newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

לחיות בצל הנכבה

בקושי התחלנו להתמודד עם המידע ההיסטורי, וכבר צמח לו הדור השני והשלישי לנכבה. ילדי הפליטים ואנשי מקצוע מספרים על חסינות נפשית לצד מצוקות קשות, על לחצים כבדים להצטיין, וגם על טראומות מתמשכות שקשורות לאוכל

מאת:
פאטמה עיסא סלאימה ליד חורבות הכפר שבו נולדה (צילום: באדיבות אתר זוכרות)

אף פעם לא דיברנו על הטראומה של אמא, אולי הגיע הזמן. אימה של המחברת, פאטמה עיסא סלאימה, ליד חורבות הכפר שבו נולדה (צילום: באדיבות אתר זוכרות)

אפילו התאריך החרוט בזיכרון הפלסטיני כתחילתו של האסון הלאומי, או "יום הנכבה", שחל ב-15 במאי, תלוי איכשהו בנרטיב הציוני – בהצהרתו של דוד בן גוריון על הקמת מדינת הלאום של העם היהודי, בערב שבת, 14 במאי, והתחלת עזיבת הכוחות הבריטים. אבל אירועי הנכבה "הפעילה" התחילו עוד קודם לכן, כפי שמציינים ההיסטוריון עאדל מנאע ואחרים, עם הטבח והמתקפה על בלד אל שייח' בדצמבר 1947, כמה ימים אחרי אישור החלטת החלוקה באו"ם.

הרוב המוחץ של הכפרים הפלסטיניים במישור החוף הוחרב כליל אז, רק ג'סר אל זרקא ופורדיס שרדו איכשהו. במחוז צפת למשל, שם נולד נשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס, נשארו רק 4 מתוך 74 כפרים. לדברי מנאע, בראיון שנתן ברדיו אל שמס אתמול (ראשון), הגליל ונצרת והכפרים סביבה שרדו יחסית, כי לא היו אומרים להיכלל במדינת היהודים, ולכן הכיבוש שלהם היה בעדיפות נמוכה.

יהא אשר יהא תאריך ההתחלה, יש קונצנזוס שאירועי הנכבה הם האירוע המשמעותי ביותר בתולדות העם הפלסטיני עד היום, וזיכרון הנכבה הוא מה שמאחד את הפלסטינים בכל העולם. משם אנחנו מתחילים להבין את עצמנו, ולשם אנחנו חוזרים כדי להבין את מצבנו כעם, 75 שנה אחרי.

אף שהתחלנו כבר להתמודד עם המידע ההיסטורי, לשחזר, לתעד סיפורים של עקורים ופליטים, אנחנו עדיין רחוקים מאוד מלגלות את התמונה במלואה. כל יום מתגלות עוד ועוד זוועות שהתרחשו אז. בנוסף, חיילים שמתקרבים לסוף חייהם מתחילים לדבר, ומאשררים את ההיסטוריה הוורבלית של עשרות אלפי פליטים. ואין כמובן דבר מרגש ואמין מעדותו של קצין בפלמ"ח או באצ"ל. הרי גם אם מניחים שהערבים משקרים, החיילים בטוח לא משקרים.

ועוד לפני שתמה מלאכת התיעוד, צמח ונולד לו דור שני ושלישי לנכבה – הדור שלי, של ילדי הפליטים שנולדו אחרי 1948. רבים מאיתנו שמעו יום וליל מה קרה; אחרים היו צריכים לנבור בעצמם בניירות ובזיכרונות של המשפחה כדי להרכיב את הסיפור האלטרנטיבי לזה שלמדנו בספרי ההיסטוריה והאזרחות שאישר משרד החינוך הישראלי עבורנו. איך השפיעה עלינו הנכבה? מה המשמעות הנפשית ובכלל של לגדול בצל הדבר הזה? האם יש לנו תכונות מיוחדות, כילדים של פליטים בארצם?

תבוסה קולקטיבית, הצלחה אינדיבידואלית

שאלתי חברות וחברים ממעגלים שונים איך זה לגדול כדור שני לנכבה. אחת התשובות הנפוצות, שגם אני מכירה אישית, היא, כפי שניסחה פאטמה עבאס, "המשפט הזה של אמא, 'כישלון לא בא בחשבון'. לא משנה מה מצבך הפיזי או הנפשי, אם את רוצה או לא רוצה. חייבים ללמוד ולהצליח בכל מחיר, ועדיף להצטיין. התעודה שלך היא הנשק הכי טוב שלך.

"אנחנו שבעה אחים. שלושה מורים, עורך דין אחד, רופאת נשים בכירה, ד"ר מצטיינת לעבודה סוציאלית שסיימה תואר שלישי למרות מוגבלות ראייה קשה ביותר, ואני עובדת סוציאלית מובילה בתחום היזמות החברתית. זה לא היה קורה בלי הדחיפה של אמא, אישה חכמה מאוד, שלא סיימה את הלימודים בגלל מה שקרה ב-1948".

פאטמה עבאס, אימה ואחיותיה

"חייבים ללמוד ולהצליח בכל מחיר, ועדיף להצטיין". פאטמה עבאס (שנייה מימין), אימה ואחיותיה

המקרה של עבאס אינו נדיר. למעשה, אני מכירה אותו מהבית. אני מכנה את עצמי "פליטה כפולה" – עם אמא מכפר סבת ואבא מסג'רה, שהתחתנו והביאו לעולם חמישה ילדים, שגדלו עם הפרעת פליטות קשה ביותר. סיפורי הצלחה של ילדי הפליטים באקדמיה ובמקצועות השונים שכיחים ומוכרים, ומהווים מקור להרבה בדיחות באירועים משפחתיים. למשל, קדחת לימודי הרפואה בחברה הערבית, שאם נבדוק אותה סביר שנמצא שתוקפת בני דור שלישי רבים.

בנושא הזה יש לי תיאוריה, שאינה מבוססת על שום מחקר אמפירי, לפיה אנחנו, הפלסטינים של היום, כמו היהודים במאה ה-19 באירופה, איננו רצויים בארצנו ורדופים מבחינות רבות. כדי שלא יגרשו אותנו היהודים כשירצו, נגיד כשבצלאל סמוטריץ' יהיה ראש הממשלה, אנחנו מרגישים צורך לתפוס עמדת כוח במקצועות חיוניים לחברות מתוקנות. האוכל שלנו הפך ל"מטבח ישראלי", בחקלאות החליפו אותנו תאילנדים ובבנייה סינים, אז מה נשאר לנו? בריאות, רק בריאות. וכך, רפואה וסיעוד הפכו לכלי הישרדות, ולשם אנחנו נוהרים.

לתופעה הזאת יש גם צד שלילי, של לחצים כבדים מצד ההורים והזנחת חולשות או מצוקות נפשיות לטובת ההישגיות והלימודים. עבאס טוענת שבצל הלחץ הזה, "פיתחנו חסינות נפשית חזקה, עצמאות בעולם הזה וסיבולת גבוהה. כשאמא משווה כל דבר לרעב של הפליטות, לקור שבאוהל, כל דבר בחיים שלנו הוא לוקסוס, כי יש לנו קורת גג".

ד"ר עדנאן אבו אלהיג'א, פסיכולוג קליני ומרצה באוניברסיטת חיפה, חקר את הטראומה הבין-דורית של הנכבה בקרב בני הדור השני. לדבריו, מה שעבאס קוראת לו "חסינות נפשית וקשיחות" עלול לגבות מחיר נפשי לא פשוט מילדים שגדלו במשפחות פליטים. לדבריו, "התחלתי להבין דרך המטופלים שלי כיצד ילדי פליטים מושפעים באופן ישיר ועקיף מהטראומה של ההורים שלהם, משעתקים אותה, והיא מקרינה על החיים שלהם בכל פן שעולה על הדעת".

כך, למשל, אם ההורים אימצו מנגנון הגנה של שתיקה – מה שהיה היה, לא מדברים על התקופה ההיא בבית הזה – שרבים מעידים עליו, "ילדים כאלה עלולים לגדול עם בעיית ניתוק רגשי, בעיות תקשורת ובעיות חברתיות, שהשורשים שלהן נובעים מחוויה טראומטית מושתקת שעברו ההורים ופגעה ברצף ההתפתחות שלהם", אומר אבו אלהיג'א.

ד"ר עדנאן אבו אלהיג'א (צילום: באדיבות המצולם)

"לילדי הנכבה קשה להתחבר או לפתח שייכות למקום קבוע". ד"ר עדנאן אבו אלהיג'א (צילום: באדיבות המצולם)

"מצאתי שלילדי הנכבה קשה להתחבר או לפתח שייכות למקום קבוע, והם מוצאים את עצמם קופצים ממקום למקום, פיזית ורגשית. לוקח זמן להבין את שעתוק הדפוס הזה מחיי ההורים שלהם, שאיבדו את ביתם, את המשפחה שלהם ואת היציבות בחייהם. זה משפיע על הביטחון העצמי, על תחושת האמון הכללי בעולם. גישה פסימית, חרדות ובעיות נפשיות אחרות הן תופעות שכיחות בקרב ילדים שגדלו עם הורים שעברו את הנכבה".

לדוגמה, מספר אבו אלהיג'א, "טיפלתי באישה הרה שסבלה מחרדות קשות בזמן ההריון, בלי סיבות פיזיולוגיות. צוות רפואי שתמך בה לא ידע מה לעשות. בשיחות הטיפול התברר שאמא שלה נעקרה מביתה יחד עם תינוק קטן כשהיתה בהריון, ובזמן הבריחה מהאש וחיפוש מקלט היו לה צירים, והיא ילדה ולד מת בטרם עת. האישה שמעה את הסיפור הזה אינספור פעמים בילדותה, וחוותה טראומה בין-דורית".

אבו אלהיג'א גרם לי לחשוב מה זה עשה לסיפור שלי, איך זה השפיע עלי בחיי, והשיחה עימו זרקה אותי לחוויה קשה שחוויתי כשנסענו עם אמא לכפר שלה, כפר סבת. היא סיפרה שילדי בית הספר קראו לה "ילדת האוהל" בבית הספר בנצרת, כי נולדה באוהל במעברים בין מקלטים, עד שההורים שלה מצאו בית בנצרת. אמא שלי עמדה שם על חורבות ביתה ובכתה. זאת היתה הפעם הראשונה שאני ואחיותי ראינו אותה מתייסרת ובוכה בפומבי. שתינו עובדות סוציאליות, ואף פעם לא דיברנו על הטראומה של אמא. אולי הגיע הזמן.

ד"ר אבו אלהיג'א מציין שאפילו בחירת המקצוע של ילדי הפליטים מושפעת מהטראומה של הוריהם. נגיד, מקצועות טיפוליים כמו עבודה סוציאלית.

"אוכל הוא קודש הקודשים"

עו"ד מהא אלנקיב, פעילה חברתית ופוליטית מלוד, מספרת שאבא שלה מצא את עצמו בגיל 13 אחראי על פרנסת המשפחה, אחרי שאביו נעלם אי שם עם הפליטים, ועבד ארבע שנים כדי להאכיל את אימו העיוורת ואת אחיו, שנשארו בלוד אחרי כיבושה במבצע דני. "מה שהכי חרוט לי בזיכרון מההורים זה היחס לאוכל, הצעקות של אבא סביב כל מה שקשור לאוכל. המשפטים שלו, 'אתם חייבים להעריך את מה שיש, לשמור, לא לזרוק, ולאכול הכל, אתם לא יודעים מה זה רעב'.

"אבא היה פוסט טראומטי. היום זה ברור לי. אבל בתור ילדות, אני ואחותי לא הבנו למה הוא כל כך כועס, למשל, כשאחותי אמרה שהיא לא אוהבת שמן זית באוכל. זה היה החוק בבית – אוכל זה קודש הקודשים".

ילדים פליטי הנכבה בבית ספר מאולתר, ב-1948 (צילום: Hanini.org, CC BY-SA 3.0)

טראומה של הורים שעסוקים כל הזמן בחיפוש אחר המשפחה המורחבת. ילדים פליטי הנכבה בבית ספר מאולתר, ב-1948 (צילום: Hanini.org, CC BY-SA 3.0)

נושא האוכל חוזר על עצמו בקרב ילדי הנכבה. צעיר אחד כתב לי שאבא שלו אסר על אמא שלו לבשל בישולים מסוימים, כל מה שאכל כילד במחנה הפליטים לפני שנמצא לו בית מקלט קבוע. למשל, תבשיל עדשים, או בצק שהיה מיועד למלא את הבטן לשעות ארוכות והכריחו אותו לאכול, או פטריות שליקט בשדות כילד ונגעל מהן, אף שסבתא שלו קראה להן "בשר של עניים". "אכלתי פטריות ממולאות עם גבינה ורוטב שמנת בפעם הראשונה בחיי בסוף התואר הראשון בתל אביב", כתב הצעיר, "ולא העזתי לספר לאבא".

חברת פייסבוק אחרת כתבה שאצלה בבית היה אסור להכניס תאנים וסברס, כי זה היה המאכל היחיד שהיה לאבא שלה בשדות ביולי 1948. "עד יומו האחרון, אבא לא הכניס את שני סוגי הפירות האלה הביתה".

נזאר הווארי מתרשיחא מספרת על ילדות בצל הטראומה של הורים שעסוקים כל הזמן בחיפוש אחר המשפחה המורחבת, ומלקטים כל פיסת מידע על המשפחה ומחנות הפליטים בלבנון, בסוריה ובעולם. "זה העסיק אותם ואותנו, כמו ענן גדול שריחף מעל הילדים של הדור שלי, של מועקה קולקטיבית. הסיפורים של האובדן בכל פינה ובכל אירוע משפחתי או קהילתי; אובדן התחושה הזאת של עוגן חברתי גדול ממך (עיזווה, العزوة ) במובן העממי שלה (התגייסות משפחתית בשעת שמחה או אסון). תחושה שתמיד חסר לך משהו".

לדעתי הווארי מתארת מה שכולנו עברנו בילדות, שאני קוראת לו המציאות המדומיינת של הפליטים, "ומה אם לא היתה נכבה?" – שיחה שכל משפחה כמעט ניהלה מתישהו בתולדותיה. תמיד מגיעים או לצחוקים ודחקות או לבכי מר ואבלות של ממש.

אחד המגיבים בפייסבוק בחר לראות את הצד החיובי של חוויית ילדי העקורים: "ההורים איבדו את הנכסים, את האדמה, את הבית ואת הכסף, והתחילו מאפס, וזה היה להם נורא קשה, מצד שני, כל ההישגים האלו, שאנחנו קיבלנו בעמל וירקנו דם כדי להגיע לפה, זה שלנו בלבד. בכל השוואה לילדים מקומיים שלא נעקרו מביתם, קשה כמה שתהיה, אנחנו נצא חזקים ומוצלחים יותר. ונכון, משפחות הפליטים קטנות יותר, כי חלק גדול לא כאן בסביבה, ואין תמיכה. אבל אני מרגיש מאוד קרוב ומלוכד ואוהב את מי שנשאר, זה מה שיש".

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן

לא רק את תפיסת הגאולה הנחיל הרצי"ה לממשיכי דרכו העכשוויים, אלא גם, ואולי בעיקר, את טשטוש הגבולות המוסריים. שר האוצר בצלאל סמוטריץ' מבקר באוהל משפחות שכולות בירושלים, 3 ביוני 2024 (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)

מעבר לטוב ולרע

התיאולוגיה של הרב צבי יהודה הכהן קוק טשטשה באופן רדיקלי את הגבולות בין חילול השם לקידוש השם, בין שואה לתקומה, בין טוב לרע. עכשיו תלמידיו נמצאים בשיא כוחם ומיישמים את הטשטוש בשטח. תיקון מאוחר לליל שבועות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf