לימבו נצחי של התעמרות: הקורבנות השקופים של חוק האזרחות

פ"א, 41, היא ילידת רצועת עזה שאולצה להינשא בנישואי שידוך לאזרח ישראלי המאובחן כמתמודד נפש, בהיותה בת 19 בלבד. לבני הזוג נולדו שבעה ילדים, כולם אזרחי ישראל. במהלך 16 שנות נישואין היו פ"א וילדיה קורבן לאלימות פיזית, מינית ונפשית, לשלילת חירות והתעללות – אלימות שהגיעה לרף שסיכן את חייהם ואת שלומם הנפשי באופן חמור.

לאחר שפ"א נדקרה בבטנה על ידי בן הזוג ונמלטה מבית הבעל כדי לקבל טיפול רפואי, פנו גורמי הרפואה שטיפלו בה למשטרה ולגורמי הרווחה ודיווחו על האלימות כלפיה. בעקבות כך בוטל רישיון הישיבה הארעי בישראל שבו החזיקה במשך כעשור ומחצה, מכוח נישואיה.

ילדיהם של בני הזוג הוצאו מחזקתם על ידי רשויות הרווחה, ופ"א הושלכה לרחוב בחוסר כול. בלית ברירה היא נאלצה לעסוק בזנות למחייתה, ואף נקלעה למערכת יחסים עם גבר ישראלי אלים נוסף. אבחון פסיכו-דיאגנוסטי העלה כי יכולותיה הקוגניטיביות והתפקודיות חלקיות ולקויות. היא אינה יודעת קרוא וכתוב, ונמצא כי אינה מסוגלת להבין מצבים חברתיים מורכבים ולהתגונן מפני זרים המבקשים לפגוע בה.

המקרה של פ"א הוא אחד מני רבים וקשים העומדים במרכזה של עתירה שהגישו האגודה לזכויות האזרח, רופאים לזכויות אדם, המוקד להגנת הפרט, רוח נשית, אישה לאישה, נשים נגד אלימות ואיתך-מעכי נגד משרד הפנים ורשות האוכלוסין וההגירה. העתירה צפויה להגיע לדיון בבית המשפט המחוזי בירושלים ביום רביעי הקרוב.

עניינה של העתירה בוועדה שמשרד הפנים חויב להקים, כדי לתת מענה למקרים הומניטריים דחופים הממתינים להסדרת המעמד שלהם מתוקף התיקון לחוק האזרחות משנת 2003, הוראת שעה הקובעת כי "שר הפנים לא יעניק לתושב האזור אזרחות לפי חוק האזרחות ולא ייתן לו רישיון לישיבה בישראל לפי חוק הכניסה לישראל, ומפקד האזור לא ייתן לתושב אזור היתר לשהייה בישראל לפי תחיקת הביטחון באזור".

ה"אזור" המדובר בתיקון לחוק הוא הגדה המערבית ועזה. במילים אחרות, בעוד הקו הירוק נותר שקוף עבור תושביה היהודים של הגדה המערבית – קרי המתנחלים, אשר יכולים להינשא לבחירי ליבם מתוך ישראל גופא ולבחור אם לחיות את חייהם בישראל או באחת ההתנחלויות מבלי שייגרע דבר מזכויותיהם – הוא מפלח את חייהם של פלסטינים משני עבריו המבקשים להינשא ולחיות יחדיו כמשפחה. אלה ימצאו את עצמם מול הבחירה הבלתי אפשרית: להעתיק את מגוריהם לגדה, או לחיות בתוך לימבו נצחי של התעמרות בירוקרטית, הסתרה או פיצול התא המשפחתי.

"אחרי שהעבירו את החוק ב-2003, במסגרת העתירות שהיו אז – שלנו ושל ארגונים אחרים – נקבע שצריך להיות איזשהו חריג שיאפשר שיקול דעת למקרים הומניטריים", אומרת עו"ד רעות שאער, מנהלת פניות הציבור באגודה לזכויות האזרח ובאת כוחם של העותרים, "ואז הוסיפו להוראת השעה את סעיף הקמת הוועדה ההומניטרית, שבתנאים מסוימים מאפשרת לתת מעמד גם למי שהוא לא בן זוג בגילים הקבועים בהוראת השעה, למשל לנשים שנשארות פה לבד ומטפלות בילדים שהם אזרחים או תושבים, אחרי שנפרדו מבן הזוג בעקבות אלימות, התאלמנו או כל רקע אחר של פרידה. זה נועד להקל על פגיעת החוק בזכויות הילדים, המשפחה ובכלל".

מ-2003 מדובר בהוראת שעה שהכנסת מאשרת אוטומטית בכל שנה. ביולי 2021, ממשלתו של נפתלי בנט לא הצליחה להעביר את האישור בכנסת בגלל סירובן של מפלגות הימין, והוראת השעה פקעה לכמה חודשים.

לדברי שאער, "ב-2022 העבירו מחדש את הוראת החוק עם כמה תיקונים מינוריים ובעיקר קוסמטיים, כדי לומר שהם נותנים מענה לבעיות קצה של פגיעה בזכויות אדם, כמו במקרים של נשים נפגעות אלימות, שלא פעם מפרידים אותן מהילדים שלהן ומגרשים אותן אם הן נפרדות מבן הזוג, אף שהן חיות כאן מגיל מאוד צעיר ולא ממש מכירות מקום אחר.

"אז הוסיפו להוראת השעה סעיף שאומר ששר הפנים יקים ועדה הומניטרית למקרים כאלה וכאלה. הוא יכול להקים כמה הרכבי ועדה שהוא רוצה, כאשר אחד מהם יהיה ייעודי לעניין נשים וילדים נפגעי אלימות והתעללות מבן הזוג. ההוראה קובעת גם שעל הוועדה לתת תשובה תוך שלושה חודשים מיום שמועבר לה המסמך האחרון".

אלא שמשרד הפנים רחוק מלעמוד גם בדרישות המינימליות האלה: הבקשה להסדרת מעמדה של פ"א, למשל, הוגשה כבר לפני שנתיים וחצי. היא עדיין ממתינה לתשובה.

"אחרי שחלפו כמה חודשים מאז שהחוק עבר והגשנו כל הזמן בקשות וראינו ששום דבר לא זז, פנינו אליהם לשאול מה קורה", אומרת שאער. "ידענו כבר שהתשובות לא מגיעות בזמן כפי שנקבע, אבל אז הבנו שבכלל לא הוקם הרכב. הם הסבירו שיש הרכב אחד של הוועדה שמתכנס כפעמיים בחודש, וכשמגיעה בקשה של אישה נפגעת אלימות אז ההרכב הזה יושב בכובעו כוועדה הייעודית לענייני נפגעות אלימות".

נשים שבויות ומופקרות

אף שברור שכוונת המחוקק היתה שמקרים כאלה, של ילדים ונשים שנשארים במצב של סכנה או פגיעה יומיומית, לא יכולים לחכות שנה וחצי עד ארבע שנים לקבלת מענה, המדינה מתעקשת בתשובתה לעתירה כי היא עומדת בלשון החוק. היא מודה כי הרכב הוועדה הייעודית הוא "זהה להרכב הוועדה הדנה בבקשות ה'רגילות' המוגשות לפי סעיף 7". אז מה בכל זאת מייחד אותה, לפי המדינה? "מדובר בוועדה ייעודית במובן זה שהיא דנה בבקשות המוגדרות כייעודיות בנפרד מתיקים אחרים המוגשים לוועדה", כלומר הוועדה פשוט חובשת כובע אחר ואז הופכת ל"ייעודית".

שאער: "לוועדה הזו הגיעו מקרים מאוד קשים, חלקם מחרידים ממש, שרובם נדחו. מעבר לזה, הוועדה עובדת כל כך לאט, עם זמני מענה הנעים בין שנה וחצי לארבע שנים, גם כשמדובר במקרים הומניטריים של מצבי חירום.

"אני נתקלת במסות של מקרים של נשים שאו שהן נמצאות במערכת יחסים אלימה; או שהן יצאו ממערכת יחסים אלימה, ובן הזוג מלכתחילה לא הסדיר את המעמד שלהן כחלק מהאלימות והשליטה בהן; או שהוא הסדיר את המעמד שלהן והם נפרדו, ואז המעמד שלהן מופקע כי כבר לא מדובר באיחוד משפחות אחרי שנפרדו, והנשים נשארות במצב שהן לא יכולות לטפל בילדים כי הן לא רשומות בשום מקום בתור האימהות שלהם. הן לא יכולות לפרנס אותם או לשכור דירה, ונוסף על כך, חשופות למעצר. היה מקרה שבו אישה כזו נסעה לעבודה וגירשו אותה, והילדים נשארו לבד".

למעשה, הנשים עליהן מדברת שאער שבויות במלוא מובן המילה בידי בני זוגן הישראלים, וגרירת הרגליים של המדינה משמעה הפקרה נשנית שלהן לחסדי בן הזוג המתעלל.

"הסדרת מעמד של בת הזוג, בכל מקרה ובלי קשר למקום בעולם שממנו היא באה, תלויה בבן הזוג הישראלי. הוא צריך לדאוג להגיש את המסמכים, לעבור את הראיונות, כל הבירוקרטיה חייבת להיות בשיתוף פעולה מלא שלו. צריך לרצות את זה מאוד, זאת בירוקרטיה שלא קל לעבור אותה. כאשר יש מערכת יחסים אלימה, הרבה פעמים אין לו עניין שהיא תהיה פה בצורה חוקית ותרגיש בנוח ללכת לרווחה או למשטרה.

"מעבר לזה, אם מדובר בנשים שחיתנו אותן כקטינות, או כאישה שנייה או שלישית, הנישואים אינם חוקיים, ולכן אין טכנית דרך להסדיר את המעמד שלהן. הרבה נשים נמצאות במצב הזה".

מקרה כזה הוא המקרה של נ"א, תושבת הגדה במקור, המתגוררת בישראל מזה כ-15 שנה. בגיל 25 הושאה לאזרח ישראלי כאשתו השלישית. מיד לאחר עריכת חוזה הנישואין, בן זוגה החל להתעלל בה פיזית, נפשית וכלכלית, בין היתר מנע ממנה מים ומזון, ובודד אותה מיתר בני משפחתו. כמי שמצויה בתחתית הסולם החברתי בשל היותה תושבת השטחים ואישה גרושה שנישאה בשנית בנישואי פוליגמיה, נ"א סבלה מיחס מחפיר במיוחד.

לאחר שני מקרים של "לידה שקטה", שאירעו עקב התפתחות רעלת הריון לאחר שנ"א לא זכתה לטיפול רפואי במהלך ההיריון, נולדה בתם המשותפת היחידה, כיום בת 11, אזרחית ישראל הסובלת משיתוק מוחין.

את מעמדה של נ"א לא ניתן כלל להסדיר מכוח הנישואין, משום שהיא אישה שלישית. ובכל מקרה, בן זוגה גם אינו מעוניין בהסדרת מעמדה, משום שהדבר יקנה לה ולבתם המשותפת זכויות דוגמת קצבת נכות, שכיום משולמת לאב. נ"א ובתה מתקיימות בעוני מרוד ובחוסר כול, בעוד שבן הזוג מאיים על נ"א לבל תפנה לסיוע הרווחה והביטוח הלאומי, ואף איים עליה כדי למנוע ממנה להסדיר את מעמדה בערוץ ההומניטרי. כך ממשיכה נ"א לחיות בקשר אלים ומתעלל בגלל היעדר קורת גג והיעדר יכולת לעבוד ולפרנס את עצמה ואת בתה.

בקשה להסדרת מעמדה של נ"א מטעמים הומניטריים הוגשה לפני כשנתיים וחצי. ההחלטה בעניינה עוד לא התקבלה.

הנימוק של המדינה לעיכובים המופרכים האלה במתן תשובות למקרים ההומניטריים היא לא פחות ממדהימה. "הוועדה עושה מאמצים רבים לטפל בבקשות בהתאם למועד הקבוע בחוק", נכתב בתשובת המדינה לעתירה. "עם זאת, הוועדה עמוסה מאד; על מנת לסבר את האוזן יצוין כי מדי שנה מוגשות לוועדה כ-250 בקשות לפי סעיף 7 לחוק. הטיפול בבקשות במקרים רבים מתארך מעבר למועד האמור וזאת בשל הצורך לערוך בירור עובדתי יסודי". כלומר במקום להפנים את חומרת המצב שבו מעמיד החוק הנואל הזה נשים וילדים רבים כל כך, ולהיערך בהתאם להיענות למצבם על ידי הקמת מספר הולם של ועדות ייחודיות שיטפלו בהם, המדינה מתמרמרת על ריבוי המקרים האקוטיים האלה, ומשתמשת בו כתירוץ למחדל מסכן החיים שלה.

"אחרי שמשה ארבל נכנס למשרד, קיווינו לשינוי לטובה", אומרת שאער. "בתקופה של איילת שקד היו החלטות מזעזעות באכזריות שלהן ובהנמקות שלהן. אנחנו רואים שבחלק מההחלטות יש כיום מעט יותר רגישות, אבל לרוב זה לא משנה את התוצאה.

"הוועדה – שאגב אין בה אף גורם מתחומי הרווחה או הבריאות ומורכבת מנציגים של משרד הביטחון, החוץ, הפנים ושב"כ – יושבת עם החומרים ונותנת המלצה. שר הפנים יכול לקבל או לדחות אותה, והוא כמעט תמיד מקבל את ההמלצה. מאז שארבל בתפקיד רואים שיש התייחסות כלשהי למקרים, אם כי, כאמור, משך ההמתנה הוא עדיין בלתי נסבל".