newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

במלתעות חוק האזרחות

מאחורי לשון אפורה ומשפטית של תיקון לחוק האזרחות עומד עולם שלם של התעמרות בירוקרטית בפלסטינים שנישאו לישראלים ובבני או בנות זוגם. שלושה מהם משתפים בסבל היומיומי שעובר עליהם ועל ילדיהם

מאת:

אחד מעמודי התווך של משטר האפרטהייד הישראלי בין הים לנהר הוא חלוקת בני האדם החיים בשטח זה לקטגוריות בירוקרטיות שונות, קטגוריות אשר כל אחת מהן מגיעה עם סל זכויות משלה – ובמקרה של הפלסטינים, בעיקר היעדרן; חלוקה שיושבת על מערך של חוקים שמאחורי הלשון האפורה והמשפטית שלהם עומד עולם שלם של דיכוי, אפליה והתעמרות.

קחו למשל את התיקון לחוק האזרחות משנת 2003, הוראת שעה הקובעת כי "שר הפנים לא יעניק לתושב האזור אזרחות לפי חוק האזרחות ולא ייתן לו רישיון לישיבה בישראל לפי חוק הכניסה לישראל, ומפקד האזור לא ייתן לתושב אזור היתר לשהייה בישראל לפי תחיקת הביטחון באזור".

אמא וילדה ליד מחסום 300 (מרסלו סוס / פלאש 90)

אמא וילדה ליד מחסום 300 (מרסלו סוס / פלאש 90)

ה"אזור" המדובר בתיקון לחוק הוא הגדה המערבית ועזה. במילים אחרות, בעוד הקו הירוק נותר שקוף עבור תושביה היהודים של הגדה המערבית, קרי המתנחלים, אשר יכולים להינשא לבחיר/ת ליבם מתוך ישראל גופא ולבחור אם לחיות את חייהם בישראל או באחת ההתנחלויות מבלי שייגרע דבר מזכויותיהם, אותו קו ירוק מפלח את חייהם של פלסטינים משני עבריו המבקשים להינשא ולחיות יחדיו כמשפחה.

אלה ימצאו את עצמם מול הבחירה הבלתי אפשרית: להעתיק את מגוריהם לגדה, או לחיות בתוך לימבו נצחי של התעמרות בירוקרטית, הסתרה או פיצול התא המשפחתי.

לדברי עו"ד רעות שאער, מנהלת פניות הציבור באגודה לזכויות האזרח, בסבך הוראת השעה הזו, שתוקפה פוקע ומאושר שוב אוטומטית על ידי הממשלה בכל שנה, לכודות אלפים רבים של משפחות.

"מה שהתיקון לחוק קובע זה שברגע שמישהו מוגדר 'תושב האזור', כלומר תושב השטחים, חלה עליו הוראת השעה ואז אסור לתת לו מעמד בישראל. אין כאן בכלל מקום לשיקול דעת, מלבד החריג היחיד של ועדה הומניטרית.

אבל גם במקרים המאוד נדירים שהוועדה הזו מאשרת – ובשביל זה צריך באמת מקרה בסדר גודל של טלנובלה קורעת לב – ההיתר שהאדם יקבל הוא לא היתר ישיבה, במובן שזה לא מעמד של תושב, אלא רק את אותו היתר צבאי מטעם המת"ק (מנהלת תיאום וקישור; א"נ) שמאפשר להם רק להיות פה בלי להיעצר על שהיה בלתי חוקית, לא מעבר לזה.

זה אומר, למשל, שאין להם זכאות לביטוח בריאות ממלכתי, אם כי בעקבות עתירות של ארגוני זכויות אדם ארגנו להם איזשהו הסדר שהם יכולים לקבל ביטוח רפואי פרטי. אין להם ביטוח לאומי, או זכות לקבל שירותי רווחה. עקרונית יש להם זכות לעבוד, אבל יש להם בעיה למצוא עבודה בלי תעודת זהות. מעסיקים לא נוטים לקבל עובדים כאלה".

כמה "מקרים הומניטריים" הוועדה מאשרת בשנה, נניח?

"הם לא מוסרים נתונים כאלה, אנחנו שוקלים להגיש על זה בקשת חופש מידע. יש נתונים מ-2016 לגבי מספר המשפחות שבהן אחד מבני הזוג הוא חסר מעמד ומחזיק רק באותו אישור מת"ק. כמובן שמדובר בנתונים חלקיים מאוד מפני שלא כולם מקבלים גם את ההיתר הזה, אבל לפי הנתונים האלה מדובר על סדר גודל של 12 אלף משפחות. לצד אלה כמובן שישנן משפחות רבות שבהן אחד מבני הזוג נשאר לגור בשטחים, או שחי בארץ כשוהה בלתי חוקי.

(על פי מענה של משרד הפנים למוקד להגנת הפרט מיום 2.12.2019, בשנת 2018 הוגשו לוועדה 132 בקשות למעמד ארעי, ואושרו 14 (לאו דווקא כאלו שהוגשו באותה שנה); בשנת 2019 (עד לחודש נובמבר), הוגשו 192 בקשות כאלה, ואושרו 12, א"נ).

"אלה שנפגעים בצורה הקשה ביותר מהמציאות הזו הם האוכלוסיות המוחלשות גם כך, בראשם נשים וילדים. אישה שמגיעה מהשטחים ונישאת למישהו עם אזרחות ישראלית, הרבה פעמים לבן הזוג מאוד נוח לא להסדיר את המעמד שלה. ככה אין לה שום זכויות, ואם הוא רוצה להיפטר ממנה זה קל מאוד. יותר מזה: לילדים אין שום זכויות ולו אין שום חובה לשלם מזונות".

אפשר לרשום את הילדים האלה לבתי ספר?

"כאן יש פסיקה של בית המשפט העליון שמאוד מקלה על כך. חייבים לרשום ילדים לבתי ספר, גם אם הם חסרי סטטוס ושקופים לחלוטין. זה לא תמיד עובד חלק בפועל, אבל החובה קיימת. הבעיה שלפעמים המצב הוא כזה שההורים מפחדים ש'יעלו עליהם', אז הם לא מוציאים את הילדים למערכת החינוך, ולפעמים הילדים קרועים בין השטחים לבין ישראל והם נופלים ככה בין הכיסאות".

ההתעמרות הבירוקרטית הזו – חלק מהמלחמה הדמוגרפית הנצחית שמנהלת ישראל נגד הפלסטינים – לא פוסחת גם על בני/בנות הזוג בעלי האזרחות הישראלית בקשר, אשר גם חייהם הופכים לגיהינום.

"הם בעצם כל הזמן בחזקת חשודים", אומרת שאער. "כל דבר שהם צריכים מהמערכת, למשל ביטוח לאומי או משרד הפנים, יש מעליהם דגל אדום כי הם נשואים לתושב/ת פלסטיני/ת, ונתונים כל הזמן לבדיקות מרכז חיים, שהן מכבידות מאוד בירוקרטית גם אם אין להם שום דבר להסתיר. תחשבי שפתאום היו מבקשים ממך הוכחות ותצהירים מכל מי שמכיר אותך – בעל הדירה, בני משפחה, הגננת של הילדים".

שאער עצמה התוודעה לנוהל הזה בנסיבות יוצאות דופן, הרבה שנים לפני שהפכה לעורכת דין שמטפלת בקורבנות השיטה.

"אותי סימנו ככה פעם בטעות וככה אני עליתי על זה. שם המשפחה שלי הוא שאער ואני לא נשואה. ברגע שהבת שלי נולדה וגרתי ביפו, כדי לקבל את מענק הלידה ולהתחיל לקבל את קצבת הילדים קיבלתי מהביטוח הלאומי דרישה להוכיח מה עשיתי כל החיים שלי: תביאי מסמכים איפה למדת, איפה עבדת וכהנה, עד שבסוף ניגשתי לשם. ואז הפקידה אמרה לי בתמימותה: 'בשיא הכנות, מכיוון שהשם שלך שאער וראו שאת לא נשואה, רצו לוודא שלא התחתנת עם איזה פלסטיני ואת גרה אתו בשטחים'".

שלושה פלסטינים הנמצאים במלכודת התיקון לחוק האזרחות הסכימו לשתף את סיפורם. שלושה מתוך אלפים רבים, שעל החטא של בחירת בן/בת זוג "לא נכון" מבחינת ישראל הם משלמים יום יום, שעה שעה.

"אני לא יכול לזוז"

יוסף, בן 45, תושב הגדה. נשוי לפלסטינית אזרחית ישראל, אב לחמישה ילדים בני 14 עד חמש וחצי. 

"אני מג'נין במקור. התחתנתי עם אישה בעלת תעודת זהות ישראלית בשנת 2006. בעבר קיבלתי אשרה ממשרד הפנים והגשתי בקשה לקבל תעודת זהות ישראלית. התיק היה בוועדה הומניטרית, הכל היה בסדר, הוועדה המליצה והתיק עלה לשר הפנים.

"אשתי חולת סכיזופרניה שמטופלת בשירותי בריאות הנפש. תקופה אחרי שהתחתנו, היא הגיעה למצב שסירבה לקבל תרופות, המצב שלה הידרדר, היא נגעה בסמים. היא התחילה לעזוב את הבית ולהיעלם, הייתי נשאר כל הזמן עם הילדים לבד. בהתחלה שהיא הלכה היה לי מאוד קשה. הייתי רץ ברחובות כמו משוגע, כמו נרקומן שמחפש מנת סם חיפשתי אותה בכל פינה. היום אני לא חושב עליה יותר. איזו אמא עוזבת את הילדים שלה ככה?

"כמה פעמים ביקשתי את עזרת המשטרה לחפש אחריה. בסוף היא החליטה לעזוב לגמרי ולא לקבל טיפול תרופתי, לא רוצה לטפל בילדים, נעלמה לשנה וחצי. אני הגשתי בקשת גירושין לבית הדין השרעי, ואני בקשר גם עם הרווחה משנת 2001, יש לי אתם סיפור מאוד ארוך, הם נמצאים שם רק בשביל דרישות, לא כדי לעזור.

"בסוף קיבלתי את המשמורת על הילדים, אבל בזמן הזה שהאמא שלהם לא נמצאת נגמרה לי האשרה והיו עוצרים אותי כמעט כל שבוע, עד ששומעים שיש ילדים לבד בבית ומשחררים, לפעמים זורקים אותי באיזה מחסום.

"אני גר בשכונת התקווה. במשטרת השכונות מכירים אותי טוב מאוד, לפעמים הם משחררים כי הם מכירים אותי, אני חי פה עשרים שנה, הם יודעים שיש ילדים בבית אז הם משחררים. אבל אם אני מתרחק מחוץ לשכונה אני יכול להיעצר ולהיזרק באיזה מחסום, ולא אכפת למשטרה אם אני אומר להם שיש ילדים קטנים לבד בבית, יש שכנה ששומרת עליהם ואחרי שעה היא הולכת, זה לא מעניין אותם. לפי החוק, אם אתה בלי אישור אתה אמור עכשיו ללכת למחסום.

"עכשיו הכל תקוע כי התיק הוא על שם אשתי, היא צריכה לבוא אתי למשרד הפנים כדי להוכיח שאנחנו חיים ביחד. על סמך זה הם היו מחדשים את האישור שלי כל שנה, אבל עכשיו היא הלכה ולא מסכימה לבוא אתי למשרד הפנים, אז התיק שלי תקוע.

"בלי האישור הזה אני גם לא יכול לעבוד. אני חי על תרומות מהמשפחה מהשטחים, ועובד שחור ליד הבית. אני למדתי באוניברסיטה בירושלים, יש לי תעודת עיתונאי, אבל לא עבדתי בזה כי אין בזה כסף. למדתי גם ניהול פרויקטים אבל גם בזה אין עבודה. אבל עכשיו, בגלל שאין לי מעמד, אם אני יוצא לעבוד אני עלול לא לחזור, אני לא יכול להתרחק יותר מרדיוס של 300 מטר מהבית. אני לא יודע על איזה שוטר אני אפול, ואם הוא יסכים להתחשב בילדים ולשחרר אותי. זה מצב מאוד מורכב ומאוד קשה.

אב נפרד מבנו במעבר הגבול בעזה (עבד רחים חטיב / פלאש 90)

אב נפרד מבנו במעבר הגבול בעזה (עבד רחים חטיב / פלאש 90)

"לפני שישה חודשים קיבלתי מכתב משר הפנים שהמליץ לתת לי אשרה, לא תעודת זהות, כי המצב שלי לא ברור, הם לא יודעים אם אני גרוש או לא. יש לי מכתב מהשר שהוא ממליץ לחדש לי את האישורים ההומניטריים, אבל הבקשה לקבל מעמד של תושב ארעי נדחתה בגלל המצב האישי.

"אחרי שהבאתי למשרד הפנים את המכתב מהשר הם אמרו שישלחו את זה בינתיים למת"ק, לוועדה ההומניטרית, ואמרו לי לחזור אחרי חודש. חזרתי אחרי חודש ואמרו לי שעדיין אין תשובה מהמינהל האזרחי. הבאתי אישור מהשטחים שאני גרוש לגמרי, אני מנסה להגיע למשרד הפנים אבל אין מענה, לא בטלפון ולא דרך האינטרנט.

"מכיוון שהמעמד שלי לא מוסדר, אין לי קופת חולים. אם קורה לי משהו אני לא יכול לקבל טיפול. ואם אני חולה ולא מקבל טיפול, אני יכול גם להדביק את הילדים. להם יש תעודת זהות ישראלית כי האמא שלהם ישראלית. אז בואי נגיד שבסדר, פלסטיני לא מעניין את המדינה, אבל יש פה ילדים ישראלים שאני עלול לסכן אותם. גם חיסון לקורונה לא קיבלתי. אם מסדירים לי את המעמד, אפילו באופן זמני, אני יכול לטפל גם בילדים שלי יותר טוב, אני יכול לצאת לעבוד. עכשיו אני לא יכול לזוז.

"בואי נניח שהם באמת רוצים שאני אחזור לגור בשטחים. אבל אני כבר כמעט חמש שנים מגדל ילדים ישראלים, הם נולדו ישראלים, לא קיבלו מעמד על סמך משהו. ישראלים עם אזרחות. מה קורה עם הילדים האלה? למה לא להתחשב במצב של האבא? אין לי עבר ביטחוני, אני לא מבין למה הם עושים לי את כל העניינים האלה.

"אני לא יודע אם הדברים יסתדרו בסוף. לפני כשנה וחצי אמרתי לרווחה שאני מתכוון לפנות לתקשורת על זה שהם לא עוזרים למשפחה, אחרי כשבוע אני מקבל פתאום זימון מהרווחה לוועדה דחופה. הגעתי לשם ונאמר לי שיש דיווחים על אלימות במשפחה, כל מיני סיפורים, וישר פנו לבית המשפט והוציאו את שני הקטנים למשך ארבעה חודשים למרכז חירום, על חשד לאלימות בבית ומצב נפשי מידרדר של הילדים, מה שלא היה נכון.

"מכיוון שרציתי לפנות לתקשורת נתנו לי בום בראש. 'אתה רוצה לעשות בעיות? ניקח לך את שני הקטנים. כל שני וחמישי אתה צריך לבוא לביקור ולהדרכה הורית'. ואיפה שמו אותם? בחיפה. למה לא בתל אביב? כדי שלא יהיה לי זמן לגרד את הראש ולחשוב על תקשורת. אתה תקבל מכה ולא תרים שוב את הראש, תשב בשקט. ובאמת ישבתי בשקט. ארבעה חודשים הייתי נוסע כל שני וחמישי לביקור אצל הילדים, עם המצב הכלכלי והנפשי המאוד קשה שלי. עברתי הדרכה הורית והגעתי לכל הביקורים באופן סדיר והחזרתי את הילדים שלי הביתה.

"אני לא יכול לחזור ולחיות שם, בגדה. יש גם סכנה מסוימת, כי בעבר היו שיתופי פעולה מסוימים. יש הרבה כמוני שמשתמשים בהם כמו כוס חד פעמית ואחר כך זורקים לפח הזבל. האישור הראשון שקיבלתי כאן היה 'אישור מאוים', כי הוכחתי שעזרתי למדינה. יש לי את המסמכים האלה.

"הגעתי למצב שאני חי על תרומות. עוד כשהאמא של הילדים היתה בבית, פניתי לקבל דיור ציבורי. כשהיא היתה בבית, היו משלמים 3,800 לחודש. אחרי שהיא הלכה הם הפסיקו את זה כי התיק נפתח על שמה, ועכשיו אני לבד וזה לא מספיק, היא צריכה להגיע, והיא לא פה.

"שלחו מישהו לבדוק, ראו שהיא לא פה והחליטו לסגור את התיק. אבל יש פה ארבעה ילדים! שכנה אמרה לי שאנסה להגיש בקשה על שמי. הגשתי, הם קיבלו את הבקשה ונתנו לי למשך שישה חודשים 1,400 שקל ואחרי זה יפסיקו את הסיוע אם אני לא מביא להם את האישור למעמד שלי, כמו שכתוב במכתב של שר הפנים.

"במשרד הפנים לא מאשרים לי את המעמד הזה, האישור ההומניטרי. אני לא יודע מה מעכב אותם, הם יודעים שמעורבים פה ילדים ושאם האבא לא מקבל את המעמד הזה הוא לא יכול לעשות כלום. זה כמו פאזל, חייבים את כל החתיכות. כל פעם אני רודף אחרי חתיכה אחרת, חסרות לי הרבה חתיכות. אם חסרה חתיכה, הכל מתפרק.

"מאז שהאמא שלהם עזבה, כל הילדים צריכים ריטלין ותרופות שעולות הרבה כסף, כולם נמצאים בחינוך מיוחד. את חושבת שהמדינה או הרווחה משלמים על התרופות האלה? הכל אני משלם. אמרתי להם שהילדים האלה הם ישראלים, הם זכאים לסיוע, לקצבאות. בגלל שהאבא של הילדים שלי הוא פלסטיני הם אמורים לסבול?"

(יום לאחר השיחה עם יוסף, עו"ד שאער עדכנה אותי ששוטרים תפסו אותו בג'סר באותו הערב, כשהלך לאסוף בגדים לילדים ממשפחתה של אשתו לשעבר. מכיוון שלא היה עליו ההיתר ההומניטרי שקיבל לא מזמן, עצרו אותו, חקרו אותו 5 שעות, ולבסוף זרקו אותו באמצע הלילה במחסום ריחן. הוא הסביר את מצבו, התחנן שמישהו יבדוק מה עם הילדים שנשארו לבד, שישלחו לשם רווחה – הקצינה סירבה ואמרה שלא מעניין אותה והוא עבריין והיא רק אוכפת את החוק. בלית ברירה הוא קפץ מעל חומת ההפרדה וחזר הביתה בבוקר בדרך לא דרך).

"אני לא יודעת כמה זמן עוד אוכל להחזיק מעמד"

אימאן, בת 39, נשואה לפלסטיני אזרח ישראל, אמא לחמישה.

"עד עכשיו אני לא מצליחה להבין למה הדברים קורים ככה.

"אני נולדתי בכלל בלבנון, אמא שלי נסעה לבקר את סבא שלי שעבד שם אז, היא היתה בהריון ונולדתי שם, אבל גדלתי בישראל. לכל המשפחה שלי יש תעודת זהות ישראלית, רק לי אין, כי בגיל 14 חיתנו אותי עם מישהו בחברון והמשפחה שם הוציאה לי תעודת זהות פלסטינית. אחרי שמונה שנים התגרשתי וחזרתי לפה, למשפחה שלי. הם עשו כל מאמץ שאני אקבל תעודת זהות ישראלית אבל לא הצליחו.

"יש לי בן ובת בחברון, הבת כבר נשואה. כאן התחתנתי שוב, בעלי פנה בשבילי וקיבלתי אישור לאיחוד משפחות. לבעלי יש תעודת זהות ישראלית, וגם לשלושת הילדים המשותפים שלנו. את יודעת כמה בלגן עושים לי כל שנה, כשאני הולכת לוועדה במשרד הפנים? הם רוצים כל מני תמונות על החיים שלנו, חשבונות של מים וארנונה לשנה, אישורים מבית הספר, מהשכנים, מבעל הבית, אפילו רוצים תצהיר מהמשפחה אם אנחנו חיים ביחד או לא. אבל אני יודעת שאני חייבת לקבל תעודה, הרי לכל המשפחה שלי יש.

מחסומים בחברון, יולי 2019 (צילום: וויסאם השלמון / פלאש90)

מחסומים בחברון, יולי 2019 (צילום: וויסאם השלמון / פלאש90)

"לפני עשר שנים בעלי היה בכלא לשלוש שנים, אני הייתי אמא ואבא בבית, עובדת, הכל. עכשיו הוא שוב נכנס לכלא, כבר שנה. אני עובדת עם תלוש כי יש לי אישור, מורידים לי על קופת חולים, על פנסיה, אבל אם אני רוצה הקלות בשכר דירה אני לא יכולה כי אין לי תעודת זהות ישראלית. אנשים יצאו עכשיו לחל"ת בגלל הקורונה ושילמו להם מביטוח לאומי, אני ישבתי שלושה חודשים בבית ולא שילמו לי שקל, אפילו שמורידים לי מהתלוש ביטוח לאומי.

"כשבעלי היה בכלא, היתה לנו ועדה במשרד הפנים. הלכתי לשם, לקחתי את כל הניירות שהם ביקשו, אפילו שזה לוקח המון זמן לארגן. שאלו איפה בעלך? הבאתי גם את האישור שהוא בכלא, הראיתי להם. אמרו 'אה, אז אנחנו לא יכולים להוציא לך אישור'. איך לא יכולים? יש לי ילדים, אני שוכרת פה בית, איך אני אשאר בלי אישור?

"אף אחד לא יכול לומר לי 'תלכי מפה', המשפחה שלי פה, הילדים שלי פה. אמרו לי ללכת ושייתנו לי תשובה. חיכיתי חודשיים, לא חזרו אלי. חזרתי אליהם שוב, אמרו לי שיתנו לי לבינתיים אישור זמני לשלושה חודשים, ו'נראה מה קורה'. שלחתי את זה דרך חברה למת"ק בחברון, הם אמרו 'לא, זה לא אישור, צריך אישור של משרד הפנים, שתלך לבדוק'. אז אני עכשיו בלי אישור. 14 שנה אני עם אישור ועכשיו נשארתי בלי. אני מנסה כל הזמן לקבוע תור במשרד הפנים אבל אין.

"בפעם האחרונה, בסוף ספטמבר 2020, היתה לי ועדה במשרד הפנים, סוג של ראיון. ישבתי מול הבחורה כמעט שעה. היא שאלה 'איך את חיה?', אמרתי 'חיה בבית, עם הילדים'. היא אמרה שאני לא מרוויחה מספיק, אמרתי לה שברוך השם יש לי משפחה שעוזרת לי.

"בסוף היא אומרת לי 'אבל איך את חיה עם בעלך? כל הזמן הוא בכלא, כל הזמן הוא חולה, איך תמשיכי ככה?' אמרתי לה 'התגרשתי כבר פעם אחת, אני לא מתכוונת להתגרש פעם שניה. יש לי ילדים'. אמרה לי 'אימאן, אם את רוצה להתגרש אנחנו נעזור לך, את לא תישארי לבד', כאילו שכנעה אותי להתגרש, את מבינה? היא שאלה אותי 'אפילו אם לא תקבלי תעודת זהות, את תישארי עם בעלך?' אמרתי לה 'בטח שאשאר אתו, את חושבת שהתחתנתי אתו בגלל התעודה?

"יש כל כך הרבה דברים שאני לא יכולה לעשות בגלל שאין לי תעודה. אני לא יכולה לקבל משכנתא, אפילו שיש לי חשבון בנק אני לא יכולה לקבל הלוואה. ואני רוצה מאוד ללמוד, וגם את זה אני לא יכולה. לפני עשר שנים לא יכולתי אפילו לחשוב על לימודים, עכשיו בא לי ללמוד אבל אני לא אשלם כמו ישראלית, אלא כמו תייר, כפול.

"הילדים הגדולים שלי גרים בחברון, פעם בחודשיים הם מוציאים אישור ובאים לבקר אותי אבל אני לא יכולה ללכת אליהם, נתקעתי במקום. אם אני הולכת אני לא יכולה לחזור, רק בדרך עקיפה, כמו שעושים הפועלים.

"יש כל כך הרבה דברים שאני לא יכולה לעשות בגלל שאין לי תעודה. אני לא יכולה לקבל משכנתא, אפילו שיש לי חשבון בנק אני לא יכולה לקבל הלוואה. ואני רוצה מאוד ללמוד, וגם את זה אני לא יכולה"

"אני לא יודעת כמה זמן עוד אוכל להחזיק מעמד ככה. באמת שכבר אין לי כוח. זה משגע אותי שאדם שבא מאתיופיה או רוסיה מקבל צ'יקצ'ק תעודה, מקבל את כל הזכויות ואני לא מקבלת את הזכויות שלי. אני לא יכולה לנסוע עם הילדים שלי לשום מקום. בגלל שאין לי אישור אני גם לא יכולה ללכת לבקר את בעלי בכלא, לא ראיתי אותו כבר שישה חודשים.

"אני מרגישה ישראלית, אבל לפעמים בא לי לצאת מפה. אני עובדת במקום שעובד עם אנשים מוגבלים, אני מרגישה שהאנשים שם הם המשפחה שלי. אני הולכת למפגשים של יהודים וערבים ביחד, איפה שאני גרה אין אף ערבי חוץ ממני, אני הערבייה היחידה בבניין. אני לא רוצה שהילדים שלי יפחדו מיהודים, אבל לפעמים אני כל כך כועסת. כשאני הולכת לתחנה המרכזית, כל שומר יכול לעכב אותי חצי שעה, לפעמים הרבה יותר. ואז אני עומדת ככה, אנשים מסתכלים, אני מתביישת".

"לא ראיתי את בעלי כמעט שנתיים"

סונדוס, בת 25, נשואה לפלסטיני תושב הגדה, אמא לשלושה ילדים בני 5, 4 ושנה וחודשיים.

"אני נשואה לראמי כמעט שמונה שנים, הוא קרוב משפחה רחוק, המשפחה שידכה בינינו. בהתחלה אחרי שהתחתנו גרנו בגדה בערך שבועיים, אחר כך הוא קיבל אישור להיכנס כמה פעמים, אבל לא הרבה. הפסיקו לו את האישורים בערך שנה אחרי שהתחתנו, עכשיו אסור לו לבוא אפילו לביקור. שילמתי כמעט 50 אלף שקל לעורכי דין כדי להביא אותו ולחיות אתנו, זה לא הסתדר לי. כל פעם הם לקחו כסף אבל לא נתנו תשובות.

"אני לא מצליחה להבין למה לא נותנים לו אישור לחיות אתנו כאן. עכשיו הוא נמצא ברמאללה. אני לבד עם שלושה ילדים. לפעמים הילדים אומרים לי 'אמא אנחנו רוצים את אבא', אבל קשה לי ללכת לשטחים כל פעם, כמעט שנתיים לא הייתי שם. לא ראיתי את בעלי כמעט שנתיים, רק שיחות וידאו. מאז שילדתי את הקטן ועד עכשיו ראיתי את בעלי רק בווידאו. כל יום הילדים שואלים על אבא. מה אני יכולה לומר להם? לשקר? אני אומרת להם 'אבא שלכם בשטחים, לא יכול לבוא לפה'. ניסינו הכל, שום דבר לא עזר. אפילו בלידה שלי הוא לא היה לידי.

"אף פעם לא חשבתי לעבור לגור שם. חס וחלילה. זאת המדינה שלי, למה שאלך ממנה? וגם הילדים שלי לומדים פה. לשני הילדים הגדולים יש תעודת זהות, רק הקטן לא רשום בתעודת הזהות שלי כי הם חושבים שאני חיה בשטחים, אבל אני חיה בבית שלי בלוד בשכירות. נתתי להם הכל: חשבונות חשמל, מים, שכירות, שאני גרה כאן ומקבלת דואר, אבל עדיין אחרי שנה וחודשיים עוד לא רשמו לי אותו בתעודת הזהות.

"אני לא יודעת כמה זמן זה יכול להימשך ככה. אני עכשיו עם גבס ברגל, היא נשברה, אין לי עזרה. הבית של אמא שלי, שהיתה גרה לידי, נשרף והיא עברה מכאן, עכשיו אני לגמרי לבד. קשה לי מאוד. אני חיה בשכונה מפחידה. לפני כמה ימים היה ירי בשכונה והבן שלי הקטן לא ישן כל הלילה מהפחד. גם אני לא ישנתי.

"אני לא עובדת עכשיו. איפה אני יכולה לשים את הילדים כשאני הולכת לעבוד? אין גנים. אני חיה על הכסף של ביטוח לאומי, אבל זה לא מספיק לגדל שלושה ילדים. וראמי לא שולח לנו כסף, כי איפה יש שם עבודה בכלל?

"גם בת דוד שלי ככה, כמעט שנתיים לא היתה בקשר עם בעלה ולא רצו לרשום לה כאן את התינוק שלה בתעודת הזהות, בסוף היא ברחה לשטחים לפני כמה ימים כדי להיות עם בעלה. אבל אני לא אעשה את זה. בכלל לא. אני לא יכולה לחיות שם. אני גדלתי פה, למדתי פה, חייתי פה, קשה מאוד לחיות שם.

"מאז שראמי היה קטן הוא תמיד אהב את ישראל. יש לו הרבה חברים ישראלים, אבל המדינה לא רוצה שאנחנו נחיה בטוב, היא רוצה שאנחנו נתגרש. הם רוצים שאני אסבול כל החיים שלי ואעבור לחיות שם, כדי שייקחו גם את תעודת הזהות שלי. אבל אני לא אעשה את זה, אני פה בבית שלי עם הילדים שלי, עד שראמי יקבל את האישור. אני אפילו לא רוצה שהוא יעבוד, אני אעבוד, רק שיהיה אתנו".

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
בית ספר בית ג'יז. כיום מצפה הראל (צילום: רנין ג'רייס, באדיבות: זוכרות ذاكرات)

בית ספר בית ג'יז. כיום מצפה הראל (צילום: רנין ג'רייס, באדיבות: זוכרות ذاكرات)

עדים דוממים: בתי הספר בכפרים הפלסטיניים הנטושים

כמו הסיפור הציוני, גם הסיפור הפלסטיני אינו רק איבה ומלחמות. בתי הספר הפלסטיניים, שעומדים עדיין על תילם ברחבי הארץ, מעידים על סיפוריהם של ילדים שזוכרים כיצד ציירו בננות וגנבו תאנים. אין צורך לפחד מהסיפורים, רק לפתח את שריר האמפתיה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf