כך עברתי דירה מתל אביב לבית לחם, חלק ו': דהיישה של ארה"ב
אחרי שנאלצו לעזוב את הארץ כדי לחיות ביחד, מגלים בני הזוג מאיה ומוחמד שהארץ לא עוזבת אותם כל כך מהר, ושגם להקים בית בגלות זה לא קל כמו שחלמו. ועדיין, אחרי כל המסע הזה, לראשונה אי פעם הם חולקים קורת גג
לחצו כאן לקריאת חמשת הפרקים הקודמים בסדרה
כותבת: מאיה גוארניירי
אנחנו גרים אצל אחיו של מוחמד בחודשיים הראשונים שבהם אני מחפשת דירה. זה לא עניין פשוט באמריקה, במיוחד בשביל שני בני זוג שחיים על חסכונותיהם הדלים, כשבעלך לשעבר הרס בהצלחה את היסטוריית האשראי שלך (סיפור ארוך), לבן זוגך הנוכחי הזר אין ביטוח לאומי, ולאף אחד מכם אין אישור על תעסוקה נוכחית.
בתחילת אוקטובר אני רואה בקרייגליסט בית בן שלושה חדרי שינה קטנים ורצפות עץ קשה. התמונות מראות בית עץ מסודר ומסויד לבן, מוקף עצי מנגו ואבוקדו. הוא ממוקם בשכונה היסטורית. והעיקר, הוא מתאים לתקציבנו הצנוע של פחות מאלף דולר לחודש – קריטריון שעד עתה העלה לנו רק דיור לזכאים במשכנות העוני. וקיימת גם אופציה לקנות את הבית מבעל הבית ללא מקדמה וללא בנקים: הדיירים המתאימים יוכלו פשוט לקחת על עצמם את המשכנתה. זה נראה טוב מכדי להיות אמיתי.
> כך עברתי דירה מתל אביב לבית לחם, חלק א': לחצות מחסום
בדרום פלורידה דירות להשכרה נחטפות תוך דקות מפרסומן – לפעמים בלי שהשוכר רואה את הנכס במו עיניו – ולכן אני מתקשרת מיד. בעל הבית מציע שקודם אעבור באזור הבית. אם עדיין אהיה מעוניינת הוא יראה לי אותו מבפנים. "השכונה היא", הוא עוצר ומכחכח בגרונו, "מגוונת".
מוחמד ואני הולכים עוד באותו הערב. כשאנו מתקרבים לכתובת אנחנו שמים לב למכוניות החבוטות החונות לאורך הצד השני של הרחוב. גבר יושב על אחת מהן כשפנסי החנייה דולקים. גבר אחר ניגש לצד הנוסע ורוכן אל החלון הפתוח. השניים משוחחים. כסף ושקיקים מחליפים ידיים. עסקת סמים.
ואז אני שמה לב לבית שברקע. אחד החלונות מנופץ, וכמה קרשים ממוסמרים אליו כדי לכסות את החור. החלונות האחרים מכוסים בבד שחור כבד. אי אפשר לראות מה מתרחש בפנים. טלוויזיה מרוסקת מוטלת באמצע החצר. סמוך אליה מחרבן גבר מעל לשיחים הצומחים פרא. אני תוהה לרגע למה הוא לא הלך אל מאחרי השיחים. הוא נעמד ומתנודד. ואז אני קולטת. "זו מאורת קראק", אני אומרת למוחמד. "בגלל זה הבית כל כך זול. מעבר לכביש יש מאורת קראק פעילה".
ובכל זאת, אני עוד לא מוכנה לוותר על הקוטג' בן שלושת החדרים עם רצפות העץ הקשה. אני מצביעה על הבית הלבן המסודר. "אבל תראה. הבית שלנו מושלם. ואם השכונה תשתפר, זאת תהיה השקעה לא נורמלית".
מוחמד מניד בראשו. "לא עזבתי אזור מלחמה אחד כדי לעבור לאחר".
"אולי המצב פחות נורא בשעות היום", אני לא אומרת נואש. "בוא נחזור ונראה איך השכונה נראית בבוקר".
וכך אנחנו עושים. ובאור היום נראית מאורת הסמים גרוע אף יותר. "טוב", אני אומרת, כשאנחנו עומדים בחצר הקדמית של הבית לשכירות. "אבל אם עומדים עם הגב לבית הקראק ומסתכלים רק על הבית שלנו…" אני מרימה את ידי אל על ופותחת אותן, מסמנת לעבר העצים. "תראה כמה ירוק! כאילו שהיינו בקריביים. ויש את עצי המנגו והאבוקדו…"
"את תרגישי בטוחה כאן לבד כשאני אהיה בעבודה?" שואל מוחמד. "את תרצי לצאת לריצה בשכונה הזאת?"
"רצתי בגדה המערבית".
"שם היה בטוח יותר".
אני עוד לא מוכנה להודות בכך. "בוא נסתובב ונתרשם מהאזור".
מוחמד מסכים כדי לרצות אותי. אנחנו משלבים ידיים ונכנסים עמוק יותר לשכונה. המאפיינים הארכיטקטוניים של המבנים מצביעים על כך שרוב הבתים אכן היסטוריים, אך רבים מהם אטומים בקרשים. אני מודה בפני עצמי שזה סימן רע. דברים טובים לא מתרחשים במבנים נטושים. וגם העובדה שהבעלים אינם מצליחים להשכיר או למכור את נכסיהם אינה מבשרת טובות לגבי השכונה.
"הבתים האלה יכולים להיות השקעה נהדרת לטווח ארוך, אני בטוחה בזה", אני אומרת. מוחמד מהנהן.
בסוף הרחוב אנחנו רואים אישה שאוספת אשפה מהחצר שלה. אני ניגשת אליה. היא לא מדברת אנגלית. רק ספרדית – השפה השנייה שלי שהזנחתי מזמן. אני מזיעה ומסמיקה מהמאמץ המגושם, ואיכשהו משוחחת איתה. ובכל זאת אנחנו מצליחות לתקשר: היא גרה בשכונה עם בעלה וילדיה. אני שואלת אותה אם היא מרגישה כאן בטוחה. היא מתכופפת להרים קופסת סודה דהויה. היא נעמדת, מכניסה את האשפה לשקית קניות מפלסטיק, מציעה לי חיוך לאה ופולטת ברפיון, "סי", כן.
"אתה רואה? אני אומרת למוחמד כשאנו מתרחקים ואני מתרגמת לו מילולית. הוא לא הבין את השיחה אבל קלט את נימת תנועותיה והבעות פניה. הוא משיב לי בגניחה ספקנית.
הרחוב הבא נראה קצת יותר יפה ואנחנו רואים בית למכירה. רק בשביל העיקרון אני מתקשרת. סוכן הנדל"ן מגיע ישר לעיקר. "תראי, אני יכול למצוא לכם בית בחלק הזה של השכונה – הצד המערבי של הכביש הראשי – תמורת שלושים אלף דולר. אבל לא כדאי לכם לגור שם. תבדקו את הצד המזרחי. הוא הרבה יותר נעים".
אפשר להבין שמשהו לא בסדר כשסוכן נדל"ן מנסה להניא אותך מלקחת את הנכס שהוא עצמו משווק. אני סוגרת את הטלפון ומדווחת למוחמד. הוא קוטע אותי לפני שאני חוזרת על כל השיחה. "והוא אמר שנסתכל על הצד השני של הרחוב הראשי".
"איך ידעת?"
הוא מחייך. "עשיתי שיעורי בית, יקירתי".
מוחמד מוביל אותי החוצה מהצד המערבי אל הכביש הראשי הסואן. אנחנו עומדים ליד מגרש ריק, מחכים להפוגה בתנועה. אני רואה חנויות משקאות, משאיות טאקו, וכנסיות בחזיתות חנויות, בהן אחת ששמה "הר הזיתים". שלטים באנגלית מכריזים: "אנחנו מקבלים בולי מזון!" השלט בספרדית מודיע: "העברות כספים לכל מדינה".
בצד השני של המגרש הריק אני מבחינה שמסתובבים עשרות גברים היספנים. לפי לבושם ומגפיהם הכבדים, אני משערת שהם פועלי יום המחכים למעסיקים פוטנציאלים שיאספו אותם. אני חושבת על הפארקים של דרום תל אביב, שם נאספים לפעמים מבקשי מקלט מאפריקה ומחכים לעבודה. אני נזכרת בעובדת זכויות אדם שאמרה לי בשנת 2010 שהמראה דומה ל"שוק עבדים". אני מבינה שעברתי לצד השני של כדור הארץ כדי להגיע למקום שמבחינות מסוימות אינו שונה בהרבה מזה שעזבתי.
יש הפוגה בזרם המכוניות. מוחמד ואני חוצים את הכביש בריצה. לא צריך יותר מכמה צעדים לתוך הצד המזרחי לפני שמבחינים בהבדל. כאן אין אשפה על המדשאות, אין מאורות סמים, אין חלונות מוגפים בקרשים, אין גדרות שרשרת. "איך את מרגישה כאן?" שואל מוחמד.
אני חייבת להודות שאני רגועה יותר.
"את יכולה לדמיין את עצמך רצה בשכונה הזאת?"
כן, אני יכולה.
"את רואה, יקירתי? כאן אנחנו רוצים לגור", הוא אומר.
תמשיכו לחפש
כעבור שבוע אני מוצאת דירת סטודיו זעירה "בחלק הטוב", בצד המזרחי של השכונה. בעלת הבית, רבקה, מספרת לי שהוא עוזבת את העיר, אבל לעדה, אישה שגרה ממול, יש מפתח והיא תראה לי את הדירה.
עדה גרה בדירה בת קומה אחת בבניין ארבע-משפחתי, במרחק של פחות משורת בתים אחת מנתיב המים התוך-חופי. גילוף עץ של המילה "אהבה" תלוי ליד הדלת. מוזיקה הודית וקטורת עולים מחלונותיה הפתוחים. פתק על פעמון הכניסה מודיע לי שאינו פועל. אז אני דופקת.
אישה זעירה – לא יותר ממטר חמישים – עם רעמת שיער שיבה מסולסל פותחת את הדלת. היא לובשת ג'ינס וגופיית כתפיות כחולה החושפת זרועות דקיקות אך מעוצבות. היא מדליקה סיגריה, שואפת ממנה, ובודקת אותי.
"באת לראות את הדירה ממול?"
"כן,” אני אומרת ומציגה את עצמי.
"רבקה חברה שלי", פותחת עדה, ועוצרת כדי למשוך שאיפה נוספת מהסיגריה. "אז אם תדברי אתה שוב, אל תגידי לה שאמרתי, אבל זאת חורבה. והיא מבקשת יותר מדי. אבל בואו נלך". היא סוגרת מאחריה את הדלת, נועלת אותה, ואנחנו חוצות את הרחוב, כשהמוזיקה ההודית מתפוגגת ככל שאנחנו מתרחקות מדירתה של עדה.
ביתה של רבקה מוקף עצי דקל ובננה. הצמחיה כל כך עבותה עד שקשה לראות את המבנה. עדה פותחת שער צדדי כדי סדק, אך הוא נתקע כשהיא דוחפת אותו. אנחנו מסתכלות סביב ורואות חפצים אקראיים – כיסא טחוב, כמה ארגזי חלב, מיכלי טאפרוור ריקים – בערימה בצד השני. יחד אנחנו דוחפות את השער מספיק כדי להידחק פנימה, והולכות לאורך מדרכה עד הדלת. עדה פותחת אותה ואנחנו נכנסות.
"תראי את זה. לא כדאי לכם לגור כאן", אומרת עדה. היא כמו סוכנת נגד-נדל"ן. שטח החדר הוא בערך 4.5 מטר על 4.5, עם דלפק מטבח וכיור. יש חדר שירותים קטן. דלת הזזה מזכוכית מובילה לחצר האחורית. אני מביטה למעלה אל הוונטילטור – אין מזגן – ושמה לב לתקרה המשופעת וקורות העץ הקהות.
"אני אוהבת את הקורות החשופות", אני אומרת.
עדה פולטת נחרה ומדליקה עוד סיגריה. "אחרי שתגורי כאן חודש כבר תתלי את עצמך מאחת מהן. תסמכי עלי. אתם שניים -"
"וחתול".
"שניים וחתול. אתם צריכים יותר שטח מזה".
"אבל המחיר טוב", אני מתעקשת.
"היא מבקשת יותר מדי עבור מקום כזה קטן", עומדת עדה על דעתה. "כבר תמצאו משהו אחר".
"אבל חיפשנו וחיפשנו".
"אז תמשיכו לחפש".
אני נאנחת. כשאנו יוצאים מזמינה אותי עדה אליה לקפה. היא שותה קפה בוסטלו, האספרסו הקובאני שעזר לי לעבור את הלימודים לתואר השני. כשעיני צדה את הקופסה הצהובה המיוחדת שלו במטבח שלה, אני מרגישה בבית באופן שלא הרגשתי מזה חודשים. אבל התחושה חולפת כלעומת שבאה.
> להסתובב בתל אביב בימי דקירות עם תינוקת יהודיה-פלסטינית בבטן
חתונה בגינה הציבורית
חיפוש הדירה ממשיך. אני מוצאת כמה דירות סבירות אבל כל פעם הצעד הבא מחייב הגשת בקשה מורכבת: זו כוללת בדיקת היסטוריית אשראי, דפי חשבון ותלושי משכורת משלושת החודשים האחרונים, וכן המלצות מקומיות, אמריקאיות. אין לנו אף אחד מהדברים האלה. אני מרגישה כאילו שנגזר עלינו לגור בחדר האורחים של אחיו של מוחמד לנצח.
ואז מתקשרת עדה. "השכנים שלנו עזבו. הדירה מתאימה לכם בול". אין לה את הטלפון של בעל הבית אז היא נותנת לי במקום זאת את זה של מנהל הבניין.
כשאני מגיעה אני מוצאת בניין דו-קומתי גדול מחולק לארבע דירות. המנהל, אפרו-אמריקאי קשיש בשם רובין, מראה לי את הדירה: מטבח ספינה, חדר שיכול לשמש הן כסלון והן כחדר אוכל, חדר שני קטן, שירותים זעירים עם מקלחת בלבד. גינה ציבורית ונתיב המים התוך-חופי נמצאים מעבר לרחוב באלכסון. כשהרוח נושבת אני מריחה מים מלוחים. היא מושלמת.
רובין נותן לי את המספר של אשת בעל הבית. המבטא שלה כל כך כבד שאני מתקשה להבין אותה. לאחר מכן אלמד מבעלה שהם מגויאנה (בצפון-מזרח אמריקה הלטינית), שאותה הוא עדיין מכנה "גויאנה הבריטית", אבל אני מצליחה להבין שהם נמצאים בניו יורק בביקור משפחתי ויחזרו בעוד שבוע. "אנחנו מגיעים ביום שני בערב", היא אומרת. "תחזרי אלי ביום שלישי בבוקר".
לפני שאנחנו סוגרות אני שואלת אם צריך להגיש בקשת שכירות. "לא", היא צוחקת.
אני נלהבת. השכונה מלאה שטחים ירוקים, אבל היא קצת קשה – זונות מתגודדות בכביש הראשי כמה רחובות מכאן, כמה הומלסים לנים בגינה שלנו, יש פה בעיית גניבות, ולעיתים קרובות אני מוצאת שקיקי חשיש ומחטים משומשים על הרצפה – אך היא שקטה ובטוחה יחסית. במיוחד בהשוואה לשכונה שבצד השני של הרחוב הראשי.
אנחנו מחליטים להתחתן באחת מהגינות הרבות שליד ביתנו ולערוך קבלת פנים קטנה בבית. יגיעו אחיו של מוחמד, הוריי וסבתי. יצטרפו אלינו כמה חברים מגיינזויל, והם מציעים בנדיבות לתרום עוגת חתונה. מוחמד ואני נבשל. נרגשים, אנחנו מתחילים לתכנן את התפריט.
אני מתקשרת לבעלת הבית ביום שלישי בבוקר ומספרת לה על מוחמד ועלי. אני אומרת לה בכנות שאין לו מספר ביטוח לאומי (social security) ולי אין עבודה. מאחר שגם היא ובעלה היו מהגרים, האישה מגלה הבנה. אנחנו קובעות שאשלם לה במזומן כל חודש וניפגש באותו יום אחר הצהריים כדי שאתן לה את שכר הדירה לחודש הראשון ואקבל את המפתח בתמורה.
כמה שעות לפני שאנחנו אמורות להיפגש היא מתקשרת אלי. "אני נורא מצטערת אבל חל איזשהו בלבול עם בעלי", היא פותחת. "לא ידעתי שהוא פרסם את הדירה אצל סוכן נדל"ן".
הסוכן כבר הבטיח את הדירה למישהו. בסופו של דבר היא לא פנויה. אין מה להגיד. אני מודה לה וסוגרת. איפה נתחתן? ועיזבו חתונה, איפה נגור?
הטלפון מצלצל שוב אחר הצהריים. זו בעלת הבית. "הלכנו לפגוש את סוכן הנדל"ן והפרצוף שלו לא מצא חן בעינינו. יש לו אנרגיה שלילית", היא אומרת. "הדירה שלכם". אנחנו סוגרות את העסקה למחרת בלחיצת יד – ההסדר מזכיר יותר את הגדה המערבית מאשר את פאלם ביץ'.
***
בזמן שאני מכינה את הדירה בשלושת השבועות הבאים מתרחשים עוד כמה ניסים קטנים. עדה משלימה את הכנסתה מקצבת הביטוח הלאומי בניקוי דירות בבניין המכונה "המגדל" – בניין דירות יוקרה מול הבית שלנו מעבר לכביש, ליד הגינה, בקצה נתיב המים התוך-חופי. הבניין מוקף חומה עם שומר ושער. הוא קצת מזכיר התנחלות.
אחד מלקוחותיה של עדה שם רכש זה עתה דירה שנייה בבניין וקיבל אותה מרוהטת לגמרי. אבל הבעלים החדשים משפצים את הדירה מהיסוד ונפטרים מכל תכולתה. עדה מספרת להם עלי והם אומרים שאני מוזמנת לבוא ולהתרשם. אני משיגה כמה רהיטים, סירים ומחבתות, מצעים ומגבות.
אני מוצאת ספה נהדרת בחנות יד שנייה בחמישים דולר. אנחנו צובעים. הבית החדש שלנו מוכן לפני החתונה, בהתאם למסורת בפלסטין.
אנחנו מתחתנים בגינה אחרת במורד הרחוב. גינה קטנה יותר מזאת שליד ביתנו. היא עשויה פס ארוך וצר של צמחיה ירוקה, מתוחם בעצי תמר, הממשיך עד קו המים. אנחנו חותמים על רישיון הנישואים שלנו ממדינת פלורידה, על מסמך נישואין מוסלמי שנקרא כאתב אל-כתאב, ועל כתובה עברית. אנחנו מחליפים נדרים מתחת לסוכך כחול, לעיני משפחתי, אחיו של מוחמד וכמה חברים קרובים מגיינזויל.
בבית, בקבלת הפנים הקטנה בת עשרת המשתתפים, אני מרימה כוסית. אני מספרת לאורחינו שהכל מרגיש כמו נס: שנשארנו ביחד במהלך השנה הקשה בגדה המערבית, שבה עברנו במחסומים ובילינו שעות בדרכים; שמצאנו את הדירה הזאת; שאיבדנו אותה וקיבלנו אותה בחזרה; שהכנו את הדירה בזמן; שהרמנו חתונה בשלושה שבועות. התחושה היא שאהבתנו – חיינו המשותפים – הם נס.
חיים משותפים
ביתנו החדש, שנמצא בשכונה של שחורים ולטינים, מזכיר למוחמד מחנה פליטים. משהו באזור מזכיר לי את דרום תל אביב. עם שכנים מצדדינו ושכנים מעלינו – וכאשר הבית שלנו דחוס בין דו-וארבע-משפחתיים צפופים – הפרטיות שלנו מועטה. מכיוון שאין לנו מיזוג, אנחנו משאירים את הדלת האחורית שלנו פתוחה. לעיתים קרובות מופיעים שכנינו לשאול אם אפשר לשאול מאתנו קצת סוכר, לשאול מאתנו קצת חלב, לשאול מאתנו קצת נייר אלומיניום, ללוות מאתנו עשרים דולר, להציע לנו עוגה, לתת לנו מנגו מהחצר של האח, מנגו מתוק יותר מאלה שבחלקה שלנו, והנה אננס שצמח בחצר של בית אחד שם כיסחתי את הדשא לפני כמה ימים, ורגע, שמעתם מה שקרה לשכנים האחרים שלנו ואוי, שמעתי שיש לך שלבקת חוגרת, הנה משהו בשביל העור שלך. שכנתי מלמעלה, טניה, מטילה את שפופרת התרופה מעבר למעקה לתוך ידי המחכה.
הם מופיעים בפתח דלתנו ומעירים הערות על היחסים שלנו. "אז מה", עדה פותחת, מוצצת סיגריה. "רבתם לפני כמה לילות…?", "היה שקט בזמן האחרון", מציינת טניה בהזדמנות אחרת. "הולך טוב, אה?"
באחד הלילות אני מכינה עוף חריף על הגז, שעומד ליד הדלת האחורית, וריח התבלינים עולה למרפסת של טניה. היא והאורח שלה נשענים מעבר למעקה.
"אחותי, מה את מבשלת?"
"תני לי לנחש", צועק החבר. "זה עוף חריף".
"נכון", אני צועקת מהמטבח.
"וואי, איזה ריח טוב".
כשרובין, מנהל הבניין, חולף ליד דלתנו הוא מעיר לעיתים קרובות על האוכל שלי. "את עושה כאן ריח מעולה, בחורה".
המרפסת האחורית שלנו פונה למגרש החניה. אחר צהריים אחד מגיע קלייד, שכננו השני מלמעלה. כשהוא יוצא מהאוטו הוא אומר לי: "היי, יש לי ראיון ביום שני. איזה צבע עניבה את חושבת שכדאי לי ללבוש?"
"כחול?" אני מציעה.
"הבת שלי אומרת בורדו", הוא אומר.
"גם בורדו זה יפה".
ביום שני אני שואלת את קלייד איך היה הראיון שלו ואיזה צבע עניבה הוא לבש. הוא הלך על כחול, הוא אומר, ומשלים לי את פרטי יומו. בהזדמנויות אחרות הוא חולק חדשות מקומיות על תקריות ירי בצד המערבי של השכונה. בקיץ 2015 הייתה סדרה של כאלה – אלימות כנופיות – וקלייד מספק את העדכונים העגומים.
בכל זאת אנחנו מרגישים כאן בטוחים, אבל אני מבינה שהשכונה יכולה להיות הפכפכה. ערב אביבי אחד סדרת יריות מטלטלת אותי מתוך השינה: טק טק טק, שלוש יריות, בזו אחר זו. אני לא יודעת מאין הן מגיעות אבל אני יודעת שהן קרובות. בלי לחשוב, אני מזנקת מהמיטה ושוכבת על בטני על רצפת האריחים, מתחת לחלונות.
"מוחמד!" אני צועקת עליו שירד גם הוא. הוא ישן עמוק ולא מתעורר. אני פוחדת מכדי לעלות בחזרה למיטה ולטלטל אותו. אני נשארת על הרצפה עד שאני בטוחה שאלה היו שלוש יריות בלבד, וכי מה שקרה בחוץ כבר הסתיים.
אחד משכנינו בארבע-משפחתי שלידנו – לא הבניין של עדה אלא זה שצבוע בצהוב "טוויטי" עליז – הוא סוחר סמים. את זאת אגלה במהלך אחת מהמריבות הקולניות שינהל עם אם תינוקו, כשהיא תצעק שנמאס לה שכל הזמן מגיעים אנשים לקנות ממנו. אני ארגיש מטופשת על שלא חיברתי את הרמזים עוד קודם: השקיקים הריקים והמחטים שראיתי בחצר שלהם, הזוג הלבן המוזר שהשתהה במרפסת האחורית שלהם אחר צהריים אחד. הם כרעו לפי תור מאחרי החומה הנמוכה שלאורך המדרגות בשעה שהשני שמר, עיניים עגולות מציצות מפנים מתוחות ומיוזעות.
כך חמישתנו חיים בבניין שלנו – שומרים זה על זה ועל החברים שאיתנו. כשהכלב של עדה מת, אנחנו מביעים את תנחומינו. כשרובין נכנס לדיכאון אחרי שבעל הבית מאיים להעיף אותו – נועל את עצמו בדירה במשך ימים, יוצא רק כדי לרכוב על אופניו לחנות האלכוהול ובחזרה – עדה וטניה דואגות. אנחנו מתאמות בינינו בטלפון מי ידבר עם רובין ומה נעשה אם המצב יחמיר.
למרבה השמחה הערפל מתפזר. רובין חוזר למרפסת האחורית המשותפת שלנו, שם הוא מבלה את רוב הבקרים והערבים בשתיה. רובין מתעדכן בתחזית מזג האוויר וחולק את התחזית היומית והשבועית איתי כמעט בכל בוקר. אנחנו מדברים על מוזיקה (מוטאון, קרטיס מייפילד), החיים, האהבה – רובין מעולם לא התחתן אבל הוא אהב. שלוש פעמים. הוא מספר לי אודות כל אחת מהנשים. אנחנו מדברים על החתול שלי. אנחנו מדברים על גינון. רובין מתפעל מהצמחים שלנו ונותן לי טיפים. אני מתפעלת מעצי המנגו והגויאבה שהוא שותל. נראה כאילו הם נוסקים אל על בן לילה.
רובין מספר לי על ילדותו בווסט פאלם ביץ', על איך שהיה שם פעם, על כך שהאנשים השחורים הראשונים שם היו עבדים נמלטים שהצטרפו לאינדיאנים כדי להילחם במתיישבים הלבנים. רובין מספר לי על החרטות שלו – על הימים שבהם מכר סמים. הוא מספר לי שהוא אחד משבעה בנים ואיך מתוך כולם רק אחיו הקטן ביותר הצליח בחיים. הצעיר הוא מהנדס תוכנה ובעל בית. הוא גאוות המשפחה. אנחנו מדברים על אלוהים. לרובין יש הרבה מה להגיד על ישו.
רובין מספר לי את כל זה במבטא שאני זוכרת מילדותי: אמו גדלה בגיינזויל, שם היא גרה עד היום. נעימת קולו של רובין מזכירה לי את הילדים שנסעו איתי באוטובוס לבית הספר, אלא שהוא לא קורא לי "ילדה לבנה" אלא קורא לי בשמי.
קלייד נוהג באוטובוס הסעות לבית ספר בימי השבוע ובחשמלית לתיירים בסוף השבוע. במהלך גל קור שוכחת אישה קטנה את מעיל הג'ינס שלה בחשמלית. קלייד מביא לי אותו.
כעבור שישה חודשים, בעונת המנגו בקיץ, יגנוב בעל הבית שלנו ארגזי חלב מהמרפסת של קלייד כדי לאכסן בהם את הפרי שהוא הפשיט מהעץ שלנו. זה שערורייתי וכולנו עומדים מחוץ לדירות שלנו ומדברים על זה – טניה וקלייד צועקים מלמעלה, רובין ומוחמד ואני צועקים אליהם מלמטה. אבל הזעזוע המשותף שלנו מתחלף בצחוק: לאיש הזה יש למעלה מתריסר נכסים בווסט פאלם ביץ' ובניו יורק ואלוהים יודע איפה עוד, ועדיין הוא לוקח את המנגו שלנו ומשתמש בארגזי החלב של קלייד. הוא כל כך קמצן שזה מצחיק.
כשמוחמד ואני מתיישבים על המרפסת, הוא מחייך ומניד בראשו. "כאן זה כמו דהיישה”, הוא אומר. "אנחנו לא יכולים לברוח מפלסטין".
רמזור אדום
אבל זו לא פלסטין.
לפעמים אני צוללת לתוך זכרונות של המקומות שבהם גרתי. טיפוף צעדי על המדרגות כשהייתי עולה לדירה הישנה בקומה הרביעית בשינקין פינת אלנבי. צליל המפתח במנעול והדלת שנסגרת מאחרי. ריח עציצי הבזיליקום שגידלתי בקופסאות שימורים ישנות של זיתים מהשוק. גשם חורף פתאומי, נקישות הסוגרים כשאני מגיפה את החלונות. מוזיקה, שיחות וצחוק העולים מבר היין בקינג ג'ורג', מקום קטן שנשקף מהמרפסת שלי.
צלצול פעמון הרכבת הקלה בירושלים. הרוח בעצי האורן. הדרך הקרה מתחנת הרכבת – הסופית – לדירה שלי, חריקת השער שנפער, חיכוך הדלת הנפתחת על רצפת העץ. הישיבה על הגדר ליד דירתי בערב שבת, הצפייה בשמש הנופלת לתוך יער ירושלים. מסך השקט של השבת. יללות הצער של התנים הנישאים על הגבעות בלילות.
להקות הציפורים השחורות הקטנות המעלות מפגנים אוויריים בתל אביב בשעות אחר הצהריים המאוחרות. צלילותיהן ונסיקותיהן, פטפוטיהן הנרגשים.
לגימת תה עם מוחמד על גג הבניין שלי באבו דיס. הצפייה בילדים המשחקים ברחוב למטה. האבנים של בית לחם. ריח תנור העץ במאפיה שמול דירת שכירות-המשנה השנייה שלי שם; קולות המשפחה שגרה בצד השני של הסמטה הקטנה, הצרה. קריאת אותן הציפורים ששמעתי בתל אביב.
המפתח של מוחמד במנעול בימי שישי, הדלת שנסגרת מאחריו כשהוא נכנס. קולות חתונה בשכונות הסמוכות – צפירת מכוניות, מוזיקה, יריות שמחה. "המושאראתי".
אני אומרת שאני "צוללת" בזכרונות אלה כי כך אני מרגישה. אני נתקלת בהם ונסחפת לתוך בור שבו אני לגמרי מוקפת, שבו אני לא רואה דבר מהעולם שסביבי, רק את המפות שבתוך ראשי. אני מציירת לעצמי את המסלול מדירתי בבית לחם לתחנת האוטובוס שבה הייתי תופסת את השירות לאבו דיס. או שאני מתחקה אחרי המסלול אל הדוכן שבמורד הרחוב, שבו הייתי קונה גבינה לבנה של אל-ג'וניידי. אני נכנסת לחנות, שואלת את המוכר "כיף חאלכ?", ניגשת למקרר. אני מוציאה גביע ופונה אל הדלפק. אני משלמת, יוצאת למדרכה. הבית כאן במעלה הרחוב.
הצלילה הזאת מתרחשת פעם כשאני מתקרבת לרמזור אדום. אני לא רואה את הצומת או את המכוניות שלפני. אני לא רואה את אי התנועה המדושא לשמאלי או את הנתיב לימיני. אני נסחפת בזכרון – אבניה של בית לחם. אני רואה אותן ואת הצהוב העמוק שהן לובשות בשעות אחר הצהריים המאוחרות. הצללים הארוכים בגינה. השקדיה. הספסל שלי. דהיישה.
"רמזור אדום", לוחש קול באזני.
החלום בהקיץ נשבר. אני מרימה את עיני ומשתנקת כשאני שמה לב שאני טסה לתוך הצומת וכי הרמזור, אכן, אדום. אני לוחצת על הברקס. הצמיגים עוצרים בחריקה.
לאחר מכן אני תוהה על הקול הזה. האם היה זה התת-מודע שלי או כוח עליון? מה שזה לא היה, אני מבינה שזו הייתה קריאת השכמה. אני מבינה שעלי להניח את ישראל ופלסטין מאחורי. או לפחות למצוא דרך להכיל אותן. חיי תלויים בכך, פשוטו כמשמעו.
> כשהביאו אותנו לארץ אף אחד לא אמר שלנצח נהיה סוג ב'
המסע הביתה
נראה שמוחמד מסתגל יותר טוב ממני, אולי בגלל שכפלסטיני היו חייו תחת הכיבוש קשים בהרבה משלי כישראלית-אמריקאית שבחרה לגור בגדה המערבית. נכון, שנינו הפסדנו זמן יקר בנסיעה בדרכים בין ערים. שנינו עברנו במחסומים. אך שלא כמו מוחמד, עלי מעולם לא הצביע חייל וביקש ממני לצאת ממונית השירות כדי שיוכלו לעשות עלי חיפוש. שלא כמו מוחמד, מעולם לא הצמיד חייל רובה לפניי ואיים לתת לי "כדור בראש". שוטרי הרשות הפלסטינית מעולם לא הרביצו לי. לא נשאתי תעודות זהות ירוקה. יכולתי לנסוע לים מתי שרציתי.
מוחמד נושא עוד פחות מזה כאן. לאחר שבמשך שנים נזהר שלא לצאת מהבית בלי הארנק, שתמיד הכיל את תעודת הזהות הירוקה שלו, הוא כבר לא נושא ארנק. הוא גם הפסיק ללבוש חגורה. לעיתים קרובות עליו להרים את מכנסיו כשהוא הולך אבל הוא לא רוצה שום דבר שיוסיף אפילו גרם למשקל גופו. הוא אומר שהוא אוהב להרגיש קל.
אני מוצאת את עצמי סוחבת יותר מאז שעזבנו: אני שומרת את תעודת הזהות שלי באותו הכיס שבו היא היתה בכל פעם שעברתי במחסום הקונטיינר. בארנק אני עדיין מחזיקה את רישיון הנהיגה הישראלי שלי, כרטיס קופת החולים הישראלי שלי, כרטיסיית אוטובוס, מינוי שפג תוקפו לסינמטק תל אביב, וזיכוי של 90 ש"ח לחנות ספרים בירושלים.
בימים הטובים ביותר אני מרגישה אופטימית. אמנם אנחנו בארה"ב כבר יותר משנה ועוד לא מצאתי תעסוקה מכניסה באף אחד משני המקצועות שלי, ובזבזתי את רוב חסכונותיי הדלים, אבל בימים שכאלה אני בטוחה שמשהו כבר יסתדר. אמצא את מקומי, ארכוש חברים, אבנה לי כאן חיים.
בימים הגרועים ביותר באות הדמעות מעצמן. דווקא הערבים קשים. אני מבינה שעבר עוד יום שלא רצתי בו עם דימה ולא נסעתי לאוניברסיטה כדי לבלות את הבוקר עם הסטודנטים שלי, שם הייתי מסייעת להם לפתח את מיומנויות הכתיבה שלהם. הלילות קשים כשאני שמה לב שעבר יום שלם שבו לא דיברתי לא עברית ולא ערבית. אני נזכרת בתקופה שהשקעתי בשתי השפות, השנים שביליתי בבניית החיים שלי שם. כמעט עשור, שהושלך מהחלון בדרך לנמל התעופה בן גוריון.
אני כועסת על המצב הפוליטי ששלל את האפשרות שנחיה חיים נורמליים בגדה המערבית ביחד. אני כועסת על השפעת המצב הפוליטי על הכלכלה הפלסטינית, מה שהקשה על מוחמד למצוא עבודה הגונה ויציבה שתאפשר לנו קיום צנוע ופשוט. אני כועסת שמשפחתו סבלה תחת הכיבוש – שאביו גורש מהגדה המערבית, שבני דודיו ישבו בכלא הישראלי, שחיילים פשטו על בתי דודיו, שבן דודו מת בזמן שהיה בכלא הישראלי, ששניים מבני דודיו נורו למוות על ידי חיילים בגל האלימות האחרון. אני כועסת שכל זה קרה ואני כועסת שאנחנו משלמים מחיר על סבלם. אני כועסת שלא הייתה לנו ברירה אלא לעזוב.
אני בודדה. ובגלל שאני בודדה אני מצטרפת לפייסבוק, דבר שהצלחתי להימנע ממנו במשך שנים. אבל זה לא עוזר. אני משוטטת שם ורואה גם פלסטינים וגם ישראלים עם בני זוג זרים – זרים שיכולים לחיות עם בני זוגם בארץ באופן חוקי, עם ויזות או תושבות קבע, בשעה שלבעלי הפלסטיני ולי, אזרחית ישראל, אסור לגור ביחד באף צד של הקו הירוק. הפוך על הפוך על הפוך.
באחד מהלילות הגרועים ביותר מוחמד ואני שוכבים, ראש לרגל, על הספה שקנינו יד-שנייה בחמישים דולר.
"עצום עיניים", אני אומרת. "אנחנו שוב בגינה, בבית לחם".
הוא מחייך.
"הרוח נושבת ואנחנו מריחים את היסמין ואת עץ הלימון והמישמש בלאדי", אני אומרת. "אנחנו קוטפים מישמש ולא טורחים לשטוף אותו, ישר נוגסים בו. המיץ נוזל על סנטרינו. אנחנו מנגבים אותו בגב כף היד. אנחנו יושבים על הספסל ומשקיפים אל הפרדס".
אני עוצמת עיניים, נושמת עמוק, ואני נשבעת – רק לשנייה – שאני יכולה לחוש את הרוח העולה מהעמק, אני מריחה את האדמה המתוחחת מהפרדס למטה, ואני שומעת את עלי הגפן מרשרשים מעל.
"אנחנו בבית".
מאיה גוארניירי היא עיתונאית וסופרת. הכתבות שלה מתפרסמות בגופי תקשורת בינלאומיים שונים, כמו 972+, אל ג'זירה, גארדיאן, לה מונד דיפלומאטיק, ניו יורק טיימס, רום פור דיבייט, סוכנות החדשות ההומניטרית האו"ם, ונשיונל. היא מסקרת את הסכסוך ועובדים זרים ופליטים אפריקאים. המאמרים והסיפורים הקצרים שלה פורסמו בקניון ריביו, נראטיב, סלייט, ומקומות נוספים.
הפוסט פורסם במקור באנגלית באתר 972+, ותורגם על ידי שושנה לונדון-ספיר.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן