כך עברתי דירה מתל אביב לבית לחם
בהתחלה רק עבדתי באוניברסיטה פלסטינית. אבל אז הגיעו המחסומים, התגובות, ההערות הגזעניות, והקושי להתמודד עם חיילים. כשהכרתי בן זוג ברמאללה הפור נפל: הבנתי שאני לא יכולה לגור יותר בתוך ישראל
כותבת: מאיה גוארניירי
לא היו אלה הקשתות הגבוהות או החלונות הנאים, עם כתריהם המקומרים. לא היתה זו העובדה שהחדר הראשון בבית נבנה בשנת 1808. לא היה זה צמח היסמין אשר, כאישה המפזרת את שיערה, שחרר את ניחוחו המבושם בלילות. לא היו אלה עצי הזית, השסק, הלימון, השקד והמשמש שמילאו את הגינה. וגם לא העובדה שטעמן של פירות גינה זו בבית לחם נדמה מתוק יותר מאלה שבירושלים.
מה הייתה התכונה המלבבת ביותר בדירה, לדעתה של בעלת הבית שלי?
הבאר.
היא הראתה לי אותה בפעם הראשונה שביקרתי שם, לפני שהחלטתי לשכור את הדירה. הבאר הוסתרה מאחורי וילון במטבח. היא הסיטה את הבד וחשפה שקע עמוק בקיר. בתוך פינה עמדה משאבה, ועל הרצפה ניצבה אבן גדולה ובה ידית ברזל מרוקע. בעלת הבית שלי, בשנות השבעים לחייה, משכה בידית. האבן התרוממה. היא הניחה אותה על הרצפה בקול נקישה.
בעלת הבית שלי כרעה על ברכיה והתבוננה לתוך החור, כתם של לילה מוקף לובן בוהק.
"את רואה?" היא הקישה לי על השוק, מסמנת שעלי לרדת לרצפה כמוה. נעניתי לה.
הבטתי לתוך הבאר. לא ראיתי כלום. אבל יכולתי להריח את מי הגשם שניקוו מתחתינו.
בעלת הבית שלי הניחה יד על גבי ודחפה את עצמה כלפי מעלה. כשהיא מנערת את האפר מברכיה, היא הסבירה לי שאם אקח את הדירה, נחלוק את הבאר. וכשברזי שכנינו ייבשו – כפי שקורה כאן תמיד, בסופו של דבר – לנו אף פעם לא יחסרו מים.
> מתל אביב לבית לחם: כל פרקי הסדרה
מתרגלים לחיות בלי מים
נזכרתי בסוף שבוע ארוך ללא מים שביליתי בבית לחם בשנת 2010. ידיד אמריקאי שהתגורר ועבד שם הזמין אותי לבוא לחגוג את יום הולדתו. גרתי אז בתל אביב והייתי בבית לחם רק פעם אחת עד אז, כשעבדתי על מאמר עבור העיתון "נשיונל". גם לצלם שעבד על כתבה זו הייתה אזרחות ישראלית. אך שלא כמוני, הייתה לו גם מכונית.
באותו היום יצאנו מבית לחם דרך מחסום המתנחלים בכביש המנהרות – מחסום שהיינו אמורים לחלוף דרכו בקלילות בהיותנו שני יהודים ברכב עם לוחית צהובה. אבל החיילת עצרה אותנו וביקשה ממני תעודת זהות. לחוצה מזה שהייתי בבית לחם, שהיא מחוץ לתחום ליהודים הנושאים תעודות זהות ישראליות, נתתי לחיילת את הדרכון האמריקאי שלי. היא עלעלה בו בחיפוש אחר הויזה שלי. משלא מצאה אותה, גלגלה אלי את עיניה, נאנחה ושאלה בעברית: "איפה תעודת הזהות שלך?"
הצלם ואני הצלחנו לצאת מזה איכשהו בטיעונים שונים. אבל החוויה טלטלה אותי וחששתי שבפעם הבאה שאתפס איעצר. ובכל זאת, כשידידי האמריקאי הזמין אותי לגדה המערבית ליום הולדתו, אמרתי כן. אמרתי לעצמי שאין צורך לחשוב יותר מדי קדימה – אדאג איך לצאת משם כשיגיע הזמן לצאת משם.
כשהגעתי מצאתי את דירת ידידי מטונפת: הכיור במטבח עלה על גדותיו מכלים מלוכלכים. "אין מים", הסביר. הוא הראה לי איך נוכל להוריד מים באסלה ולצחצח שיניים עם המים שאגר מראש בבקבוקי פלסטיק. מאוחר יותר למדתי שידידים אחרים מחזיקים דליים במקלחות כדי לאגור מים אפורים. כי ככה זה בגדה המערבית, שם תמיד מחכים שהברזים יכזיבו, שם להתנחלויות היהודיות שרואים מהחלון או בנסיעה על הכביש – התנחלויות נאות, מסודרות ונקיות, מוקפות גדרות ואבטחה – יש מדשאות ירוקות ובריכות שחיה מלאות.
למרות המחסור במים, מה שהיה אמור להיות בילוי של לילה בבית לחם הפך לשלושה לילות על הספה של ידידי. כל פעם שחשבתי לעזוב, נזכרתי בעימות שלי עם החיילת. בית לחם מוקפת מחסומים מכל עבר. איך אוכל לצאת מכאן בלי להיתפס? והפעם לא היה לי אוטו. בוודאי יהיה קשה אף יותר בתחבורה ציבורית. כי הפעם אצא משטח פלסטיני באוטובוס פלסטיני. ובעוד שהאוטובוסים של המתנחלים פשוט עוברים במחסומים, את האוטובוסים של הפלסטינים תמיד עוצרים כדי לבדוק את תעודות הזהות של הנוסעים.
> תמונות החודש: חלומות על חירות
לא הצלחתי להחליט מה לעשות, ופחדתי מהחיילים, אז פשוט נשארתי. ונשארתי. התבדחתי עם ידידי האמריקאי שהיה לי קל יותר לנסוע לירדן ולטוס מעמאן לתל אביב מאשר לעלות על האוטובוס הביתה.
בסוף, ביום הרביעי, הבנתי שאני לא יכולה פשוט לחכות שהכיבוש ייגמר. המחסומים והחיילים לא עמדו להיעלם, ואני הייתי צריכה להתקלח. הייתי חייבת איכשהו לחזור לתל אביב.
כשעזבתי את דירתו של ידידי באותו היום, לא היה לי מושג איך אחזור הביתה. וגם לא ידעתי שבקרוב אגור בבית לחם; שבסופו של דבר אעבור לכאן כעבור פחות משלוש שנים, לבית – בית עם באר – של פליטים מיפו.
את יהודיה? אל תלכי לשער שכם
הדבר קרה בשלבים. קודם עזבתי את תל אביב ועברתי לירושלים. כשכבר הסתדרתי עם העברית, התחלתי ללמוד ערבית. התחלתי לכתוב פחות על עובדים זרים ופליטים אפריקאים – נושא הסיקור הישן שלי בדרום תל אביב – ויותר על הכיבוש. התחלתי ללמד באוניברסיטה בגדה המערבית.
הנסיעה מדירתי בשכונה המערב ירושלמית קרית היובל הייתה ארוכה, לפעמים עד כדי שעתיים מדלת לדלת. הייתי הולכת ברגל לרכבת הקלה. אחר כך הייתי נוסעת ברכבת הקלה לשער שכם, יורדת, והולכת לתחנה המרכזית הפלסטינית במזרח ירושלים. לא זו בלבד שהשטחים כבושים, הם גם נמצאים תחת הפרדה: הפרדה זה מזה, הפרדה מהיהודים. לאחר שחיכיתי שהאוטובוס הנפרד יתמלא, הייתי נוסעת אתו לאבו דיס.
כדי להגיע בזמן לשיעור שהתחיל בשמונה בבוקר, הייתי צריכה לקום בחמש ולצאת מהבית בחמש וחצי. הייתי צריכה לשמור טווח ביטחון של חצי שעה לעיכובים, כמו בפעם שבה הרכבת הקלה נעצרה בגלל חפץ חשוד. הדבר היה בזמן "מבצע עמוד ענן", כשישראל כיסחה את עזה בשנת 2012. הרכבת עמדה מלכת והזמן רץ קדימה, כך שלא הייתה לי ברירה אלא לעצור מונית.
עליתי ואמרתי לנהג שאני נוסעת לשער שכם.
"שער שכם?" הוא חזר על דבריי, מופתע.
"כן".
הוא הציץ בי במראה האחורית במבט יגע, תוהה על קנקני. חששתי שהוא יסרב לקחת אותי. פעם, בדרכי מנמל התעופה בן-גוריון, נהג מונית איים לזרוק אותי בשולי הכביש כשבמהלך שיחה הזכרתי שאני כותבת באל-ג'זירה.
אבל הנהג המשיך. אך כשהתקרבנו למרכז העיר הוא התעקש להוריד אותי שם.
"לא", לא ויתרתי. "אני צריכה להגיע לשער שכם".
"אבל", הוא שאל, "את יהודייה? כי אם כן, מסוכן לך שם. בעיקר עכשיו".
מה, כשאנחנו מכסחים את עזה סתם כך? חשבתי. אבל במקום זה אמרתי, "זה בסדר. לא יקרה לי כלום".
הנהג התעקש שאני מסתכנת. הוא גם שאל למה בכלל אני יורדת בשער שכם.
הסברתי לו שאני עובדת בגדה המערבית.
וכך התחיל הוויכוח הפוליטי שניסיתי להימנע ממנו. כי ידעתי לאן הוא יוביל. כי היה מוקדם בבוקר וכבר קראתי את החדשות הרעות שהגיעו מעזה. כי כבר התמודדתי עם עצירת הרכבת הקלה בגלל חפץ חשוד. כי רציתי להגיע כבר לעבודה.
הדברים הלכו בדיוק לכיוון שציפיתי, כשנהג המונית אומר לי שמבצע עמוד ענן הוא הכרחי, שהפלסטינים מקבלים את מה שמגיע להם, שהיינו צריכים להחריב את עזה ולכבוש אותה מחדש.
פנים הבזיקו לנגד עיני רוחי: פניה של אחת מתלמידותיי האהובות. היא נולדה וגדלה במחנה פליטים ליד חברון, והייתה בחורה חרוצה, סקרנית, רגישה, עדינה, חמה וחכמה. וטובת לב. ופתוחה. ולא שיפוטית. בערבית, היו אומרים עליה שיש לה "לב לבן". תלמידה זו הייתה בכיתה שלימדתי בימי שני ורביעי בשעה שמונה בבוקר, ובאותם בקרים היא הייתה הסיבה שקמתי מהמיטה בחמש. הידיעה שהיא תהיה שם, באבו דיס, ותחכה לי, היא שהניעה אותי.
ונהג המונית סבר שהפלסטינים מקבלים את מה שמגיע להם. האם לתלמידתי האהובה – האם למישהו מתלמידיי – זה הגיע?
לא שמתי לב שאני מדברת עד ששמעתי את קולי. צרחתי על הנהג, קיללתי אותו, "יא בן זונה", איחלתי לו שימות, "לא, לא רק מוות. מוות בייסורים" – לו ולכל משפחתו. "אתה וכל המשפחה שלך!" חזרתי על כך כשהשלכתי לעברו את דמי הנסיעה ויצאתי בסערה מהמונית. הפניתי את גבי לרחוב ואת פני לעיר העתיקה כדי שלא יוכל לראות את פני בזמן שהקיף את מעגל התנועה בדרכו חזרה לירושלים המערבית.
בכיתי.
מבושה על הדברים הנוראיים שאמרתי לו; כי התכוונתי אליהם באותו הרגע; כי כבר לא התכוונתי אליהם, כי רציתי לקחת אותם בחזרה; כי ידעתי שתלמידתי האהובה לעולם לא הייתה מאחלת למישהו למות, כי היא הייתה מתאכזבת ממני, כי היא כבר לא תכבד אותי. כי הייתי מאוכזבת מעצמי, כי הייתי מאוכזבת מנהג המונית, יהודי כמוני, כי הייתי מאוכזבת מהמדינה היהודית.
בכיתי על הנהג והשנאה שנשא בחובו, על החיים שבהם הוא היה לכוד. כי הוא עבר שטיפת מוח בידי המדינה, אותה המדינה שדאגה שיישאר עני, אותה הממשלה שהסיתה אותו נגד פועלים פלסטינים וליבתה את להבות הגזענות.
בכיתי על עזה.
ואז, כשהשיעור של שמונה הולך ומתקרב והתלמידה שלי מחכה לי שם באבו דיס – פניה עגולים ותמימים ומלאי ציפייה ותקווה, גם באמצע מלחמה, אף על פי שכעבור חודשיים ייעצר אחיה על ידי אותו הצבא שכבר עצר כה רבים מדודיה ובני דודיה – התעשתתי והמשכתי בדרכי.
בדרכי לתחנת האוטובוסים הפלסטינית עצרתי לקנות תה ממוכר ברחוב. הוא ראה את עיני הנפוחות ושם לב שניגבתי את אפי עם גב כף ידי כמו ילדה קטנה. "מה קרה?" שאל בערבית. אמרתי לו שאני עצובה בגלל מה שישראל עושה בעזה.
"אל תדאגי", אמר. "עוד מעט יצטרף החיזבאללה למלחמה, אינשאללה".
הייתי פורצת שוב בבכי אילו נשארו לי דמעות.
מצב קפקאי: מה אם לא יאמינו לי שאני אני?
הייתה סיבה נוספת שיצאתי מדירתי בקריית היובל בחמש וחצי בבוקר: הייתי צריכה את טווח הביטחון של חצי השעה בגלל שהאוטובוסים הפלסטינים לא נוסעים לפי לוח זמנים; הם יוצאים מהתחנה רק כשהם מתמלאים. עוד תזכורת לפריבילגיה הישראלית. כעיקרון, אפשר לסמוך על האוטובוסים היהודים, האוטובוסים הירוקים של אגד, שמסובסדים על ידי המדינה. באופן כללי, אפשר לתכנן לפי האוטובוסים של אגד, אפשר להגיע איתם בזמן. הדברים הקטנים האלה נוטים להשפיע בסוף על דברים גדולים יותר, כמו מצב הרוח ופריון העבודה והכלכלה.
> אלפים בהפגנות יום האדמה: "משתחררים מהכיבוש התודעתי"
אבל מה ששחק אותי לא היה רק הקימה בחמש בבוקר והנסיעה בת השעתיים. היה זה גם מה שקרה בזמן הנסיעה. ביציאה ממזרח ירושלים האוטובוס היה עובר בקלות במחסום כמו כל שאר כלי הרכב שנכנסו לגדה המערבית. אבל בדרך חזרה לעיר הופרדו האוטובוסים הפלסטינים והתבקשו לעצור בצד. האוטובוסים של אגד שהיו מלאים בישראלים יהודיים בדרכם אל ההתנחלויות – הבלתי חוקיות על פי הדין הבינלאומי – ובחזרה מהן, היו חופשיים לעבור.
(חישבו על כך לרגע: המתנחלים, שנוכחותם בשטחים אינה חוקית, חופשיים לעזוב את הגדה המערבית ולהיכנס לירושלים כרצונם, בעוד שאל הפלסטינים מתייחסים כפושעים. תחת הכיבוש, הכל הפוך על הפוך על הפוך. בזמן שאתה מנסה להבין את ההיגיון – כשאתה מנסה להבין מה בכל זאת למעלה ומה למטה ואם זה בכלל עוד משנה – הכל שוב מתחיל להיראות חסר פשר).
מכיוון שבאתי מאבו דיס, שטח פלסטיני, הייתי באוטובוס פלסטיני. בזמן שמכוניות אחרות ואוטובוסים של אגד חלפו במחסום, האוטובוס שלנו היה סוטה לשולי הדרך ונעצר. הנהג היה פותח את הדלת. כולם היו יורדים ונכנסים למסלול הליכה מתוחם בגדרות תיל – שאי אפשר לתארו אלא כמסלול בקר. חייל היה עומד מלפנים, בינינו ובין האוטובוס שעתה עמד ריק. אחד אחד היינו מראים לו את תעודות הזהות שלנו כדי שנוכל לעלות בחזרה לאוטובוס ולהמשיך לירושלים.
היות שהאוטובוס שלי נסע ישר אל האוניברסיטה וממנה, כמעט כל הנוסעים בו היו סטודנטים, פרופסורים או חברי הצוות המינהלי. כמעט כולם היו תושבי מזרח ירושלים, כלומר שהחזיקו תעודות זהות ישראליות אשר, ממרחק של יותר משלושים סנטימטר, נראו זהות לזו שלי. כך שברוב המקרים שום דבר לא נראה לחיילים חשוד. הם רואים את מה שהם רוצים לראות, או את מה שהם מצפים לראות. ומכיוון שירדתי מאוטובוס פלסטיני והייתי מוקפת פלסטינים ומשום שהחזקתי תעודת זהות כחולה, בדיוק כמו כולם, ואולי בגלל שהמראה שלי מתעתע מבחינה אתנית, הם סימנו לי לעבור, בהנחה שגם אני פלסטינית.
אבל מדי פעם איזשהו חייל היה קולט את ההבדל בתעודת הזהות שלי. ותמיד הייתה אותה התגובה. קודם כל, הצתה מאוחרת. שנית, היו לוקחים לי את תעודת הזהות מהיד. ואז, עיון ארוך בתעודת הזהות, הצצה אלי, וחזרה לתעודת הזהות. ואז השאלה, לפעמים בלחש, לפעמים בנביחה. לפעמים בסקרנות, לפעמים בכעס.
מה את עושה פה?
אני עובדת באוניברסיטת אבו דיס, הייתי עונה.
הסקרנות או הכעס תמיד פינו את מקומם לאי-אמון בשעה ששאלו: מה את עושה שם?
אני מלמדת שם.
לפעמים זה היה נגמר בכך, והייתי חופשיה לעלות חזרה לאוטובוס. לפעמים החייל היה קורא לחייל אחר והם היו משתוממים ביחד על תעודת הזהות שלי ושואלים אותי שאלות נוספות, שאלות שמטרתן לשאול בלי לשאול. איפה את גרה? באיזו שכונה? כמה זמן את גרה שם? איפה גרת לפני כן?
אבל לפעמים היו פשוט שואלים: את יהודייה?
יותר מפעם אחת הייתי צריכה להסביר לחייל שכן, זה חוקי בשבילי להיות באבו דיס, זה חוקי בשבילי להיות באוטובוס הזה. מעוצבנת, ציינתי גם את האירוניה בכך שאני, כאזרחית, צריכה להסביר את החוקים לו, לחייל. אם מישהו כאן אמור לדעת את החוקים זה הוא, לא אני, לא?
> אלפי רצים השתתפו במרתון בית לחם ומחו נגד הגבלות תנועה
פעם אחת חיילת מודאגת לקחה אותי הצידה ושאלה אם הכל בסדר, אם שלום לי, אם נפגעתי.
פעם אחרת חייל לא האמין שאני באמת האדם בתעודת הזהות. הוא חשב שאני משתמשת בתעודה של מישהו אחר כדי לנסות להסתנן לירושלים, וביקש ממני להציג תעודה מזהה אחרת עם תמונה. עוד לא היה לי רישיון נהיגה ישראלי – לא היה לי אוטו – אז נתתי לו את הרישיון הישן שלי מפלורידה. היא היה ספקן גם בקשר לתעודה זו. את באמת מפלורידה? כאילו שאני לא מדברת עברית במבטא אמריקני כבד.
נכנסתי לפאניקה. בדמיוני ראיתי תרחיש קפקאי: מה יקרה אם לעולם לא אצליח להוכיח לו שאני אני? מה אם הוא יכלא אותי ואף אחד לא יאמין שאני אני? ומה אם אכלא באופן שרירותי לנצח? הבנתי, כמובן, שהפחדים שלי אבסורדיים. אבל הכיבוש עצמו אבסורדי. הפוך על הפוך על הפוך.
אבסורדית הייתה גם חוסר היכולת של החיילים לעכל את נוכחותי במחסום. האם היה להם קשה להאמין שיהודייה עובדת באוניברסיטה פלסטינית? שיהודייה נוסעת באוטובוס פלסטיני? ושיכולתי לעשות את כל אלה בלי שיאונה לי כל רע?
כל מעבר במחסום – בין אם סימנו לי לעבור בנפנוף יד או שהיו לי בעיות עם החיילים – גרם לי למצוקה. הייתי מוטרדת, כמובן, מעצם נוכחותו של המחסום ומכל משמעויותיו לגבי זכויות האדם וחופש התנועה של הפלסטינים (או, ליתר דיוק, היעדרם). המחסום היה תזכורת להפרדה, לחוסר יכולתם של אנשים להגיע אל חבריהם, קרוביהם, עבודתם, מקומות לימודיהם וטיפוליהם הרפואיים.
והייתה גם התגובה שלי לחיילים שאיישו את המחסום. הייתי רואה מגן דוד משתלשל מצווארו של חייל וזוכרת את שרשרת הח"י שאימי הכריחה אותי לענוד בילדותי. מחשבה הייתה מבזיקה בראשי: אלה הם בני עמי.
לא, התנגדתי. אלה אינם בני עמי.
מי הם בני עמי?
לזרוק אבנים
לאחר סמסטר אחד של נסיעות בינעירוניות לעבודה הייתי תשושה, אז שכרתי חדר באבו דיס. הייתי מבלה שם את כל ימי החול וחוזרת לירושלים בסופי השבוע. חשבתי שהדבר יפשט את חיי. עד מהרה גיליתי שהדברים רק הולכים ומסתבכים.
הבנתי זאת בבוקר אביב צח, כשכבר גרתי באבו דיס כמה חודשים. בדיוק סיימתי ללמד את השיעור של שמונה בבוקר והייתי בדרכי לדוכן החומוס, שבמרחק כמאה מטרים מהאוניברסיטה, כששיירת ג'יפים צה"ליים עלתה במעלה הרחוב בשאגה. הם נראו לא שייכים עד כדי גיחוך: הירוק הצבאי המכוער התנגש עם המראה החמים והרך של בנייני האבן בשמש העולה. צורתם הקופסתית הייתה עלבון לגבעות המתעגלות ולקווי המיתאר הרכים של עצי הזית שהתנצנצו כסופים ברוח. האחידות שלהם הייתה משונה לנוכח מעשה הטלאים של החנויות והמסעדות והבתים, על רקע השמיכות והשטיחים הצבעוניים שעקרות הבית תלו ממרפסותיהן. אפילו קולם של הג'יפים לא התאים למקום, כשרעם המנועים מטביע את מלמולי הבוקר הכפריים של "סבאח אל-ח'יר" ו"סבאח א-נור", ושירי פיירוז הבוקעים מחלון פתוח וצפצוף הציפורים הפטפטני.
כניסת החיילים לאבו דיס, השוכנת מעבר לחומה, היא בעצמה התגרות. היא תזכורת שהכובש תמיד קרוב. וכשאינו קרוב, הוא בפנים: בתוך כפרך, פושט על ביתך, הורס את ביתך, עוצר את ילדיך, יורה למוות באזרחים לא חמושים, מפקיע את אדמתך עבור התנחלויות, מאייש מחסומים שגוזלים ממך את זמנך ואת כבודך. אך קודם, לפני שהכובש יוצא מהג'יפ ועושה אחד מאלה, הוא נוהג.
הוא נוהג במעלה הרחוב, הרחוב שבו אני יורדת כל יום. זה שמוביל לירקן שממנו אני קונה פירות וירקות והבסטה שמוכרת זיתים מהכפר השכן, השוק שבו אני קונה פיתה ולבנה וביצים ובשר טריים. הרחוב שמוביל אותי לדרך אחרת שמובילה אל ביתי, למקום שבו אני מבשלת ואוכלת וצוחקת, בו אני ישנה בלילה, בו אני מתעוררת בבוקר ושומעת ציפורים מצפצפות מחוץ לחלוני.
חברתי ובעלה ושלושת ילדיהם אינם גרים ברחוב המתפצל מרחוב זה, אבל הם גרים בבית ההוא שם, הבית שבו בחורף, בגשם, אני משאירה את המגפיים הרטובים שלי ליד הדלת והיא נותנת לי זוג גרביים נקיות ונעימות, ואחרי ארוחת הצהריים אני עוזרת לה לשטוף כלים כאילו שאינני אורחת אלא בת משפחה, ואני מדברת ערבית משובשת עם שלושת ילדיה. הבית שבו – לאחר שכבר הייתי בו ארבע שעות ואני צריכה ללכת הביתה – חברתי אומרת לי "בדרי, בדרי", עוד מוקדם מדי מכדי שאלך. הישארי, הישארי. "חליקי, חליקי, יא מיה".
זה הרחוב שבו, כשאני צועדת לבדי, עמיתים ומכרים עוצרים כדי להציע לי טרמפ הביתה. הם יודעים שאני יהודייה; הם יודעים שאני נושאת תעודת זהות ישראלית. אחד רואה בכך מקבילה לחייו שלו: הוא למעשה בחזית העממית, הוא מתוודה בפני, אבל מתחזה לפתח כדי לשמור על עבודתו באוניברסיטה. זה הרחוב שבו אנחנו שומרים זה על סודותיו של זה. זה הרחוב ששומר על בטחוני.
וכשהג'יפים נעים היישר לעברנו, כל הרחוב נע כאחד. הילדים שסביבי הרימו אבנים. לא חשבתי, הגוף שלי חיקה את תנועותיהם של אלה שסביבי.
התכופפתי להרים אבן.
רגע, רגע! קרא לי קול פנימי, בעברית. ראיתי אותם בעיני רוחי: הנערים בעלי פני התינוק בג'יפים, חיילים-ילדים שהתחילו ללמוד על השואה בגן הילדים, שמאמינים שהפלסטינים מהווים איום על חייהם, בני אדם שעברו שטיפת מוח ומאמינים שהם עושים משהו טוב עבור העם היהודי.
העם שלי.
לא, לא, התווכחתי עם עצמי. אלה אינם בני עמי.
הקסם נשבר. כבר לא נעתי עם כל הרחוב. חשתי משהו כבד בכף ידי, וכשהשפלתי מבט נדהמתי לראות שאני מחזיקה אבן. שמטתי אותה בשעה שהילדים שסביבי התחילו לזרוק אבנים על הג'יפים והחיילים התחילו לירות גז מדמיע.
הג'יפים עצרו והחיילים יצאו, נשק בידיהם. שמעתי קול נפץ שהיה מוכר לי מהפגנות – כדורים מצופי גומי. כלואה בין אבנים ובין רובים, התכופפתי וחיפשתי מוצא מהצרה. בעל חנות שיצא להגיף את תריסי המתכת שלו נופף לי בידו. הוא הצביע על שורת מכוניות ואז על עצמו. הבנתי. עלי להסתתר מאחרי המכוניות, לרוץ לאורכן ואז להיכנס לחנות.
עשיתי כך והגעתי למקום בטוח. אבל אותו הרגע שבו התכופפתי והרמתי אבן חזר אלי שוב ושוב בעיני רוחי. איך איבדתי את עצמי והתמזגתי עם הסביבה, כמה מבולבלת חשתי כשחשבתי על החיילים, איך הרגשתי מחוברת בעת ובעונה אחת אליהם ואל הכפר. כמה נחרדתי כשהשפלתי את מבטי וגילית אבן בידי.
חור בגדר
כשהקושי להתחבר עם ישראלים יהודיים, אפילו אלה שלא היו במדים, הלך וגבר, התחלתי לצאת עם עיתונאי פלסטיני שהכרתי ברמאללה. הוא היה תושב הגדה המערבית עם תעודת זהות ירוקה. פירוש הדבר הוא שהיה אסור לו לבקר אותי בירושלים – שם ביליתי את רוב סופי השבוע – בלי אישור מטעם הצבא.
אבל הוא בכל זאת הגיע. יש כמה נקודות שבהן מכשול ההפרדה אינו גמור, שיש בהן פרצות בגדרות הרשת והתיל. אחת מהן קרובה למחסום: בן זוגי הגיע לאותה פרצה אחר צהריים אחד בדרכו לירושלים לבקר אותי, ומצא חיילים בצד השני. הם סגרו את הגדר והזהירו את הקהל הפלסטיני שהתגודד וחיכה לעבור, איימו עליהם והתרו בהם שלא ינסו אפילו.
"אז נכנסו החיילים לג'יפ שלהם ועזבו ואחד הגברים הוציא מגזרי תיל", צחק חברי כשהוא סיפר את הסיפור, מדגים באצבעותיו איך הבחור חתך את הגדר והחזיק אותה פתוחה.
הפרצה, הסביר בן זוגי, מובילה למחסום.
"איך"?
"למגרש החניה", הבהיר. "משם תפסתי את האוטובוס לירושלים. קודם הם אוספים את האנשים שעברו במחסום עם אישורים. אחר כך הם אוספים אותנו".
"לא נכון. באמת?" שאלתי, בעברית.
כן, הוא ענה בעברית, והראה לי את התמונות שצילם בטלפון. הנה מגדל שמירה, במרחק מטרים ספורים. הנה הקבוצה שהתאספה כשהחיילים ניסו לאכוף את הסגירה החדשה של הגדר. הנה הבחור שהחזיק את הפרצה פתוחה. הנה גברים עוזרים לאישה קשישה ולאישה צעירה לעבור. מגרש החניה, האוטובוס. שוב היכה בי האבסורד שבכל זה. הפוך על הפוך על הפוך.
אני לא רוצה להמעיט במשמעות של ההגבלות הישראליות על חופש התנועה של הפלסטינים. אבל הנקודה היא שאם מישהו רוצה להתגנב לתוך ישראל בלי אישור הוא יכול. למעשה, כשלושים אלף פועלים פלסטינים עושים זאת כל יום. אך בעשותם כך הם מסתכנים בפציעה, מעצר ומוות. ביולי 2012 נהרג פועל יום פלסטיני כשחייילים פתחו באש על רכב מלא בפועלים שניסה לעבור במחסום בלי אישורים.
למרות הסכנה, הצלחנו להיפגש הרבה. אבל אי אפשר לקיים זוגיות אמיתית – להתאחד, להיות לאחד – כשחומה מפרידה ביניכם, ודואגת לכך שתישארו שניים. וזוהי, כמובן, המטרה. מטרת מכשול ההפרדה אינה רק לדאוג ש"הם", הפלסטינים, יישארו בחוץ. הוא גם שומר ש"אנחנו", היהודים, נישאר "בפנים".
הרעיון של מעבר דירה לגדה המערבית התחיל לקסום לי. אמנם הייתי יכולה להיעצר אילו נתפסתי באזור "הלא נכון" – כלומר, שטח איי, אותן מובלעות של הגדה המערבית שהסכמי אוסלו הכניסו במידה רבה תחת שלטון פלסטיני – אבל גם אם זה היה קורה, ההשלכות היו הרבה פחות חמורות עבורי מאשר עבור בן זוגי במצב ההפוך. חשבנו שהסיכויים שפלסטינים יפגעו בי קלושים ביותר. לעומת זאת, בתוך ישראל הותקפו פלסטינים במקומות ציבוריים בכמה וכמה מקרים.
מרכז חיי עבר – בהדרגה, בלי כוונה – אל האזור שמעבר לחומה, למקום שקראתי לו "בחוץ". היה טבעי שגם גופי ילך בעקבותיו.
התחלה חדשה
במאי 2013 עברתי לבית לחם לתקופת ניסיון. גרתי בדירה של חברה בזמן שהיא נסעה לעזה לעשות תחקיר עבור ספרה. עדיין לא הייתה לי מכונית ועזבתי את העיר רק פעם אחת כל החודש. בית לחם מוקפת מחסומים מכל צד: כל כביש שיוצא מהעיר מגיע, בסופו של דבר, למחסום. שניים מהם מחוץ לתחום עבורי, כייהודייה אזרחית ישראל.
יש אחד שידוע בכינוי "300" – מתחם עצום של בטון ודוקרנים וחוטי תיל ושערים מסתובבים ותאים וזכוכית משוריינת ורובים ואפודי מגן והחיילים-הילדים שלובשים אותם – הניצב בין בית לחם ובין אחותה הגדולה, ירושלים. לא קשה לצאת מירושלים ולהיכנס לבית לחם דרך מחסום 300 לאנשים כמוני: יהודים אזרחי ישראל הנושאים דרכון שני. אם את עוברת במכונית, את מבזיקה חיוך ומראה את כריכת הדרכון הזר שלך לשומר בבודקה, שלוחץ על כפתור שמרים את זרוע המחסום שלפניך. וזהו, למרות שני שלטים מחוץ למחסום המזהירים שזה לא חוקי עבור ישראלים להיכנס לשטח איי וכי בעשותם כן הם מסכנים את חייהם.
> אלימות משטרתית בצעדה נגד פינויי בתים בירושלים המזרחית
אם את עוברת ברגל, החיילים אפילו לא מסתכלים עליך כשאת נכנסת לבית לחם דרך מחסום 300 – עוד תזכורת שהצבא לא נמצא כאן כדי להגן על התושבים הכבושים, כפי שהוא מחויב לעשות על פי החוק הבינלאומי.
אבל אם את עוברת בכיוון ההפוך ומנסה להיכנס לירושלים – שישראל רואה בה את "בירת הנצח של העם היהודי" – תיזכרי מיד למה הצבא הישראלי נמצא שם. נהגים צריכים לפתוח את תאי המטען של מכוניותיהם כדי שהחיילים יוכלו לבדוק את תוכנם. הולכי רגל עוברים דרך גלאי מתכת ובדיקות משפילות. ידידה שלי פעם ראתה חיילים מבקשים מאישה מבוגרת לפשוט את חולצתה.
ובכניסה לירושלים דרך מחסום 300 נבדקת כל תעודת זהות.
אני לא יכולה לקחת את הסיכון. יש סיכוי טוב שיעצרו אותי. ולכן, בתחבורה ציבורית, יש רק דרך אחת נוספת להיכנס לירושלים: האוטובוס של בית ג'אלה. כפי שמרמז שמו, אוטובוס זה יוצא מבית לחם דרך בית ג'אלה, פרבר של בית לחם שבו, טכנית, מותר לישראלים לשהות. משם הוא עובר דרך שטח C באותו כביש שמוביל גם להתנחלות הר חומה. כשהאוטובוס מגיע למחסום בכביש המנהרות המוביל לירושלים, הוא מתבקש לסור הצידה. בינתיים, המתנחלים חולפים ביעף.
מכאן הנוהל הוא כמו זה שהכרתי מנסיעותי בציר ירושלים-אבו דיס: כולם יורדים, עומדים בתור, מראים את תעודות הזהות שלהם לחיילים, עולים בחזרה לאוטובוס וממשיכים לירושלים.
למרות שטכנית היה מותר לי להיות במחסום הזה, נוכחותי באוטובוס של בית ג'אלה בכל זאת יכלה לעורר חשד כלשהו, כי הקו עצמו יוצא משטח איי. אבל בגלל שהאוטובוסים הפלסטינים עוצרים לאסוף נוסעים בשולי הדרכים – בדומה למוניות – הייתה אפשרות תיאורטית שעליתי בשטחי סי או בי שבשליטה ישראלית. ליתר ביטחון, למדתי בעל פה את שמותיהן של מסעדות וחנויות בקטע הכביש שעובר בשטח סי, כדי שבמקרה הצורך אוכל לטעון שהייתי במקום מותר. אבל אני שונאת לשקר. אני שקרנית כל כך גרועה שפעם נעצרתי במחסום קלנדיה בגלל שעניתי לשאלה "מאיפה את מגיעה?" בכנות – רמאללה.
הדרך הפשוטה ביותר לצאת מבית לחם, עבור יהודייה אזרחית ישראל, הייתה במכונית בעלת לוחיות צהובות (ישראליות). אבל בגלל שבמאי 2013 לא הייתה לי מכונית, עזבתי את בית לחם רק פעם אחת. שאר החודש לא הלכתי לשום מקום. וזה היה בסדר. כל כך בסדר שבסוף שכרתי דירה אחרת בבית לחם באוגוסט. וגם זה היה בסדר. אז חיפשתי משהו קצת יותר קבוע, מה שהוביל אותי לבסוף לבית עם הבאר.
> מתל אביב לבית לחם, חלק ב': עד החתונה
מאיה גוארניירי היא עיתונאית וסופרת. הכתבות שלה מתפרסמות בגופי תקשורת בינלאומיים שונים, כמו 972+, אל ג'זירה, גארדיאן, לה מונד דיפלומאטיק, ניו יורק טיימס, רום פור דיבייט, סוכנות החדשות ההומניטרית האו"ם, ונשיונל. היא מסקרת את הסכסוך ועובדים זרים ופליטים אפריקאים. המאמרים והסיפורים הקצרים שלה פורסמו בקניון ריביו, נראטיב, סלייט, ומקומות נוספים. הפוסט פורסם במקור באנגלית באתר 972+, ותורגם על ידי שושנה לונדון-ספיר
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן