החיים, המוות והלשון בחג החירות

כתבת אורחת: טל גלבוע

אין דבר שדוחה אותי יותר מצביעות, אבל הצביעות היא מנת חלקנו באופן הכי יומיומי שניתן לתאר.

בימים אלו כולם מתכוננים ונערכים להכנות חג הפסח או בשמו השני "חג החירות". ואני מודה: אם זה לא היה סופר עצוב, זה היה קורע מצחוק: אני גרה ברחוב דתי, רואה את שכניי שואבים, מכים, מצחצחים ומבריקים כל דבר – ממש חירות אמיתית. אבל כמובן שלא על זה אני מתכוונת לכתוב.

היה זה בערב פסח לפני כמה שנים. ערן, אני והבנות ישבנו אצל הוריו. פתאום אחיינו של ערן אמר, בהכי נונשלאנט: "סבתא, הלשון יצאה לך מעולה". ואני? אני כמעט הקאתי באותו הרגע.

> המאבק בכיבוש לא חשוב יותר מהמאבק לזכויות בעלי חיים

משלוחים של פרות (קירות שקופים)

לא, לא נולדתי טבעונית. לצערי התפקחתי והתפכחתי מאוחר, מאוחר מדי. אכלתי לשונות, אכלתי רגליים, אכלתי כנפיים, ירכיים, בתי חזה, תחתים, אכלתי הכל. שום שאלה לא נשאלה במוחי, דבר לא עורר או גירד את מצפוני. אבל את האמירה הזו של אחיינו של ערן שמעתי כשכבר הייתי טבעונית. זה היה הבית היחיד שעוד ישבנו לאכול בו למרות שלא היה טבעוני, בשם ערכים חשובים אחרים כמו "משפחה", אבל באותו הרגע גמלה בתוכי החלטה: "לא עוד", אין מצב שאני אשב, אראה, אשמע דברים מטורפים כאלו. ששוב יעלו בראשי כל הלשונות של הקרבנות שליקקו אותי ברגעים של אמון במשקים, ושאותן עכשיו לועסים בתיאבון מסביב לשולחן. כמה חולני.

לא נוח לעיניים

כן, חג החירות. חג שבו מאות אלפי משפחות יושבות ומברכות על החירות שניתנה להן, על כך שהוציאנו ביד חזקה ובזרוע נטויה. ובו זמנית אותן משפחות בלי בושה מקרבנות יצורים אחרים כדי לשים את זרועותיהם על השולחן.

פעמים רבות אני יושבת וחושבת באילו מלים עלי להשתמש כיצד להיות "חכמה" יותר, איך להגיע ללבבות של בני אדם, שיבינו. אני תוהה ביני לבין עצמי: "מה? גם המילה חירות לא מצליחה להעביר על מה מדובר?" אוכלוסיות שלמות שדורשות צדק וחירות עבור אוכלוסיות אחרות – שמאלנים, ערבים, אתיופים, פמיניסטיות, הומוסקסואלים על שלל גווניהם – וכולם, ללא בושה או שניה של מחשבה, רומסים ברגל גסה כל חירות עבור יצורים אחרים. איך זה יתכן?

השבוע התראיינתי לתכנית ברשת ב' לאחר שתיעדתי השמדת לול מטילות באמצעות קצף. כן כן, בדיוק כמו שזה נשמע: תרנגולות מסכנות בלול חלו במחלת ניוקסל, הקטלנית לבנות מינן. מה עושים? קל ופשוט, ממלאים מכולה בקצף ופשוט זורקים אותן חיות להיחנק למוות בפנים. זו שיטה שאינה חוקית באיחוד האירופי, שם משתמשים בגז, רק שבישראל, מדינת היהודים, מעדיפים לא להשתמש בשיטה האירופית (מעניין למה? מרגיש קצת לא נוח?).

אחרי בתוכנית התראיין ד"ר נדב גלאון, מנהל השירותים הווטרינריים במשרד החקלאות (מעניין, אגב, שלווטרינרים, כמו ד"ר גלאון, אין שבועת היפוקרטס משלהם. הם אשכרה אוכלים את הפציינטים שלהם. מפחיד, לא?). הווטרינר אמר שאין מה לעשות, שאנחנו קרובים לערב פסח, שאנשים עדיין אוכלים ביצים, וכשיש צורך בהשמדה – משמידים, והשאלה היא רק האם הציבור צריך לראות את התיעוד הזה, שאנחנו צילמנו. חבר, אם זה לא נוח לעיניים שלנו, זה אמור להיות לא מתאים לקיבה שלנו.

> משרד החינוך מסרב להבטיח לתלמידים ממשפחות עניות גישה לספרי לימוד

השמדת תרנגולות (קירות שקופים)

אל נמלי אשדוד ואילת לא מפסיקות להגיע אניות ענק עם עשרות אלפי בעלי חיים מאוסטרליה הרחוקה כדי למלא את בטנכם בחירות של מישהו אחר, איזה אבסורד. ואדגיש: אני לא דורשת שתחיו לפי אמות המוסר שלי. אבל איפה אמות המוסר שלכם? מי לא מחשיב עצמו אדם טוב שלא פוגע באחר? מי לא מייחל לחירות? אז תתנהגו כך.

דוגמה נוספת לצביעות מדהימה קיבלתי השבוע בתגובות לתיעוד שצילמנו השבוע בזבח השומרונים בהר גריזים (זהירות, תמונות קשות). תוך שלוש שעות מהפרסום הסרטון הגיע ל-30,000 צפיות, ועמן הגיעו תגובות אלימות כלפי בני העדה. אלא שרבים מכותבי התגובות כלל לא היו טבעונים או צמחונים, ובעצמם שותפים לאותו הרצח רק בדרכים אחרות, ועדיין הם לא הצליחו לעשות עם עצמם את ההקשר.

חג החירות הזה מביא עמו חיי גיהינום וטבח המוני של מיליוני יצורים חפים מפשע. כשאני חושבת על מה שקורה במשחטות, בבתי המטבחיים, במדגרות ובלולים טרם החג אני לא יכולה שלא לחשוב על המשפט של אלברט קפלן, שכל משפחתו נספתה בשואה: “איך מצפה אדם שתחנוניו לרחמים ייענו מלמעלה, כשאיננו מגלה שום רחמים כלפי אלו שלמטה?"

כאילו אשכרה מגיע לנו כל מה שעושים לנו.

צבועים, נמאסתם. בחג החירות משחררים את בעלי החיים מהצלחת.

טל גלבוע היא פעילה בחזית הישראלית לשחרור בעלי חיים, מייסדת עמותת "קירות שקופים", זוכת העונה השישית של האח הגדול, אמא, וממש לא פוליטיקלי קורקט.

> חירות על אמת: לוח מחאות ופסטיבלים פוליטיים בפסח