למרות ניסיונות ההשתקה, עזה נכחה מאוד בפסטיבל הקולנוע בקאן

עזה נכחה מאוד בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי ה-77 בקאן במאי, למרות מאמציהם של מארגני האירוע למנוע ממנה להופיע.

פוליטיקה היא כבר עניין קבוע בקאן, אחד מפסטיבלי הקולנוע החשובים ביותר בעולם – גם על המסך וגם מחוצה לו. בתחילה, היה נראה שהמסורת העשירה הזאת תתקיים גם השנה: רשיד משהראווי, הבמאי הפלסטיני הנודע, הגיש את הפרויקט האחרון שלו לפסטיבל, תחת הכותרת "גראונד זירו" – אוסף של 22 סרטים קצרים ותיעודיים של קולנוענים פלסטינים מעזה שנעשו מאז תחילת המלחמה הנוכחית. "גראונד זירו" התקבל לפסטיבל, אבל בהמשך משהראווי קיבל הודעה שאוסף הסרטים לא יוקרן.

טריילר לפרויקט "גראוד זירו"

בשבועות שחלפו עד האירוע, מארגני קאן הביעו את רצונם להימנע מעיסוק בפוליטיקה בפסטיבל. המארגן הראשי של קאן, תיירי פארמו, אמר שזה יהיה "פסטיבל בלי מחלוקות" – תחושה שבעיני משהראווי נתפסה כדיס-הזמנה לעזה.

בשל כך, משהראווי החליט לארגן הקרנת מחאה נפרדת. ממש מחוץ למקום שבו התקיים הפסטיבל, משהראווי הקים אוהל, ולבוש בחליפה עם עניבת פפיון שעשויה מכאפייה, הוא הקרין את "גראונד זירו". "אני לא מתכוון לאפשר לפסטיבל להחליט שאנחנו לא קיימים ולהדיר את הקולות שלנו", אמר משהראווי למגזין 972+. "ולכן, ביחד עם הרבה תומכים וחברים, החלטתי להכריח אותם לראות אותנו ולשמוע אותנו".

בפרויקט, הוא מסביר, "נתנו לקולנוענים הזדמנות להציג את העבודה שלהם ולחשוף בפני העולם את הסיפורים מעזה. הסרטים מגוונים מאוד. נתנו לבמאים לעשות את הסרטים בעצמם, וחלקם אפילו מספרים על החוויות שלהם מכיוון שהם נמצאים בתוך האירועים. הם האירוע עצמו".

הקרנת המחאה של משהראווי עוצבה בקפידה. האוהל שבו הוקרנו הסרטים מייצג את האוהלים שבהם גרים כיום מאות אלפי פלסטינים שנעקרו בכוח מבתיהם מאז תחילת המלחמה בעזה. דגל פלסטין מתנוסס בכניסה לאוהל, ולדברי משהראווי, המשטרה ניסתה להוריד אותו. תומכים רבים בפרויקט הגיעו כשהם עוטים כאפיות. בינתיים, ברצועת עזה, רבים מהקולנוענים ומהמשתתפים בסרטים הכינו עניבות פפיון מכאפיות ולבשו אותן בזמן ההקרנה באוהל בקאן.

וויסאם מוסא, מפיק ובמאי מדיר אל בלח, השתתף ב"גראונד זירו" עם סרטו "פארה". "הסרט עוסק במציאות החיים במלחמה מנקודת מבטם של ילדים", הוא מספר. "פארה [הדמות הראשית] היא ילדה בת 11 שאיבדה 75 מבני משפחתה. הסרט נע בין סיפורים מחיי היומיום שלה בזמן המלחמה. לילדה יש אישיות חזקה ושמחה, והיא אוהבת את החיים, והסרט מציג שמחה, עצב, פחד וחרדה".

מוסא, כמו משהראווי, חושב שקולנוע הוא מדיום חיוני לשיתוף סיפורים של פלסטינים. "המלחמה בעזה נגעה באנושיות של האירופאים; אני מדבר על הציבור שדחה מיד את המלחמה ויצא להפגנות סולידריות", הוא אומר. "לקולנוע יש תפקיד חשוב בהדגשה של היבטים רבים שהתקשורת מתעלמת מהם, בכוונה או שלא בכוונה. אנשים רבים ברחבי העולם משתוקקים לדעת על זה".

כשמונעים שיתוף של סיפורים כאלה, אומר משהראווי, אנשים חייבים למצוא בעצמם את המרחב שבו אפשר להציג אותם. "לא חיכינו לאף אחד שיתמוך בנו", הוא מסביר. "עשינו את הקמפיין התקשורתי בעצמנו, הקמנו את האוהל, הוצאנו פרסומים, הקמנו קולנוע של פליטים, הראנו את הים של עזה, וחילקנו תמרים וקפה – דברים שמגישים בבתי אבלים – כדי לכבד את נשמותיהם של יותר מ-37 אלף שאהידים.

"אנחנו קולנוענים. העולם חייב לשמוע אותנו. אנחנו רוצים להשמיע את קולנו מכיוון שאנחנו קיימים".

לא התפשרו על האיכות האמנותית

משהראווי נולד וגדל בעזה, במשפחה של פליטים שהגיעו לשם מיפו. אף שלא למד קולנוע באופן רשמי, הוא הפך לאחד הקולנוענים הבולטים בפלסטין. מאז תחילת הקריירה שלו, הסרטים שלו פוליטיים מאוד: הוא עשה את הסרט הקצר הראשון שלו, "דרכון", ב-1986, על זוג שנתקע במעבר הגבול בין ישראל לירדן מכיוון שהבעל איבד את הדרכון שלו.

משהראווי מתבלט בכך שהוא עובד הרבה מאוד בתוך השטחים הכבושים. אחרי שגר כמה שנים בהולנד, הוא עבר לרמאללה, ושם היה מעורב בהפקתם של עשרות סרטים, גם עלילתיים וגם תיעודיים.

החוויה הכללית הזאת היתה חשובה מאוד ביצירה של "גראונד זירו", מכיוון שכל 22 הסרטים שנכללו בו נכתבו, בוימו, צולמו ונערכו בתנאים של מלחמה כוללת, והיוצרים התמודדו עם אתגרים לוגיסטיים עצומים. "חלק מהיוצרים איבדו קרובי משפחה בזמן הצילומים או בשלבי ההכנות או הכתיבה, מה שמנע מהם להתעסק בפרויקט", אומר משהראווי. "וחלקם היו חשופים לסכנות אמיתיות כשניסו להגיע למקום עם אינטרנט כדי לשלוח את החומרים שצילמו".

אי הוודאות הקיומית היתה ענן שריחף תמיד מעל תהליך יצירת הסרט. חנא עליווה, שביימה את הסרט התיעודי "לא" עבור הפרויקט ונמצאת כיום במצרים עם משפחתה, אומרת: "מיהרתי לשלוח את הווידיאו כמה שיותר מהר, כך שאם לא אשרוד, הסצנות המצולמות יגיעו לצוות שעובד בחו"ל בתקופה הקשה הזאת".

למרות זאת, עליווה ובמאים אחרים נאבקו בנסיבות האכזריות כדי להמשיך ליצור את האמנות שלהם. "הסרט מספר את הסיפור שלי, שמתחיל בחיפוש אחר הסרט שאני רוצה להפיק – ומה שאני מחפשת הוא שמחה", היא אומרת. בסרט, עליווה והצלמים שלה, אחמד אל-דנאף ויוסף אל-משהראווי, הולכים בין הריסות עזה ומנסים למצוא רגע של שמחה. בסופו של דבר הם מוצאים קבוצה של ילדים שרים, סימן חיים בתוך החורבן. "זה הסרט היחיד בפרויקט שכולל שיר", אומרת עליווה.

התמיכה שנדרשה כדי להפיק פרויקט מסוג זה היתה חריגה: "היו תרומות קטנות מכמה גורמים שניתן להתייחס אליהן כאל תמיכה או סיוע", אמר משהראווי, "אבל זו לא הדרך הרגילה לממן את הסרטים שאנחנו עושים. בין התורמים החשובים ביותר היתה נציבות הקולנוע המלכותית של ירדן ועוד כמה מוסדות וחברות. רוב עובדי הפרויקט הם מתנדבים, מכיוון שהיוזמה אינה מסחרית. אם הפרויקט יצליח כספית, התמיכה תועבר לקולנוענים ולקולנוע בעזה".

חלק מהסרטים ב"גראונד זירו" צולמו במצלמות מקצועיות, אבל אחרים צולמו בטלפונים סלולריים עם מצלמות טובות, כדי לאפשר לקולנוענים נוספים להשתתף. משהראווי טוען שלמרות הנסיבות הבלתי רגילות, לא הוא ולא היוצרים התפשרו על האיכות האמנותית של הסרטים.

"העבודה על הפרויקט היתה הפקה קולנועית אמיתית, ואימנו, טיפחנו, ייעצנו ונתנו הכוונה לקולנוענים כדי להכשיר אותם, לבסס אותם וללמד אותם איך לעשות סרטים בלי לבצע פשרות אמנותיות או טכניות", הוא אומר.

כל חלק בתהליך הושפע מהמלחמה. לפני אוקטובר, מהדי קארירה היה יוצר בובות על חוט והפעיל תיאטרון בובות לילדים, "אבל בזמן המלחמה הסדנה שלי נהרסה". משהראווי יצר קשר עם קארירה, שנעקר מביתו ועבר לדיר אל בלח, וביקש ממנו לסייע לו בהפקת הסרט "התעוררות", סיפור שמסופר על ידי בובות על חוט. הנסיבות חייבו את קארירה לבחירות יצירתיות לא שגרתיות: "השתמשתי בפחיות ריקות ועשיתי מהן בובות. ההצטרפות לפרויקט היתה הדרך הטובה ביותר להציג את האמנות שלנו בתוך כל הסבל של העקירה".

כשליוצרים היתה גישה למחשבים ניידים ולחשמל, הם היו עושים את העריכה הראשונית של הסרטים שלהם בעצמם. לאחר מכן, הם היו שולחים את העריכה הגולמית לצוותי העורכים מחוץ לעזה, שעשו את ההתאמות הסופיות.

למשהראווי יש פרויקט נוסף, בשם "חלומות חולפים", שכרגע נמצא בהמתנה. הסרט מספר את סיפורו של נער פלסטיני שמאבד את ציפור המחמד שלו, ויוצא למסע ברחבי פלסטין כדי למצוא אותה. בדרך הוא עד לטרגדיות של הכיבוש. "הסרט מוכן ויוצג בקרוב בפסטיבלים, אבל העדיפות הראשונה שלי מאז פרוץ המלחמה היתה 'גראונד זירו'. כיוצר סרטים פלסטיני עזתי, וכבן אדם, אני לא יכול שלא לעשות את זה".

"הקולנוע הוא כלי ויזואלי וקולי שמשמר את הזיכרון"

הפסטיבל בקאן לא תמיד שאף להיות פסטיבל קולנוע א-פוליטי. ב-2022, נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי שלח מסר מצולם לצופים, וביקש מהם להמשיך לתמוך במלחמתה של מדינתו ברוסיה. הוא התקבל בתשואות. אך השנה מארגני הפסטיבל ביקשו להימנע מפוליטיקה, והמארגן הראשי פארמו הצהיר שהם רוצים "לוודא שהדבר העיקרי שבו כולנו מתעסקים כאן הוא קולנוע".

המארגנים לא לגמרי הצליחו בכך. בנוסף להקרנת המחאה של "גראונד זירו" בחוץ, הדוגמנית הפלסטינית-אמריקאית בלה חדיד הופיעה בשמלה שעוצבה בהשראת כאפייה אדומה, והשחקנית האוסטרלית קייט בלאנשט הלכה על השטיח האדום כשהיא לבושה בשמלה בצבעי דגל פלסטין. אחרים ענדו סיכות שהביעו תמיכה בפלסטין.

בעיני משהראווי, מחאות כאלה הן חלק חיוני מתעשיית הקולנוע, מכיוון שהן חושפות נרטיבים שונים בפני הקהל ברחבי העולם. "פסטיבלי סרטים ופעילויות דומות מעוררים מודעות, שופכים אור ומספקים הזדמנות למי שרוצים לבטא את עצמם. יש נרטיבים כוזבים שיש לתקן. המלחמה לא התחילה ב-7 באוקטובר. המלחמה הזאת כבר מתנהלת 76 שנה, והתרבות והאמנות מספרות את הסיפור הזה. הקולנוע הוא כלי ויזואלי וקולי שמשמר את הזיכרון".

המלחמה הזאת, מוסיף משהראווי, "שינתה אותי. אני לא אותו בן אדם. אני לא מבזבז יותר זמן בלהוכיח את האנושיות שלי לעולם שנכשל להוכיח את האנושיות שלו כלפי וכלפי בני עמי".

מגזין 972+ פנה למארגני פסטיבל קאן בבקשת תגובה, וזו תתפרסם אם וכאשר תתקבל.

רווידה כמאל עמאר היא עיתונאית עצמאית מח'אן יונס. הכתבה התפרסמה במקור במגזין 972+. מאנגלית: יונית מוזס