newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

לפיד מוותר על "רק לא ביבי", אבל נשאר עם "רק לא ערבים"

במאמר שאמור לשטוח את האידיאולוגיה של המרכז, שיבח יאיר לפיד את "הלאומיות המכילה" כמשקל נגד ללאומנות היהודית של נתניהו. אבל הלאומיות שלו לא מכילה את הערבים. בכנסת הקרובה, הוא ונתניהו ידאגו למדינה היהודית, על הדמוקרטיה יופקדו חברי המשותפת

מאת:
השאירו תגובה
א א א

לפני קצת יותר משבוע פרסם יאיר לפיד מאמר ב"הארץ" תחת הכותרת "לא רק לא ביבי". צריך לומר: סוף סוף יש כאן מאמר מפורט שמופיע בשמו של פוליטיקאי. לפיד טרח והביא מובאות מכאן ומכאן, והציע את המרכז הפוליטי כחלופה טובה לימין ולשמאל גם יחד. הוא העניק כבוד לקוראים: 4,000 מילה על "המבצר האחרון של ההסכמה הישראלית: המדינה היהודית-דמוקרטית".

הרשימה המשותפת היתה אמורה להיות רבע מהקואליציה שרצה להקים, אבל הוא היא נעלמת מהמאמר שלו. יאיר לפיד בקמפיין הבחירות ב-2019 (צילום: פלאש 90)

הרשימה המשותפת היתה אמורה להיות רבע מהקואליציה שרצה להקים, אבל הוא היא נעלמת מהמאמר שלו. יאיר לפיד בקמפיין הבחירות ב-2019 (צילום: פלאש 90)

לכן התחלתי לקרוא את המאמר בשקיקה אוהדת כדי לראות כיצד יישב הכותב בין ה"יהודית" לבין ה"דמוקרטית". צהלתי עם הביקורת שמתח לפיד על הימין שעשה "לאומניזציה" של ה"יהודית" והתבאסתי מהביקורת השטחית שלו על ה"שמאל", כשתייג את האידיאולוגיה של השמאל כ"יומרה" והכפיף את זכויות האדם ל"תנאי השטח", כאילו זה עניין יחסי.

ציפיותי העלו הילוך כשראיתי את כותרת המשנה: "שבחי המורכבות". הנה, סוף סוף פוליטיקאי אמיץ שלא חותך בפשטנות, אלא מביא מורכבות. הציטוט מאדמונד בֶּרק, שהגדיר את המדינה כ"הסכם בין הדורות שמתו, הדורות שחיים היום, והדורות שטרם נולדו", העלה בדמיוני את המדינה שכוללת את הדורות של הפלסטינים והיהודים שחיו כאן במאתיים-שלוש מאות השנים האחרונות.

לבי גאה כשקראתי את הציטוט מפול גרוס ממרכז בגין, בדבר "'לאומיות מכילה', כזו שמאפשרת לנו לאהוב את מולדתנו לא כהתנגשות עם מרכיבי הזהות האחרים שלנו (כמו מגדר, העדפה מינית, נטיה פוליטית או דת), אלא כביטוי שלהם". כלומר לא רק מגדר והעדפה מינית מכילה הלאומיות של לפיד, אלא גם נטיות פוליטיות שונות, ואף דתות שונות. הללויה. מה עוד אפשר לבקש?

מרגע שכתב "ותיקים ועולים חדשים", ברור שלא התכוון אל הפלסטינים הוותיקים שהיו בארץ והיהודים העולים שזה מקרוב באו. ברור שזהו מינוח השמור ליהודים בלבד

טוב, אמרתי לעצמי, אם עד עכשיו לפיד לא הזכיר כלל את האזרחים הערבים, זה רק מפני שאת הדוגמאות שלו לפטריוטיות, כמו ליווי הילדים "לטקס קבלת התורה בכיתה ב' או לבקו"ם ביום הגיוס", הוא חוצב מן החוויה האישית שלו. אבל אם אמר "לאומיות מכילה", אז בטוח שכאן כבר יתאר באופן אובייקטיבי את העם שהוא רואה.

ואז באה הנפילה. לפיד מונה את "חלקי העם השונים – דתיים וחילונים, פריפריה ומרכז, ותיקים ועולים" שיהיו סולידריים זה אל זה. מרגע שכתב "ותיקים ועולים חדשים", ברור שלא התכוון אל הפלסטינים הוותיקים שהיו בארץ והיהודים העולים שזה מקרוב באו. ברור שזהו מינוח השמור ליהודים בלבד.

כאן כבר התאדו הציפיות: לפיד לא רק שאינו רואה את האזרחים הערבים מסביבו, אלא לא רואה אותם בחזונו לעתיד. תקוות הרגע שהיתה, נכזבה. רק לא ביבי נעלם, אבל רק לא ערבים נשאר.

המאמר של לפיד נכתב כאשר האופציה של קואליציית 61 חברי כנסת הייתה עדיין על השולחן, כאשר רשימת כחול-לבן (זוכרים גוף כזה?) נאבקה על הלגיטימיות שלה לקבל לידיה את הגה השלטון, על בסיס הגדרתה כמרכז הפוליטי. מאמר זה היה בפירוש חלק מן המאמץ שכוון לכך. אבל גם ברגע שיא כזה, לפיד לא הצליח להתעלות אל נקודה שממנה הוא רואה 20% מאזרחי הארץ, ולא הזכיר כלל את חברי הכנסת של המשותפת, שהיו אמורים להוות 25% מן התשתית הפרלמנטרית של הקואליציה שהוא ביקש להרכיב. זה לא "בליינד ספוט", זה שטח הפקר תפיסתי. עיוורון מרצון.

בסופו של דבר, הבחירה של לפיד, כמו של נתניהו, היא "יהודית", על פני "דמוקרטית". ההבדל ביניהם הוא אולי רק הגסות הלאומנית של נתניהו, לעומת העידון האינטלקטואלי, כביכול, של לפיד.

אבל מנגד רוחשת כוורת דמוקרטית פעילה וחרוצה. המהלך הפוליטי של הרשימה המשותפת בשנה האחרונה, לעבור ממחאה להשפעה, הונהג בידי ראש הרשימה איימן עודה, גובה בידי 80% תמיכה בציבור שלו, וכל כולו מוביל לדמוקרטיזציה של מדינת ישראל. בשני מאמרים ב"שיחה מקומית" הגדיר אמיר פאח'ורי את התהליך הזה בדיוק: "הרגע העודיאני" ו"דברו כוח אל כוח". די היה לראות ולשמוע את החדווה בה בישרו בפייסבוק חברי הכנסת של המשותפת על השתתפותם במינויים לראשות הוועדות הפרלמנטריות והחברות בהן, לקראת כינונה של מה שחשבו כקואליציה צרה.

הרעב שלהם לפעילות פרלמנטרית, סיזיפית ומתסכלת ככל שתהיה, הרצינות בה הם מתייחסים לדמוקרטיה ולסדרי השלטון – אלה הופכים כעת את המיעוט הערבי בישראל ללוז של המשטר הדמוקרטי בה, אולי לשומרי החותם שלו בעידן הזה.  באותה העת משתוללת מסביבם אורגיה פוליטית ואידיאולוגית משולחת רסן, בה מחליפים חברי כנסת את שותפיהם האלקטורליים מלפני שבוע בשותפים פרלמנטריים חדשים של היום, וכל זה אך ורק כדי להימנע משיתופם של האזרחים הערבים ונציגיהם בהובלת המדינה. גם את האחריות הפוליטית והמחויבות המלאה לגוש הפוליטי שלהם ממלאים חברי המשותפת בלי שטיקים וטריקים, בלי עריקות. החישוקים שמחזיקים את חלקי החבית של הרשימה המשותפת מרשימים בחוזקם ובגמישותם. זה מוכיח שחישוקים אלה עשויים מן החומר הדמוקרטי.

בכנסת הקרובה, ה״יהודית״ תהיה בידי יהודים וה״דמוקרטית״ תהיה בידי ערבים. ועדיין, יהיו רבים בין היהודים בישראל שייאחזו באשליית "המרכז הפוליטי", כאילו ניתן לראות בישראל דמוקרטיה, אף אם היא יהודית בלבד. כיצד ניתן להגיע אל אותו מרכז פוליטי ולשכנע אותו כי ה"דמוס" בישראל איננו מורכב מלאום אחד, אלא שניים?

שולי דיכטר הוא מחבר הספר "מבעד לכוונות הטובות"

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
העימותים אחרי רצח ג'ורג' פלויד מזעזעים את אמריקה. מפגינים מול הבית הלבן בוושינגטון (צילום: ג'ף ליווינגסטון CC BY NC ND 2.0)

העימותים אחרי רצח ג'ורג' פלויד מזעזעים את אמריקה. מפגינים מול הבית הלבן בוושינגטון (צילום: ג'ף ליווינגסטון CC BY NC ND 2.0)

האחווה המעמדית של נהגי האוטובוס שסירבו להסיע עצורים

כשפרצו ההפגנות בניו יורק נגד הרצח של ג'ורג' פלויד, עובדי התחבורה הציבורית ידעו לצד מי הם עומדים: לצד הציבור שמשתמש בשירותיהם. הם הוכיחו שאפשר להפוך את השבריריות של מעמד הביניים לכוח  

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf