לרשות העתיקות אין בעיה עם פוליטיזציה, כל עוד היא מהצד הנכון

כוח כובש אינו רשאי לבצע חפירות או שינויים באתרים ארכיאולוגיים באזורים כבושים ללא הסכמה מפורשת של האוכלוסייה המקומית. חפירות של רשות העתיקות בסילוואן, מזרח ירושלים (צילום: יוסי זמיר / פלאש90)

מאז ראשיתה של התנועה הציונית, הארכיאולוגיה שימשה לא רק ככלי מחקר מדעי לחקר העבר, אלא גם כאמצעי מרכזי לבניית זיכרון לאומי ולקידום מטרות פוליטיות. "כנס מחקרי ארץ יהודה התשיעי", שיתקיים ב-15 במאי 2025 בבית ספר שדה כפר עציון, מדגים כיצד הגבול שבין שני השימושים הללו מיטשטש. הכנס משקף מגמה רחבה שמובילה הממשלה הנוכחית, של פגיעה בעצמאות שיקול הדעת המקצועי במדינה לטובת קידום סדר יום אידיאולוגי שנוי במחלוקת.

כנסים ארכיאולוגיים בישראל מלווים את חיי המדינה מראשיתה, ובראשם הכנס השנתי של החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה. בעבר היה נהוג להבחין באופן ברור בין חלקו המדעי של הכנס, שבו הוצגו ממצאים מחפירות, לבין חלקו הפוליטי, שבו השתתפו בכירי הפוליטיקאים במדינה והדגישו את הקשר ההיסטורי של העם היהודי לארצו. אף שהתקיימו זה לצד זו, נשמרה הפרדה בין המדע לאידיאולוגיה, ולעיתים המסקנות המדעיות אף סתרו את המסרים שהובלטו על הבמה הפוליטית.

>> למנכ"ל רשות העתיקות יש חברים בממשלה. לארכיאולוגיה – אין

לעומת זאת, "כנס מחקרי ארץ יהודה", בדומה לכנסים נוספים המתקיימים בגדה המערבית, מטשטש את הגבולות בין מחקר לאידיאולוגיה. לצד הרצאות העוסקות באתרים ארכיאולוגיים, נכללות בכנס גם הרצאות על ההתיישבות היהודית באזור, וכן סיור בבית העלמין בכפר עציון. כך הופכת הארכיאולוגיה לכלי בקידום נרטיב היסטורי התומך בסיפוח יהודה ושומרון לישראל – מהלך שאינו רק שנוי במחלוקת ציבורית, אלא מנוגד לחוק הבינלאומי.

על פי אמנת האג (1954), עליה ישראל חתומה, כוח כובש אינו רשאי לבצע חפירות או שינויים באתרים ארכיאולוגיים באזורים כבושים ללא הסכמה מפורשת של האוכלוסייה המקומית. בפועל, חפירות בגדה נעשות ללא שיתוף פעולה פלסטיני, ולכן אינן מקובלות בקהילה המדעית הבינלאומית. ממצאים מחפירות אלו אינם מתקבלים בכתבי עת מדעיים, ואינם מוצגים בכנסים בינלאומיים מכובדים.

ואולם בישראל – עולם כמנהגו נוהג. לא רק שהמדינה אינה מונעת מחוקרים ישראלים לקיים חפירות ארכיאולוגיות בגדה, אלא שבשנה האחרונה הקואליציה מקדמת מהלך לשינוי חוק העתיקות, שמטרתו להעביר את הסמכות על ניהול הארכיאולוגיה בשטח C מהמנהל האזרחי לרשות העתיקות או לגוף אזרחי חדש, שיפעל על פי החוק הישראלי – ולא לפי החוק הירדני שחל באזור עד 1967. בדיונים שהתקיימו לאחרונה אף עלתה הצעה להחיל את חוק העתיקות הישראלי גם על שטחי A ו-B, שבמסגרת הסכמי אוסלו נמצאים באחריות הרשות הפלסטינית. מהלך כזה יפר לא רק את ההסכמים המדיניים, אלא גם את המחויבות של ישראל לאמנות בינלאומיות – ויגרום ככל הנראה להפסקת שיתופי פעולה של מוסדות מחקר בינלאומיים עם גופים ישראליים.

מגמה זו משתקפת גם ב"כנס מחקרי ארץ יהודה", שבו עתיד לנאום מנהל רשות העתיקות, אלי אסקוזידו, אף שלרשות אין כל סמכות חוקית לפעול באזור. יתרה מכך, רשות העתיקות העניקה את חסותה לכנס, ואפשרה לעובדיה להציג בו את מחקריהם. בכך היא מאותתת על שיתוף פעולה עם אג'נדה פוליטית, ומחזקת את התחושה כי הרשות אינה עומדת עוד כגוף מקצועי עצמאי, אלא נכנעת לתכתיבים של הדרג הפוליטי שממונה עליה.

אלי אסקוזידו, מנהל רשות העתיקות, בכנס חדשנות ומורשת תרבות באוניברסיטת חיפה, פברואר 2025 (צילום: מעלה היצירה, ויקיפדיה)

הפער הזה מקבל ביטוי חריף במיוחד כאשר בוחנים את עמדות הרשות כלפי כנסים אחרים. כך למשל, אסקוזידו הורה לאחרונה להסיר את לוגו רשות העתיקות מהתוכנית של כנס החברה לחקר ארץ ישראל ועתיקותיה – אותו כנס שבעבר נחשב לביטוי העליון של הפעילות הארכיאולוגית בישראל. הכנס, שתוכנן לאפריל, נדחה לאחר ששר המורשת, עמיחי אליהו, ניסה להתערב בתוכנו ודרש למנוע את השתתפותו של פרופ' רפי גרינברג, מהחוקרים הבולטים שמתריעים מפני חפירות בגדה המערבית ללא הסכמה פלסטינית. גרינברג טען כי השתתפות בכנסים אלה מנוגדת לחוק הבינלאומי ומסכנת את מעמד הארכיאולוגיה הישראלית כולה.

הקהילה הארכיאולוגית הגיבה בזעם. במקום להיכנע ללחץ, בחרו המארגנים לדחות את הכנס – החלטה נדירה ומעוררת הערכה. אך במקום לתמוך בעמדה הזו, העדיף אסקוזידו להסיר את חסות הרשות מהכנס, ובכך הבהיר כי אינו מוכן להציב גבולות להתערבות פוליטית גסה בנעשה בתחום שעליו הוא מופקד.

מאז ומתמיד נדרשה הארכיאולוגיה הישראלית לנווט בין מחקר מדעי לבין שימוש פוליטי בממצאיה, אך נדמה שכיום לא נעשה עוד מאמץ לשמור על הפרדה בין התחומים. כאשר רשות העתיקות עצמה בוחרת לשתף פעולה עם מגמות פוליטיות, לוותר על עצמאותה ולכפוף את פעילותה לשיקולים אידיאולוגיים – נפגע מעמדה המקצועי, אך נפגעת גם יכולתה של ישראל לשמר את הקשרים הבינלאומיים שבנו את תחום הארכיאולוגיה בארץ לאורך עשורים.

מהלך זה הוא חלק ממגמה רחבה יותר, שבמסגרתה מערכת אחר מערכת מאבדת את עצמאותה – הוראה, רפואה, רווחה, משפט. לא ירחק היום שבו גם הקהילה הארכיאולוגית תיאלץ להכריע: האם היא מקבלת את הפיכת תחומה לכלי בידי אידיאולוגיה פוליטית, או שהיא מוכנה להיאבק על זכותו של המקצוע להתקיים באופן עצמאי, מקצועי וראוי גם בעתיד.

ד"ר חמי שיף הוא ראש תחום מחקר בארגון עמק שווה. עבודת הדוקטורט שלו עוסקת בשימוש בארכיאולוגיה ככלי לעיצוב זהות בחברה הישראלית