לדבר על אחריות במקום על אשמה. תגובה לשלומי חתוכה

כותב אורח: מוטי פוגל

במאמר "למה לאשכנזים כל כך קשה עם השיח המזרחי", טוען שלומי חתוכה שהשיח המזרחי קשה לאשכנזים כי יש לו מחיר אמיתי – הכרה בפריבילגיות וויתור עליהן. זו אולי לא הסיבה היחידה, אבל אני מסכים עם הטענה היסודית של המאמר. בכל זאת, יש לי הערה אחת עליו.

במאמר מוזכרת ומצוטטת השיחה בין ג'ון סטיוארט לביל אוריילי על פריבילגיות לבנות, זו שיחה נהדרת והלוואי שדיון כזה היה יכול להתקיים בישראל (הלוואי שאני יכולתי לקיים שיחה כזאת, כסטיוארט או כאוריילי), אבל יש הבדל משמעותי בין השיחה בין סטיוארט לאוריילי לטור של שלומי. כשאוריילי טוען כלפי סטיוארט שעמדתו היא שיח האשמה הליברלי, עונה לו סטיוארט בפשטות "אני לא מרגיש אשם בכלל", ועובר לדבר על המקום שבו גדל אוריילי והיתרונות שחינוכו הקנה לו. סטיוארט לא מאשים את אוריילי, וגם לא מקבל על עצמו אשמה. לעומת זאת, אשמה היא המוטיב המרכזי בטור של שלומי, וחסרה בה הבחנה בין אשמה לאחריות.

יש הבדל בין היותי בעל פריבילגיות להיותי "שותף לדיכוי חברתי קשה", ונדמה לי שהמאמר של שלומי מוחק את הפער הזה או לא שם לב אליו. הדיכוי החברתי קיים והפריבילגיות קיימות, אבל זה לא אותו דבר. אני מעוניין בביטול ההיררכיות. לא רק זה, יש לי אחריות על כך, אבל אני לא מוכן לקחת על עצמי אשמה.

כשהקריאה לקבלת אחריות הופכת להאשמה, היא מערערת זהות, ואני מתעקש להבחין בין השתיים – האשמה והאחריות.

השיח הפוליטי בישראל מורעל על ידי הדיון באשמה במקום באחריות. אנחנו לא מדברים על זכויות שוות לפלסטינים אלא על השאלה מי היה אשם בפרוץ מלחמת ששת הימים (כן, ששת הימים), אנחנו לא מדברים על הנכבה אלא על השאלה מי היה אשם במלחמת העצמאות (כן, העצמאות), אנחנו לא מדברים על הדיכוי המתמשך של המזרחים בישראל אלא על השאלה האם זה היה בכוונה והאם הם סבלו יותר או פחות מפליטי השואה.

יתכן שאני קורא את המאמר לא נכון, יכול להיות שכל מה שיש בו הוא קריאה לקבלת אחריות, ואני קורא פנימה את האשמה. יתכן שזה מעיד עלי יותר מאשר על הטור של שלומי. אבל כך או כך, צריך לדבר על הבלבול בין אשמה לאחריות.

מוטי פוגל הוא מבקר ספרות, עורך ומנחה סדנאות קריאה.