לומדים מהעבר: רק צעדי מנע חריפים יעצרו את הקורונה

הדיון הציבורי בישראל ובעולם מוקדש בימים אלה במידה רבה לאמצעים שיש לנקוט כדי למנוע את המשך התפשטות מגיפת הקורונה. באמצעי התקשורת מופיעים מדענים ורופאים הניצבים משני צדי המתרס – חלקם טוענים שנוכח הגל השני, אין מנוס מצעדים נוקשים וקיצוניים של זיהוי מגעים, בידוד וריחוק חברתי עד סגר מלא. אחרים טוענים כי צעדי הריחוק מיותרים, או שעליהם להיות מצומצמים למדי.

כל אחד מהצדדים האלה מגייס לחיזוק טיעוניו תיאוריות שהרלוונטיות שלהן למקרה הנוכחי לא נבדקה, ניסיון קליני מוגבל מהמגיפה המתרחשת לנגד עינינו, ומודלים מתמטיים המבוססים על תלי תילים של הנחות שמידת תקפותן מוטלת בספק.

מי שנמצא מחוץ לדיון הזה הם הדוגלים בהסתכלות ניסיונית, כלומר אמפיריציסטים. אמנם בלתי אפשרי, אתית ופרקטית, לעשות ניסוי מבוקר שמשווה בין קבוצות דומות שאחת נתונה תחת אמצעי ריחוק ובידוד חריפים, שנייה נתונה לאמצעי ריחוק מוגבלים והשלישית אינה נתונה לכל ריחוק. אך ניתן לערוך השוואה היסטורית לפנדמיה הקודמת שהיקפה דומה, זו שהתרחשה בתחילת המאה ה-20 ונודעה בכינוי "השפעת הספרדית".

אמנם נראה כי השוואה כזאת אינה רלוונטית, מכיוון שהמגיפה ההיא התרחשה לפני יותר מ-100 שנה והמדע עשה כברת דרך ארוכה מאז, והניידות של בני האדם – כזרז להתפשטות הגלובלית של המגיפה – עברה מהפכה.

במגיפה הנוכחית, למשל, הגנום של וירוס הקורונה מחולל המגיפה רוצף כחודש לאחר שהופיע המקרה הראשון, ובדיקה ברמת אמינות גבוהה פותחה כעבור חודש נוסף והופצה בכל העולם תוך חודשים ספורים. בשפעת הספרדית הווירוס בודד וזוהה כ-80 שנה לאחר שהסתיימה המגיפה, מריאותיה של אישה שגופתה התגלתה בקבר אחים באלסקה, ונשמרה בתנאים סבירים מתחת לשכבת הקרח (פרמפרוסט).

בנוסף, הטיסה המסחרית הראשונה בעולם יצאה באוגוסט 1919 מלונדון לפריז, בעיצומה של המגיפה. לעומת זאת, מספר הנוסעים בתעופה האזרחית ב-2019, לפי ארגון התעופה האזרחית הבינלאומי (IATA) היתה 4.5 מיליארד איש.

עם זאת, מסתבר כי למרות ההתקדמות המדעית והשינוי הדרמטי בניידות של בני האדם, אמצעי המנע שננקטו נגד השפעת הספרדית היו דומים מאוד לאלה שבהם אנחנו משתמשים היום. לפיכך, הניסיון שנצבר אז הוא רלוונטי, חשוב – ואפילו זמין.

הארכיונים של מחלקות הבריאות בערים שונות בארה"ב גדושים בתיעוד מפורט, כולל תיארוך מדויק של האמצעים שננקטו לבלימת מגיפת השפעת הספרדית, ומרשם התושבים מספק נתונים מדויקים על התמותה באותה תקופה.

ומה ניתן ללמוד מהמידע הזה? במחקר שהתפרסם בכתב העת JAMA ב-2007, למשל, נאסף מידע על 43 ערים בארה"ב. החוקרים מצאו כי כל אחת מהערים נקטה לפחות באחת משלוש הקטגוריות הראשיות של אמצעי מנע להתפשטות המגיפה: בידוד או סגר; סגירת בתי ספר; איסור התקהלויות. החציון של משך הטלת המגבלות היה ארבעה שבועות (בין שבוע ל 10 שבועות).

הממצאים ברורים מאוד: בערים שהטילו את המגבלות מוקדם יותר – בסמוך להופעת המקרה הראשון של שפעת או דלקת ריאות – שיעור התמותה בשיא המגיפה וסך התמותה היו נמוכים יותר. ככל שאמצעי המנע היו מלאים יותר וממושכים יותר, כך גם ירד שיעור התמותה.

בפילדלפיה, לדוגמה, התחילו להפעיל אמצעים חלקיים לעצירת ההדבקה כ-11 יום אחרי שהתגלה המקרה הראשון, ואמצעים מלאים לאחר חמישה ימים נוספים. בסנט לואיס הופעלו אמצעים מלאים יומיים אחרי שהתגלה המקרה הראשון.

בשיא הגל הראשון, עודף התמותה השבועי על רקע שפעת/דלקת ריאות בפילדלפיה היה 257 ל-100 אלף תושבים, ועודף התמותה המצטבר אחרי שני גלי המגיפה היה 719 ל-100 אלף תושבים. לעומת זאת, בסנט לואיס נתוני התמותה היו 31 ל-100 אלף בשיא הגל הראשון ו-347 ל-100 אלף לאחר שני הגלים.

בנוסף, נמצא מתאם חזק בין ההפעלה של אמצעי המנע לירידה בתמותה, ובין הפסקת האמצעים לעלייה חוזרת בתמותה (גל שני). לא נמצא ולו מקרה אחד שבו היה שיא נוסף של תמותה כל זמן שאמצעי הריחוק והבידוד היו בתוקף.

מחברי המאמר מסכמים את הממצאים כך: "הממצאים האלה עומדים בניגוד גמור לאמונה הרווחת שהפנדמיה של 1918 התפשטה במהירות וקטלה את כל מי שנקרה בדרכה. ערים שהיו מסוגלות להפעיל אמצעי בלימה לפני שהפנדמיה התפשטה הצליחו להוריד את הכוח הקטלני של הנגיף". הם קובעים כי המחקר מראה שהתערבות של ריחוק ובידוד יכולות למלא תפקיד מכריע גם במגיפות עתידיות.

הטרגדיה של ההמון

ממצאים אלה, שהתגלו כ-90 שנה אחרי תום המגיפה, בולטים עוד יותר על רקע מאמר דעה שהתפרסם בכתב העת Science בסוף מאי 1919, תחת הכותרת: "לקחי המגיפה". כותב המאמר שואל מה צריך לעשות ברמה הפרקטית כדי לעצור את המגיפה, ומשיב: תחילה, מה לא כדאי לעשות?

לטענתו, לא רצוי לסגור תיאטראות, כנסיות ובתי ספר כל עוד דעת הקהל לא דורשת זאת. כמו כן, לא רצוי לחייב את כל הציבור לחבוש מסיכות, שהרי אנשים צריכים אוויר. הוא סבור שיש להפריד חולים מאחרים, לפתוח חלונות ולאוורר חדרים ולרחוץ ידיים. אמצעי מנע חריפים, לדבריו, צריכים להיות מוטלים רק לדרישת הקהל.

זאת כנראה לא הגיעה, ואכן המגיפה גבתה בין 40 ל-50 מיליון קורבנות בשלושה גלים מרכזיים, כשהקטלני ביותר היה הגל השני. כתבות בעיתונות ופרוזה מאותה תקופה מעידים כי המגיפה התקבלה בציבור בצורה סטואית. אך כיום ידוע, למשל, כי בבריטניה לא רצו השלטונות להטיל צעדי מנע משמעותיים כדי לא לפגוע במאמץ המלחמתי.

באופן כללי, מכיוון שהתקופה היתה תקופת מלחמת העולם הראשונה, רוב כלי התקשורת היו נתונים לצנזורה קשה. למעשה, המגיפה כונתה "השפעת הספרדית" מכיוון שספרד היתה המדינה היחידה שבה כמעט לא היתה צנזורה על שיעורי ההדבקה והתמותה.

ב-1968 התפרסם באותו מגזין, Science, מאמר פורץ דרך ולכאורה לא קשור של האקולוג האמריקאי גארט הרדין, תחת הכותרת "הטרגדיה של ההמון". הרדין ניסה להתמודד במאמר עם בעיית איכלוס היתר של כדור הארץ, אך עם הזמן הסתבר שהניתוח והפתרונות שהציע ישימים לתחומים רבים, כולל להתמודדות עם המשבר הנוכחי.

לטענת הרדין, הסכמה לתת חופש לאזרחים לפעול בהתאם לאינטרסים האישיים שלהם כשאלה מנוגדים לטובת הכלל עלולה להרוס את החברה כולה. הוא התנגד בחריפות לפנייה למצפונם של האזרחים. לגישתו, פנייה כזאת מעבירה מסרים סותרים: מצד אחד, אם לא תעשה את מה שאנחנו מבקשים ממך, נגנה אותך פומבית מכיוון שאינך נוהג כאזרח אחראי. מנגד, אם תתנהג כפי שאנו מבקשים ממך, נגנה אותך בהיחבא כשוטה הדבק בהוראות, כשאחרים פועלים בהתאם לאינטרס האישי שלהם על חשבון טובת הכלל.

הפתרון שהציע הרדין הוא כפייה מתוך הסכמה הדדית, הנשענת על ההכרה כי מצב שיותיר את ההחלטה בידי מצפונו של הפרט ייתן עדיפות לחסרי המצפון. הרדין קובע כי כשבני אדם מסכימים לחוקק חוקים שמעדיפים את הרכוש הציבורי (טובת הכלל) על פני האינטרסים של השודד (טובת הפרט) – המין האנושי כולו נעשה חופשי יותר.

הניסיון שהצטבר בחודשים האחרונים מאשר את ממצאי המחקרים ההיסטוריים. לכן, הוויכוח השורר כיום שמנסה ליצור מאזן אימה דיכוטומי בין בריאות לכלכלה ותובע בעצם לבחור בין זה לזה, הוא מוטעה מיסודו.

כשהחולי והמוות משתוללים ברחובות, הפעילות הכלכלית נפגעת גם ללא צווים המגבילים את התנועה וההתקהלות. הכלת הווירוס היא תנאי מוקדם לחזרה תקינה של הפעילות. וכאז, גם עתה, אין דרך להכיל את הווירוס ללא פגיעה בחירויות הפרט.

עם זאת, למרבה הצער, בחברה שבה אנו חיים היום צווים המגבילים את חירויות האזרח שלא עומדת מאחוריהם הנהגה אמינה ועקבית, שנותנת דוגמה אישית והסברים רציונליים, מציבה יעדים ועומדת בהם, לא יקוימו בצורה אפקטיבית גם בנוכחות משטרה וצבא.