן מה שהוא רוצה. הוא יקבל את שיערי הערמוני – כשהכרנו עוד לא התחלתי לצבוע אותו, ומצידו הייתה זו פחות או יותר אהבה ממבט ראשון.

אבל השמנתי, אני מוחה. המלחמה, רגלי השבורה. השכנים והוויסקי שלהם! הוא מתעקש שהוא אוהב את הקימורים שלי. ומה עם הערבית שלי? את מדברת ערבית טובה, הוא אומר בערבית. לא נכון, אני מוחה, ומוזגת לעצמי עוד כוסית. ולעזאזל עם הערבית. אם העם שלך דוחה אותי, אני דוחה את השפה שלכם! בסדר, עונה מוחמד בעברית.

אנחנו ממשיכים כך: אני מעלה "חששות" והוא מבטל אותם, כשאני עורמת בגד אחר בגד בשקיות תוך כדי שיחה. ופתאום השעה שלוש והכול ארוז.

נגמרו לי התירוצים. אני אומרת למוחמד את האמת. "אני פשוט לא יכולה לעזוב". אבל אני יודעת שהגיע הזמן. האוטו שלי איננו, העבודה איננה, האהבה איננה.

הוא מבקש ממני לישון קצת, אומר שארגיש טוב יותר בבוקר. "נתראה בקרוב, יקירתי", הוא אומר ומנתק.

***

כעבור שעתיים מצלצל השעון. אני עושה לעצמי נס ויוצאת לשתות קפה אחרון בגינה. כשנכנסת בעלת הבית שלי, החתולה שלי, שמפחדת ממנה, בורחת ומתחבאת. הסכמנו לשתות קפה יחד לפני שאסע אבל עלי להכניס את החתולה למנשא בעל הדפנות הרכות שאני לוקחת איתי בטיסה. יש עוד כמה דברים קטנים לארוז, אז אני מבקשת ממנה לעזוב. אולי בגלל שהיא לא יודעת לומר "אני אוהבת אותך, אל תלכי", היא מסרבת, ומתעקשת להישאר בדירה כדי שתוכל להיפרד ממני ולסגור אחרי את הדלת. אנחנו רבות כמו אמא ובת.

אני מוחה: "את לא מכבדת את הגבולות שלי!" כשהטלפון מצלצל. אני מסתכלת על המספר – זו המונית.

החתולה מתכווצת מתחת למיטה. "אין לי זמן לזה עכשיו", אני אומרת לבעלת הבית שלי. "בבקשה, החתולה שלי מפחדת ממך. אני חייבת להכניס אותה למנשא, בבקשה תלכי רק לרגע כדי שאוכל להכניס אותה למנשא שלה!"

הוא נסוגה למעלה המדרגות ואני משכנעת את החתולה לצאת ממחבואה ולהיכנס לשק שלה. שוב מצלצלת המונית.

"אני צריכה ללכת", אני צועקת לתוך הבית כשאני מתאמצת לגרור את שתי המזוודות החוצה, כשמנשא החתול משתלשל מזרועי, יחד עם תיק המחשב הנייד ותיק היד שלי. "בסדר", אומרת בעלת הבית שלי.

זו לא הפרידה שדמיינתי.

***

עומר, אותו נהג ממזרח ירושלים שהסיע אותי לשדה התעופה במאי, עוזר לי עם המזוודות. והנה אנחנו באוטו, יורדים ברחוב. אנחנו חולפים על פני הפנייה ימינה שהייתי עושה אילו רציתי לנסוע לבית סאחור, הדרך שבה נסעתי באותו הלילה למסיבת החינה. אנחנו פונים לכיוון בית ג'אלה, שם אנחנו חולפים על פני בסיס צבאי, ומשתלבים בכביש שלוקח ישראלים אל ההתנחלויות ומהן. כשאנחנו רואים את המחסום, אנחנו ממציאים מהר סיפור שנספר לחיילים במקרה שישאלו אותנו שאלות – אנחנו בדרכנו לשדה התעופה בן גוריון מהר חומה.

"ואם יבקשו ממני תעודת זהות?" אני שואלת. "הכתובת שלי עדיין בקריית היובל".

"ישנת אצל בת דודה שלך אתמול", עונה עומר. חלק מהפלסטינים קוראים ליהודים בני דודים. אני לא יודעת עם השנינה שלו הייתה מכוונת או בלתי-מודעת. "ישנתי אצל בת דודה שלי", אני חוזרת. אני תוהה בשקט אם ישאלו אותי לשם בת הדודה. אני מבינה שהסיכוי קלוש. מן הסתם יעבירו אותנו בהינף יד.

הצמיגים גונחים כשאנחנו עוברים על פסי ההרעדה. אנחנו מאיטים וקופצים על בליטות ההאטה. אני עוצרת את נשמתי. עומר מניד בראשו לחיילים כשאנו עוברים. הם מנידים לו בחזרה. עברנו.

> הדיקטטורה של השבט הישראלי-יהודי

מונית (Krokodyl, Wikipedia CC BY 3.0)

מונית (Krokodyl, Wikipedia CC BY 3.0)

אני לא קולטת שאני בוכה עד שאני חשה בדמעות זולגות על סנטרי. ההבנה גורמת לי לבכות חזק יותר. עומר מציץ בי במראה האחורית. פניו משקפות את כאבי. "לא, אל תבכי", הוא אומר בעברית, מצחו מקומט מדאגה. הוא מתרכז קצת בכביש ואז שוב מסתכל עלי. "יהיה בסדר", הוא מנסה שוב. "את לא מתרגשת? את נוסעת לאמריקה להתחתן!"

אמריקה – מקום שעזבתי מתוך הכרה, מקום שלא גרתי בו כמעט עשור, שבו יש לי מעט מיודעים ועוד פחות חברים. לפני שעות אחדות היה ביתי מלא שיחה וצחוק. והחתונה שלנו. מי יבוא? חבריי לא יהיו שם לחלוק את שמחתנו. אני בוכה חזק יותר.

עד שאנחנו מגיעים לשדה התעופה עומר כבר עובר לגישה שהוא נוקט בה כלפי בתו שבבית ספר יסודי. "מי ילדה גדולה? "מי ילדה גדולה?" הוא שואל אותי במראה האחורית. "מיש אנא", לא אני, אני גונחת בערבית. "כן את! כן את!" הוא מעודד בעברית. את כן, הוא מתעקש.

לפני המחסום בכניסה לשדה התעופה עומר מזהיר אותי שנקבל את הטיפול הערבי כי הוא ממזרח ירושלים. שוב אנחנו ממציאים סיפור, שמתאים לתעודת הזהות הישראלית שלי. הוא לומד בעל פה במהירות את כתובתי הישנה בקרית היובל ואנחנו מסכמים שהוא אסף אותי משם ונסענו ישר לשדה התעופה. אני מנגבת את עיני ומקנחת את אפי לתוך החולצה.

לאחר שאנחנו עוברים במחסום האחרון אנחנו עוצרים ליד המדרכה. עומר מניח את המזוודות על המדרכה ומושיט לי את ידו. אני לוחצת אותה והוא תופס את ידי בשתי ידיו. "בהצלחה", הוא אומר בעברית. "ושאלוהים יהיה איתך", הוא מסיים בערבית. אני לא יכולה לענות בלי לבכות אז אני מהנהנת.

הוא פותח את דלת המכונית ומסובב אלי את ראשו. הוא מכה את האוויר באגרופו. "תזכרי, את ילדה חזקה!" אני מהנהנת שוב ורואה אותו נוסע לדרכו.

אני מצליחה להעמיס את המטען שלי על עגלה, בודקת את לוח ההמראות ופונה לתור. אני מחליקה מתיקי את דרכוניי, הישראלי והאמריקאי, יחד עם כרטיס הטיסה שלי. רגע לפני שאני מראה את הכול למאבטח מתחילות שוב הדמעות.

"נו, מה הבעיה שלך?" הוא שואל. הוא מביט בי בחשד – המזוודה, החתולה במנשא.

“אני עוזבת".

הוא מושך בכתפו. "טוב, אבל את תחזרי, נכון?"

“אני לא יודעת", אני אומרת. "אני לא חושבת".

הוא מתרכך. "אל תדאגי, גברת. אנחנו לא הולכים לשום מקום. תמיד תוכלי לחזור".

> מתל אביב לבית לחם, חלק ו': דהיישה של ארה"ב

מאיה גוארניירי היא עיתונאית וסופרת. הכתבות שלה מתפרסמות בגופי תקשורת בינלאומיים שונים, כמו 972+, אל ג'זירה, גארדיאן, לה מונד דיפלומאטיק, ניו יורק טיימס, רום פור דיבייט, סוכנות החדשות ההומניטרית האו"ם, ונשיונל. היא מסקרת את הסכסוך ועובדים זרים ופליטים אפריקאים. המאמרים והסיפורים הקצרים שלה פורסמו בקניון ריביו, נראטיב, סלייט, ומקומות נוספים. הפוסט פורסם במקור באנגלית באתר 972+, ותורגם על ידי שושנה לונדון-ספיר.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf