למרות הכאב, בעזה מתאבלים גם על ילדים בישראל

"כל ילד הוא עולם ומלואו עבור משפחתו". פעילים בעזה מצטלמים עם תמונות של ילדים ישראלים שנהרגו במלחמה

תמונות של פעילים בעזה נושאים תמונות של ילדים ישראלים שנהרגו במלחמה הזאת, לצד תמונות של ילדים עזתים שנהרגו, עוררו השבוע סערה רחבה ברשתות החברתיות ובתקשורת הישראלית.

התגובות היו מגוונות: היו שראו בכך מחווה יפה, ובעיקר אמיצה. לעומתם, היו מי שחזרו על אותן תגובות קבועות שנכתבות מאז 7 באוקטובר על כל פוסט, דיווח או מידע על המצב בעזה – שכל תושבי עזה אויבים ששותפים למה שקרה – ורומזות באופן ברור שכולם בעזה ראויים למה שמתרחש שם עכשיו.

"זה היה פשוט רעיון שחלף לנו בראש", אומר ש', אחד הפעילים שנראו בתמונות ומיוזמי הקמפיין, ל"שיחה מקומית". "אולי קיבלנו השראה מתמונות של הפגנות שאורגנו לאחרונה בסמוך לגבול עם עזה, או מההפגנות בישראל שבהן הונפו תמונות של ילדי עזה. המניע הוא אנושי בלבד. בן אדם מתעצב אם ציפור שהוא גידל מתה, אז איך אפשר שלא להתעצב כשילד נהרג, אם זה ילד מעזה, מישראל או מכל מקום אחר בעולם? כל ילד הוא עולם ומלואו עבור משפחתו.

"הטרגדיה של ילדי עזה היא חסרת תקדים", אומר ש', "אין לה אח ורע בעולם. אנחנו לא שומעים על זה בחדשות, לא רואים את זה דרך המסכים. אנחנו מרגישים את זה על העור שלנו, בבשר שלנו. אלה ילדים מהמשפחות שלנו, של החברים שלנו, שאיבדנו במלחמה הזאת. ואנחנו ממשיכים לאבד. ילדים, מבוגרים, חפים מפשע – הם רבים כל כך שקשה אפילו לספור אותם.

"אבל המלחמה הזאת קטלה גם ילדים וחפים מפשע ישראלים. גם להם יש משפחות, הורים, אהובים, שמתאבלים עליהם. ולנו, גם מבחינה דתית, ילדים הם מחוץ לתחום של כל מלחמה. הנביא בעצמו אסר להרוג ילדים בכל מלחמה, לא משנה מה הנסיבות. לכן הנפנו גם תמונות של ילדים ישראלים וגם של ילדים פלסטינים, כי בעינינו ילדים – לא משנה מה הזהות שלהם – הם קורבנות של מלחמה שאינה באשמתם בשום צורה".

>> תמונות הילדים העזתים המתים סודקות קצת את חומת האטימות

התמונות פורסמו לראשונה בעמודי הרשתות החברתיות של תנועת "עומדים ביחד", תחת הכותרת: "לא מוותרים על האחריות שלנו לקרוא לשלום: פעילים מעזה מוחים נגד המלחמה עם תמונות של ילדים ישראלים". בתנועה אישרו כי הצעירים מעזה נמצאים בקשר עם פעילים מ"עומדים ביחד", אך היוזמה עצמה נעשתה באופן עצמאי, מהשטח, לאחר ההפגנות שהתקיימו בישראל שבהן הונפו תמונות של ילדי עזה, והיא אינה מתואמת או מקבלת מימון חיצוני.

ראמז, אחד מיוזמי ההתארגנות, שאיבד שלושה מילדיו וגם בני דודיו נהרגו במלחמה, אמר: "אנחנו משתתפים בצער של כל משפחה – יהודית או פלסטינית – שאיבדה ילד במלחמה הזו. הכאב שלנו אינו מעוור אותנו מראיית הסבל של אחרים. אנחנו נגד הרג ילדים, אם הם פלסטינים ואם ישראלים". הוא פנה במסר ישיר לפעילים בישראל שהפגינו ועדיין מפגינים בדרישה להפסקת המלחמה, והניפו תמונות של ילדי עזה: "אנחנו רואים אתכם. אנחנו עומדים לצידכם בקריאה לעצור את ההרג. העם שלנו בעזה חי תחת מצור, רעב, מוות ועקירה – אבל אינו מפנה את גבו לשלום. גם כשכל העולם מפנה את גבו, אף אחד מאיתנו אינו רוצה להיות הקורבן הבא. אנחנו רוצים להיות התקווה הבאה."

ש' מספר על הפעולה עצמה: "זה לא היה פשוט. עברנו מרחקים ארוכים כדי לצלם את התמונות האלה במקומות ציבוריים שיש בהם אנשים. בעזה, תנועה ממקום למקום היא יקרה, קשה ומסוכנת. גם הדפסת התמונות לא היתה פעולה קלה או נוחה לביצוע, אבל רצינו להעביר מסר לכולם, לצד הישראלי, לציבור.

"אנחנו שומעים את ההאשמות הכלליות וההכללות נגד כל תושבי עזה, כאילו כולם תומכים בהריגת ישראלים, אפילו ילדים. זה פשוט לא נכון. רוב תושבי עזה – לפני המלחמה וגם אחריה – הם אנשים רוצים שלום, שרוצים לחיות חיים בכבוד, שנהנים מהחיים. וזו גם פנייה לעולם כולו, שייראה אותנו לא רק כקורבנות מסכנים, ולא כצד לוחם במלחמה, אלא כאנשים שחיים כאן עם עמדה מוסרית אנושית. וזו גם פנייה לכל הערבים ולכל תושבי עזה – זו העמדה הטבעית שלנו, המוסרית, האנושית והדתית: להתנגד להריגת ילדים. זו פנייה לכולם – לעצור את המלחמה".

אף שהפעילים שמצולמים בקמפיין לא דיברו על חמאס, כמה עמודים ישראלים – בראשם "ישראל בערבית", עמוד רשמי של משרד החוץ – מיהרו לפרסם את התמונות עם כיתוב לפיו מוצגים בהן "תושבי עזה יוצאים נגד חמאס". הפרסום הזה נמחק בהמשך.

ש' מספר כי מצא את עצמו לכוד בין שני סוגים מנוגדים של ביקורת: מצד אחד, כאלה שאינם מאמינים לו ומתייחסים אליו, כמו אל כל תושבי עזה, לאויב; ומנגד, כאלה שמאשימים אותו מהצד הפלסטיני או הערבי שהוא מנסה להתחנף לישראלים דרך ביקורת על חמאס.

"לא הזכרנו שום פלג, שום גוף", הוא אומר. "קראנו להפסקת המלחמה – זה הכול. אני יודע ומבין שבעמנו, כמו בכל עם, יש זרמים אידיאולוגיים ופוליטיים שונים. אני לא נכנס לדיון הזה, כי הוא לא מועיל עכשיו. מה שחשוב לי, ולחברים רבים שלי, זה שהמלחמה הזאת תיגמר מיד. אנחנו לא רוצים לראות עוד חפים מפשע משלמים בחייהם. אנחנו לא רוצים לשלם בחיים שלנו. ועדיין – האמונה שלנו בשלום חיה וקיימת".

המנהלת הארצית השותפה של "עומדים ביחד", רולא דאוד, אומרת על ההתעניינות החריגה של התקשורת הישראלית בקמפיין והניסיון להוציא את הדברים מהקשרם, כי "הפעילים מעזה לא שלחו לנו את התמונות במקרה. אלה אנשים שאנחנו בקשר יומיומי איתם מאז תחילת המלחמה, והם החליטו מיוזמתם לעשות את הצעד הזה.

"פתאום התקשורת הישראלית מתעניינת במה שקורה בעזה – רק כי הם הציגו תמונות של ילדים ישראלים. אבל כל התמונות של הזוועות, של הילדים ההרוגים, של ההרס בעזה שהם שולחים לנו ומתפרסמות במקומות שונים – זה לא מעניין בכלל את התקשורת הישראלית. וזה בדיוק מה שצריך לגרום לתקשורת הזאת להתבייש בעצמה".

"בעזה, כל הרוג מת כמה פעמים לפני שהוא מת"

אי אפשר לדבר על עזה, או עם מישהו מעזה, מבלי לשאול: איך אצלכם, איך המשפחה? כולם בסדר? איבדתם מישהו? והתשובה תמיד כואבת. בעזה אין בית אחד שאין בו שכול.

ש' מספר: "אבי היה אדם מבוגר. הוא נהרג לפני כמה חודשים ברחוב הראשי. הופצץ אזור שבו חולקו מנות מזון, ואבא שלי בדיוק עבר שם. הפציעות היו קשות מדי, גופו לא עמד בזה".

ש' ממשיך: "אבי עבד במשך שנים בישראל. היו לו חברים ומכרים ישראלים רבים. אבל מרגע שהחלה המלחמה – הוא שתק. לא אמר מילה. בבוקר של 7 באוקטובר, כששמענו את החדשות, הבנו שהכל הולך להשתנות, שהחיים יתהפכו. לא תיארנו לעצמנו שזה יגיע לרמות כאלה של זוועה, אבל ידענו כבר אז שכל מה שעברנו בשנים האחרונות – כל המלחמות, כל ההפצצות – היה רק קדימון למה שעומד לבוא".

אזורים שלמים ברצועת עזה – ערים שלמות, שכונות שלמות – לא קיימים עוד. אפילו במלחמות העולם לא נמחקו יישובים שלמים מעל פני האדמה כמו שקרה ברפיח, בח'אן יונס ובצפון הרצועה. ש' מתאר את ממדי ההרס: "ההרס בעזה הוא לא רק הרס של בניינים וכבישים. זה הרס של זרם שלם של זיכרונות, של החיים שלנו, של החלומות שלנו, של התוכניות שלנו, של כל פרט ופרט – קשה להסביר את זה במילים.

>> להרוס כדי שלא יוכלו לחזור: חיילים מספרים איך שיטחו את עזה

"יכול להיות שיש אזורים מסוכנים יותר מאחרים, אבל האמת היא שאף אחד בעזה לא מרגיש בטוח. כל המכרים שלי, חברים, שכנים, שנהרגו במלחמה הזאת, כולם איבדו קודם לכן בני משפחה. בעזה, כל הרוג מת כמה פעמים לפני שהוא מת. הסדרתיות הטרגית הזאת של האובדן, זו מציאות שאי אפשר היה לדמיין, לא בסיוטים הכי קשים, לא בסרטים הכי טרגיים".

למרות זוועות המלחמה, ש' עדיין מאמין שהשלום אפשרי. "בשנים שלפני המלחמה השתתפתי בפעילויות שקראו לשלום", הוא מספר, "החזקתי חזק בתקווה. והאמת היא שאחרי כל מה שקרה בשנתיים האחרונות, אחרי כל ההרס, כל ההרג, כל הדם שנשפך – אני עדיין מחזיק בתקווה. אני מאמין שהיונה הלבנה לא נכחדה. התקווה לשלום עדיין חיה".

ש' מספר שלפני המלחמה הוא הצטער על כך שלא התחתן, אף שכבר עבר את גיל 33, אבל המלחמה שינתה את התחושה הזאת מהיסוד. "לפני המלחמה הייתי לקראת נישואין. התחלתי להכין דירה. היו לי תוכניות גדולות – והרבה מהן. לא איבדתי את התקווה להגשים אותן, אבל התחושה של עצב והחמצה על כך שעוד לא התחתנתי התחלפה לאחרונה בתחושת הקלה.

"אני לא יכול להעלות על דעתי איך זה היה מרגיש, אם היו לי אישה וילד, אם הייתי צריך לפחד לא רק על החיים שלי, אלא גם עליהם, או לא להצליח להביא אוכל לילד שלי, או להיהרג ולהשאיר אותו יתום. אני רואה את הקשיים של חברים שלי, של קרובי משפחה, של אנשים כאן בעזה, איך כל קושי מוכפל כשהאדם הוא אבא. ואני אומר שאולי הדבר הכי טוב שקרה לי זה שלא התחתנתי לפני המלחמה".

האם תושבי עזה יהיו מוכנים לקבל גירוש מהרצועה? ש' סבור ש"האנשים בעזה, למרות כל מה שהם עוברים, לא פחדו מהאיומים של טראמפ כשדיבר בעבר על הגירוש. הם אף פעם לא פחדו באמת מהרעיונות האלה, כי מבחינתם זה לא אפשרי. והם בטוחים בזה".