כשהביאו אותנו לארץ אף אחד לא אמר שלנצח נהיה פה סוג ב'
מאות אלפי דוברי רוסית מעבירים את חייהם כשהיהדות שלהם, והישראליות שלהם, בסימן שאלה תמידי. ואנחנו למדנו לדבר על כמה שהשתלבנו, במקום על למחות כמה שמדירים אותנו
כתבת אורחת: זויה פושניקוב
הסיפור הזה מתחיל כמו הרבה סיפורים אחרים – אנשים נורמטיביים שחושלו בכור ההיתוך הישראלי ועברו את התחנות המוכרות לכניסה לחברה הישראלית: היגרו בגיל צעיר לישראל, גודלו כיהודים, שירתו בצבא וכעת נמצאים על סף חייהם הבוגרים. אולם דווקא שם, כמו שליזה גילתה, נוכחת הצביעות של מדינת ישראל, שמפנה תקציבים לא לפיתרון סוגיות קשות ודחופות – למשל, מאות אלפי פנסיונרים שהולכים לגווע ברעב – אלא דווקא לתוכניות לאומיות שעוסקות באובססיביות בהשתייכותם הדתית של אזרחי המדינה.
המסע של ליזה, שהוצג בכתבת מגזין בחדשות 10 השבוע, לא מתחיל בנקודה בה הרומנטיקה של הרוע הבנאלי פורצת בתחקור אבסורדי להכאיב של אישה מבוגרת בסלון ביתה ברוסיה, אשה שנאלצת לקושש ראיות על בריחתה מהנאצים כדי להוכיח את יהדותה לאנשים חדשים, שאובססיביים לקשרי דם ואילנות משפחה יהודיים, שבעים שנה אחרי הזוועות שעברה. המסע של ליזה מתחיל אי שם לפני העליה הגדולה, כשההחלטה להביא מיליון יהודים מברה"מ הקורסת התגבשה במוחם הקודח של הפוליטיקאים הישראלים. אף אחד לא סיפר אז להוריה של ליזה שהיא תהיה אזרחית סוג ב', לא משנה כמה ישראלית היא תהיה.
> תחקיר: מי עומד מאחורי התנועה שמכינה את הרחוב הרוסי לבחירות?
ואנחנו? אנחנו למדנו לדבר על "תחושת שייכות" במקום על ההדרה המכוונת שמשרתת הן את הדמוגרפיה הישראלית והן את מנגנוני הגיור, שזוכים לכל-כך הרבה תקציבים שניתן לקרוא להם המונופול הנבזי ביותר אחרי חברת החשמל. למדנו להתאים את עצמנו למדינה, שהחליטה להתעמר במאות אלפי מהגרים רק כי מישהו ברבנות החליט שהפריבלגיות תהיינה כה שקופות, שאפילו לא יהיה ניתן להבין אותן עד שלא נמצאים בצד השני של המתרס – הצד הלא יהודי, לכאורה.
ליזה תאלץ להוכיח את ישראליותה לנצח, כמו כמעט מיליון איש אחרים. מי ששרתה בצבא והולכת להיות אזרחית פרודוקטיבית לכלכלת מדינת ישראל, אזרחית מושלמת וחלומית שמדינות אחרות יכולות לחלום עליה, שתסחוב בשתיקה על כתפיה את הכלכלה הישראלית כמו אחיה למעמד הביניים, נאלצה להתדפק על דלתות הרבנות בבקשה פשוטה – להתחתן עם בחיר ליבה במדינה שהיא כל חייה כבר כמעט שלושה עשורים.
הסיפור שלה לא זר לי, ואולי זה מה שמכעיס אותי כל-כך. את ההחלטה האישית שלי, לא לקחת חלק בפארסת הגיור הממוסד הישראלי, קיבלתי בכלל מטעם מניעים רוחניים. כזו אני, יהודיה שמאמינה שרק האל יכול לבחון לב וכליות ורק הוא יכול להחליט אם עשיתי טוב או רע בחיי.
לעמוד תחת מבטם הבוחן של שלושה דיינים גברים בחלוק רטוב כדי שאלו יגידו לי אם אני מספיק טהורה בשביל היהדות שלהם? טוב, בכנות,יש לי דברים טובים יותר לעשות עם הזמן שלי.
אבל ההחלטה הזו ליוותה ותלווה במשך כל חיי. וגם אם היתה בי היכולת לבקש מסבתא שלי לחיות מחדש את הזוועת בשביל לספק את טירוף טוהר הדם של הרבנות, ממילא אותה סבתא שעכשיו לא נחשבת ליהודיה נפטרה לפני שנים רבות, הרבה לפני שנאמר לי שאני גויה.
הסיפור שלי ושל ליזה נפוץ, נפוץ מדי. רבים מחליטים לוותר על זכותם הרוחנית לחופש דת ולו רק בשביל לא להגיע למצב הזה. אלה שעוברים זאת, מספרים על סיוט מתמשך שכולל זלזול והשפלה, ובסופו של דבר רק כשמונה אחוזים מהמועמדים מסכימים להליך הזה.
ובכל זאת, כשמדברים על חוסר חיבור לדת או למורשת או למדינה, אני לא יכולה שלא לכעוס על כך שאבי שחטף מכות על כך שהיה יהודי ברוסיה, יאלץ לטוס הרחק מהארץ המובטחת כדי לראות את בתו היחידה מתחתנת.
זויה פושניקוב היא פעילה פמיניסטית ולמען זכויות יוצאי ברה"מ, סטודנטית למדעי החברה בהתמחות של מגדר בתכנית ע"ש ויקי שירן ז"ל בבית ברל, פעילה במרצ ובדור 1.5
> משרד החינוך מסרב להבטיח לתלמידים ממשפחות עניות גישה לספרי לימוד
מהגרים מברה"מ, 1990 (נתן אלפרט לעמ CC BY-NC-SA 2.0)
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, "שיחה מקומית" גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים.
התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות "שיחה מקומית", על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
כאן אפשר להצטרף
לתמיכה – לחצו כאן
