לפני שנה נקברתי מתחת להריסות ביתי בעזה. אני עדיין מנסה לצאת
בדצמבר 2023 משפחתי ואני שרדנו הפצצה ישראלית, ובהמשך הצלחנו לברוח לקהיר. אבל חלק ממני עדיין נותר קבור שם, לצד כל אלה שאיבדו את חייהם. שמותיהם, פניהם וקולותיהם רודפים אותי כל יום מאז
לשרוד זה לא אותו דבר כמו לחיות. צעצוע בין הריסות בית משפחתו של מוחמד ר. מהאווש, ב-7 בדצמבר 2023 (צילום: באדיבות המחבר)
בבוקר של 7 בדצמבר 2023, בערך בשעה 7:30, צעדיו הקטנים של בני הדהדו במסדרון כששלחתי את ידי לכוס התה. אחרי שבוע שבו לא הייתי בבית, עסוק בדיווח על המתקפה הישראלית על רצועת עזה שנכנסה לחודשה השני, חזרתי לילה קודם לכן כדי להיות עם משפחתי. כשהתעוררתי, ניסיתי ליצור תחושת שלווה בתוך הבית, להרחיק את הכאוס והאימה שבחוץ. היא חלפה תוך כמה שניות.
מה שקרה בהמשך לא היה דומה לשום דבר ששמעתי אי פעם: פיצוץ רועם ומפלח הרס הכל סביבי ברגע. לא ראיתי את התקרה נסדקת או את הקירות קורסים; הרגשתי רק את הכובד הפתאומי, המוחץ, כאשר העולם מתמוטט עליי. זה לא הרגיש כמו נפילה, אלא יותר כמו מעיכה לתוך האדמה. גופי התקפל באופן משונה מתחת להריסות – זרועותיי מרותקות, רגליי לכודות, צלעותיי נמחצות מתחת לפיסות בטון חדות.
ניסיתי לצרוח, אבל הצלחתי להשמיע רק אנחת חנק, שנבלעה לאיטה בחשיכה. החזה שלי בער ממאמץ, ובכל זאת צרחתי שוב. קראתי לאשתי אסמה, לבני בן ה-3 רפיק, ולהוריי. שמותיהם הדהדו בתוך ראשי בעוד שכבות הבטון לחצו עליי בעוצמה.
ואז הגיע הריח: בטון שרוף, דם מתכתי, עוד ריח חריף שלא הצלחתי לזהות. הזזתי את ידי, פוצע אותה בשפשוף עם זכוכיות שבורות, מנסה לחפש משהו חי בחלל שסביבי. קצות אצבעותיי מצאו רק הריסות חדות וקרות. לא היה דבר תחתן.
"רפיק!" קראתי שוב – והפעם חשבתי ששמעתי אותו. חלוש, חלוש ממש, קול זעיר ניקב את הדממה: "באבא". הקלה ואימה התמזגו בתוכי. הוא היה בחיים, אבל קבור עמוק כמוני, ללא גישה אליו. ניסיתי לנוע, אך הכאב חצה אותי, צורב ועיקש. רגליי היו חסרות תועלת, זרועותיי לא צייתו.
הזמן הלך והיטשטש לתוך אובך של כאב ותשישות. דקות נמתחו לשעות, ואולי בכלל להיפך. האוויר הידלדל, והאבק שקע בריאות כבטון. עם כל נשימה שטוחה, ראשי הלם. רציתי לבכות, לצרוח, לפלס בציפורניים את דרכי אל בני, אבל גופי היה נעול בשיתוק מייסר.
היכן שהוא מעליי שמעתי רעשים קלושים – סלעים מתפוררים, קולות עמומים. היחלצות משם שלם הייתה מעבר לכל דמיון. כל צליל הביא עימו תקווה וייאוש במידה שווה. מה אם יגיעו אלינו מאוחר מדי? מה אם לא יגיעו כלל? מחזות איומים חלפו בדעתי במרוצה: גופו הקטן של בני נמחץ תחת כובד ההריסות; אשתי לכודה לבדה; כולנו נעזבים לשכחה מתחת לחורבות ביתנו.
איבדתי את ההכרה.
כשהמחלצים הצליחו להגיע אלינו כשעתיים לאחר מכן, האור היה מסמא, משסע את החשיכה שבה הייתי קבור במשך שעות. ידיים הושטו אליי, גסות אך בטוחות, והרגשתי את ההריסות מוסרות מגופי כמו שכבות של עור. הכאב היה נורא.
לאחר שחולצתי, הדבר הראשון שראיתי היו פניו של בני. עיניו הרחבות, מטוללות דמעות, ננעצו בעיניי שלי, מלאות באימה שמעולם לא ראיתי בהן בעבר. גופו הקטן היה מאובק, שיערו מכוסה זיעה ולכלוך. הוא כבר לא בכה – הוא היה מבוהל וכאוב עד כדי כך שלא היה מסוגל אפילו לבכות.
רציתי לחבוק אותו לזרועותיי, לאחוז אותו צמוד אליי, כדי ששנינו לא נרגיש עוד פחד לעולם. ולא יכולתי. זרועותיי, רגליי, כל גופי נכנע כבר.
הביאו אותו אליי, הניחו אותו על זרועי, ויכולתי להרגיש את ליבו הקטנטן פועם במהירות, כמו ליבה של ציפור שבויה. לחשתי את שמו שוב ושוב, משתדל להרגיע אותו. "באבא כאן", אמרתי, בקול שבור. האמת הייתה שלא הייתי שם. לא לגמרי. חלק ממני היה קבור עדיין תחת ההריסות, עדיין נחנק באותו בור של חושך אינסופי.
יש דברים שאי אפשר לשקם. פלסטינים אחרי התקפה אווירית ישראלית במרכז חאן יונס, ב-6 בנובמבר 2023 (צילום: מוחמד זענון / אקטיבסטילס)
חיפשתי את אסמה. המחלצים נשאו אותה מחוץ להריסות כשהיא אוחזת בבטנה, פניה מוכתמות בדם. היא היתה בחיים, אבל עיניה הביטו בי, ללא הנד עפעף. ידעתי שהיא מחפשת את אותו דבר כמונו: שריד לביטחון שהרגשנו פעם בבית, שבו צחקנו, התווכחנו, תכננו תוכניות לעתיד, ועכשיו לא נותר ממנו דבר חוץ מבטון מנופץ ופלדה מעוקמת.
גם הוריי שרדו, אך עם פציעות כואבות מרסיסים: שברי מתכת וזכוכית חדרו עמוק לתוך גבה של אימי ורגליו של אבי.
החובשים ניסו לקחת אותי משם על אלונקה, אך סירבתי ללכת עד שיאמרו לי שמצאו את כולם. הם הבטיחו לי שיעשו זאת, אך פניהם סיפרו דבר אחר. במשך שעות ישבתי על הקרקע, לא מסוגל לזוז, וצפיתי בהם חופרים בהריסות, מושכים משם גופות נטולות חיים – ביניהם אלו של שניים מבני משפחתי המורחבת ושל שני גברים צעירים ממשפחות שהתגוררו איתנו. עם כל גופה, כל צעצוע מכוסה דם, כל פיסת רהיט הרוסה שהם מצאו –נקרע עוד חלק ממני.
בסופו של דבר, הם לקחו אותנו לבית חולים. אני זוכר את האורות המעומעמים, את המתכת הקרה של האלונקה, את הלחישות החפוזות של הרופאים. הם דקרו אותי וחיטטו בי. פניהם התקדרו עם מניית השברים במרפק שלי, בשבע מאצבעותיי ובשני הקרסוליים, כמו גם בזרועה של אשתי; הדימום הפנימי; והשריטות והחבלות שספגנו כולנו שנדרשים חודשים להחלים מהן. אבל הנזק האמיתי לא היה משהו שביכולתם לראות או לרפא.
בימים שלאחר מכן התקשיתי לדבר, לאכול ולישון. בכל פעם שעצמתי את עיניי, הייתי שוב מתחת להריסות, נחנק מאבק, שומע את הזעקות הקלושות של בני ותוהה אם הפעם לא אצליח להתעורר. הפסקתי לחלוטין לדבר – לא מכיוון שלא היו לי מילים, אלא מפני שאף אחת מהן לא היתה גדולה מספיק כדי להלום את התחושה. איך אפשר לתאר כיצד מרגישים כשרואים את כל מה שאהבת נעלם?
בימים אלה, בעודי מציין שנה להתקפה הזו ממקום מושבי בגלות בקהיר, אני עדיין שומע את הפיצוץ בחלומות. אני עדיין מתעורר שטוף זיעה קרה, ומגשש סביבי כדי לוודא שבני נושם לצידי. הצלקות הפיזיות החלימו ברובן, אבל אלה הרגשיות נותרו בעינן, כמו ביום שזה קרה. אומרים לי שאני צריך להיות אסיר תודה על כך ששרדנו, ואני בהחלט אסיר תודה. אבל לשרוד זה לא אותו דבר כמו לחיות.
נכון, סביבתי עכשיו לא מצולקת ממלחמה. האוויר נקי יותר, הרחובות יותר שקטים. אנשים לא נרתעים מרעשים חזקים; הם לא צריכים להסביר לילדים שלהם למה אש יורדת מהשמיים, או למה הבית שלהם הפך לבית קברות. אבל החיים פה הם עינוי מסוג אחר: אני קורא את החדשות כל בוקר וחושש לראות פנים מוכרות או לקרוא שמות מוכרים.
היינו בני מזל באותו בוקר – אם אפשר לקרוא לזה כך. אבל רבים אחרים לא היו. חברים במשפחתי המורחבת ועזתים עקורים שמצאו אצלנו מקלט, שכנים שגרו ברחוב שלנו במשך עשורים, ועוברי אורח שנקלעו למקום הלא נכון בזמן הלא נכון, נמחצו בפיצוץ. גופותיהם של אנשים שאיתם חלקנו ארוחות, סיפורים וצחוק הוצאו מההריסות כמה שעות לאחר מכן, שבורות וחסרות רוח חיים. השמות, הפנים והקולות שלהם נמצאים איתי כל יום, רודפים אותי בכל פינה.
זה אינו ציון של יום שנה. זה פצע. והוא מדמם עוד קצת בכל פעם שאני נזכר באותו בוקר. העולם מצפה מאיתנו להמשיך הלאה בחיינו, להשתקם, לגלות חוסן. אבל הם לא מבינים, שיש דברים שאי אפשר לשקם. יש אובדן שהוא גדול מדי. יש כאב שהוא עמוק מדי.
שרדתי, נכון – אבל חלק ממני עדיין נשאר קבור מתחת להריסות. ואני לא יודע אם אי פעם אצליח למצוא אותו שוב.
מוחמד ר. מהאווש הוא עיתונאי וסופר פלסטיני מעזה, שכיום חי בגלות. הוא אחד מהכותבים בספר A Land With a People: Palestinians and Jews Confront Zionism. הכתבה התפרסמה במקור במגזין 972+. מאנגלית: יונית מוזס
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
