הדוברים פנו שמאלה, לא כל המפגינים הלכו אחריהם

הפגנת שמאל בתוכן ובדוברים, הפגנת מרכז-שמאל ציוני בקהל. מפגינים נגד הממשלה בכיכר הבימה בתל אביב, ב-7 בינואר 2023 (צילום: אבשלום ששוני / פלאש90)

בתוכן ובדוברים שלה, אולי למעט עו"ד אבי חימי, ההפגנה אתמול (שבת) היתה הפגנת שמאל, אפילו שמאל רדיקלי – כולל לפחות ארבעה דוברים פלסטינים ודוברים מ"שוברים שתיקה". בקהל שלה, ההפגנה היתה גם הפגנה של מרכז-שמאל ציוני "קלאסי", ששמע שיש הפגנה נגד הממשלה שמפחידה אותו ופשוט בא לכיכר.

קשה להעריך בדיוק כמה מתוך האלפים הרבים – המארגנים דיווחו על עשרים אלף, ואחר כך העלו לשלושים אלף, אבל ברור שהכמויות היו גדולות – מזדהים כשמאל היותר רדיקלי, ה"גוש נגד הכיבוש" אם להגדיר את זה באופן קצת גס, מצביעי מרצ ושמאלה; וכמה היו שייכים לחלק ה"דמוקרטי", שרוצה לעצור את ה"רפורמות" של יריב לוין, להגן על בית המשפט העליון, להיאבק בהדתה במערכת החינוך וכולי, מצביעי העבודה, יש עתיד וימינה משם. המתח בין שני הזרמים האלה היה ניכר, אם כי לפחות עד כמה שאני ראיתי, לא התפתח לעימות של ממש.

כך, לדוגמה, על התלולית עם השיקמה בכיכר התרבות (הבימה), עמד גרעין קטן של מפגיני אנטי-כיבוש וקראו סיסמאות נוסח "בין הירדן לים, דמוקרטיה לכולם" וקריאות אחרות נגד הכיבוש. מאחוריי שמעתי כמה מפגינים תוהים בינם לבין עצמם, בקול רם אבל לא בצעקות, מה פתאום מכניסים את הכיבוש להפגנה הזו. אחר אמר "מה חשוב הכיבוש, כששורפים שם (ברשות הפלסטינית; מ"ר) הומואים".

אבל היו גם שיחות אחרות. כשצעדנו בשדרות שאול המלך לעבר רחבת המוזיאון, שמעתי מישהי תוהה מה קשור הכיבוש להפגנה הזו, ומישהו ענה לה: כל המאבקים קשורים עכשיו, הכל ביחד. גם היחס לדגלי פלסטין המעטים שהיו בהפגנה היה מעורב. מישהי הלכה עם דגל פלסטין קטן תקוע בשיערה, ואחר כך סיפרו לי שהציקו לה. אבל מולי ראיתי מישהי שצועקת לתוך הנייד: "יש כאן דגל פלסטין, יש כאן דגל פלסטין". הייתי משוכנע שהיא כועסת, אבל אז היא הוסיפה: "אני עומדת מאחורי הדגל, תבוא לכאן". כלומר בשבילה, דגל פלסטין היה לא יותר מנקודת ציון, כמו תמרור.

אין ספק שרבים באו להפגנה בלי מודעות לכך שהמארגנים היו ארגוני שמאל, בראש ובראשונה "עומדים ביחד", אבל גם ארגונים אחרים. הם באו מתוך כעס אמיתי על הממשלה, על מה שכבר עשתה ובעיקר על מה שהיא מאיימת לעשות. אני מניח שגם כשהם צעדו באלפיהם לעבר כיכר המוזיאון הם עדיין לא היו מודעים לכך. הם באו להפגנה. חלק מהארגונים שקראו לקיום ההפגנה, כמו הדגלים השחורים, התנועה לאיכות השלטון וכנראה גם יש עתיד, קראו למפגינים לצעוד למצודת זאב, אבל רק מעטים נענו לקריאה הזו, לא ברור אם משום שלא ידעו על קיומה או מסיבות אחרות.

מה שברור הוא שהרוב הגדול הלך לעצרת בכיכר המוזיאון, ומבחינה זו "עומדים ביחד" הוכיחה שהמיומנות שצברה במהלך השנים בארגון מחאות והפגנות השתלמה מאוד. היא גם הגיבה מהר, הרבה יותר מהר מיאיר לפיד או גדי אייזנקוט, שמדברים על מיליונים ברחובות אבל עדיין לא עשו משהו משמעותי כדי להוציאם לשם; גם בחרה כותרת טובה מאוד להפגנה, שלא הרחיקה את הקהל הפחות-שמאלי: "זה הבית של כולנו"; ובאותו זמן גם קידמה – באמצעות דוברים כמו ח"כ איימן עודה, אבנר גבריהו ויעל לוטן מ"שוברים שתיקה", ח"כ נעמה לזימי, עודה בשאראת, ומיכל צ'רנוביצקי מ"בני אברהם" – מסר שמאלי, אנטי-כיבושי וחברתי מובהק. גם העובדה שאת ההפגנה הנחתה פלסטינית, סאלי עבד המצוינת, שחזרה שוב ושוב שהיא מדברת כפלסטינית, היתה חשובה מאוד.

חיבור המאבקים נראה אפשרי מאי פעם

אין ספק שההפגנה אתמול היתה מוצלחת. היא הוכיחה את מה שבאוויר מאז הבחירות: תחושה של מצב חירום אמיתי, שא.נשים רק מחכים איך להגיב אליו. אבל השאלה הגדולה נותרה פתוחה: עד כמה המאבק שנקרא לו לצורך הנוחות "המאבק להגנת הדמוקרטיה", ואולי אפילו להגנת אורח החיים הליברלי-חילוני, יתחבר למאבק נגד הכיבוש ובעד שוויון אמיתי בין יהודים לפלסטינים, בתוך ישראל ובין הירדן לים.

היו מי שדיווחו ש"מאות אנשים" עזבו את כיכר המוזיאון ברגע שאיימן עודה התחיל לדבר. אני שמעתי קריאות נוסח "איפה היית", אבל לא ראיתי אנשים עוזבים. מי שהיכה את עודה אחרי שירד מהבמה בוודאי לא שייך למרכיב "הדמוקרטי" של המפגינים. ברשתות החברתיות אפשר היה לקרוא פוסטים על "המטומטמים" שהביאו את דגלי פלסטין ואת הכיבוש לכיכר, ובכך "קלקלו" את ההפגנה נגד הממשלה. המארגנים סיפרו גם שהושמעו קריאות בוז על כך שהם לא מדברים על פסקת ההתגברות ונושאים דומים.

כעת בת"א: מפגין ימין מנסה לתקוף את חבר הכנסת @AyOdeh מחוץ לעצרת הפגנת הזעם של תנועת @omdimbeyachad pic.twitter.com/MMmDq3Rc6K

— שיחה מקומית (@mekomit) January 7, 2023

אבל היו גם סימנים חיוביים. ציפי לבני, שצייצה לפני ההפגנה שתגיע אליה, "לא משנה מי המארגנים", העלתה צילום שלה מההפגנה, וצייצה, בתגובה להתקפות מימין על הנפת דגל פלסטין: "מי שהפך את הכחול לבן לצהוב, את המגן דוד לשחור והכניס לתוכו ולתוך ממשלתו את האגרוף הגזעני של 'כך', שמופנה מול אזרחי ישראל, שלא יטיף על דגלים". אייזנקוט, שגם הוא צייץ לפני ההפגנה שיבוא אליה, לא העלה תמונה שלו מפגין, אבל צייץ במהלכה: "שבוע טוב, רק התחלנו".

וחשובה מכל אולי היתה ההופעה של אבי חימי, יו"ר לשכת עורכי הדין. אם עד אתמול אפשר היה לצמצם את ההתנגדות הנחרצת שלו לממשלה כמי ששייך לזרם המגינים על בית המשפט ועל ה"דמוקרטיה", אתמול חימי עשה צעד נוסף. הוא עלה לבמה בתחילת הערב יחד עם עודה, מחזה שנראה בלתי אפשרי עד לפני שבוע, ובדברים שלו הלך עוד צעד קדימה.

אחרי שחזר על הדברים שכבר אמר בכל ערוצי הטלוויזיה על כך שאסור לתת ליריב לוין "להפוך אותנו לדיקטטורה, לפגוע בזכויות אדם, לפגוע בנו, אזרחים ואזרחיות", הוא הוסיף: "הדרך היחידה היא במה שאנחנו עושים כאן. אנחנו נשנה את המפה, נחרים את הגזענים ולא נדבר איתם".

חימי הוא עורך דין, ולכן אני מעריך שכשהוא בוחר במלה "גזענים" שאותם הוא מתכוון "להחרים", הוא יודע מה הוא אומר. זו לא סתם הגנה על בית המשפט, זה מאבק הרבה יותר רחב מזה.

הלך עוד צעד קדימה. יו"ר לשכת עורכי הדין, אבי חימי, בהפגנה בכיכר הבימה בתל אביב, ב-7 בינואר 2023 (צילום: חגי מטר)

ועדיין מוקדם מאוד לדעת האם אותו קהל של מרכז-שמאל ציוני, שהגיע לשמוע דיבורים על כמה שבית המשפט העליון נפלא ושצריך להגן עליו, ובמקום זה שמע על הקשר שאין לנתקו בין המאבק לדמוקרטיה לבין המאבק נגד הכיבוש, יחזור להפגנות הבאות, או שירגיש מרומה ומנוכר וינטוש את המאבק עוד לפני שהחל. וחשוב מכך: האם הקהל הזה אכן יתחיל להפנים את הקשר הזה.

ההפגנה אתמול הוכיחה שהקרקע פוריה למחאה, שהפחד נמצא, שהכעס נמצא. זו בוודאי לא תהיה ההפגנה האחרונה. אני מניח שגם ביש עתיד ראו את המספרים והבינו את זה. אבל השאלה היא האם ההפגנות הבאות יהיו דומות יותר למחאת בלפור על "הון, שלטון, עולם תחתון" – נושא חשוב מאוד בפני עצמו – או שיציגו חזית רחבה יותר.

האם המסקנה שיאיר לפיד יסיק מההפגנה אתמול היא שבהפגנות צריך להדיר את "הגוש נגד הכיבוש" ולהתרכז במרכז-שמאל הציוני? או שהוא יחשוב שהשמאל יודע להביא אנשים, ולכן כדאי להשתמש בכוח שלו כדי להגדיל את מספר המשתתפים בהפגנות הבאות, עד ל"הפגנת המיליון" שאייזנקוט ייחל לה?

בזמן מחאת בלפור, היה קשה יותר ליצור קשר בין המאבק נגד השחיתות של נתניהו לבין המאבק נגד הכיבוש. אבל כאשר בקואליציה יושבים בתפקידים בכירים אנשים כמו בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר, יהיה קל יותר לעשות את הקשר בין הכיבוש והאפרטהייד (מילה שלא הוזכרה אתמול, עד כמה ששמתי לב), לבין המתקפה על הדמוקרטיה בישראל.

זה ידרוש מלפיד ואנשיו לפתוח את האופקים ולקבל גם דגלי פלסטין. אבל זה ידרוש גם מהשמאל היותר רדיקלי לדבר גם על "האיום על הדמוקרטיה", משום שהוא איום אמיתי. זה סוג הדוברים שהיו חסרים אתמול, מלבד חימי ובמידה מסוימת גם לזימי. אבל אתמול, בערב התל אביבי הנעים, החיבור הזה נראה אפשרי מאי פעם.