להתעורר מפנטזיה בלי ליפול לסיוט. חקירה רדיקלית על המצב הישראלי

הימין מאמין בסיוט על אלימות נצחית, בשמאל ובמרכז נטועים בפנטזיה שאפשר לייצר מציאות של ביטחון מוחלט. בית שנשרף בבארי, ינואר 2024 (צילום: תומר נויברג / פלאש 90)

אני רוצה להשתמש בטקסט הזה בצורה קצת לא שגרתית. לא כדי לפרוש עובדות ולא כדי לנסח עמדה, אלא כדי לנסות ולחקור מהי בעצם הדילמה העקרונית, שמכוננת את השיח בישראל בשנה האחרונה; מהי השאלה האמיתית שהציבור הישראלי עסוק בה, ומהם הקולות הפוליטיים השונים מנסים לענות לו עליה.

על אף כשליו, כנס השלום הציע מצרך נדיר: תקווה רדיקלית

זה לא חשוב לי כתרגיל אינטלקטואלי, אלא מסיבות אישיות ומעשיות. העמדה הפוליטית שלי שונה מאוד מהעמדות הרווחות בציבור הישראלי כרגע, וקשה לי מאוד עם העמדות הרווחות. אני חושבת שהן מביאות אסון נורא ומתמשך על כל מי שחיות במקום הזה. לא קל לחשוב דבר כזה על הלך הרוח בציבור, שאת שייכת אליו וחיה בתוכו.

לכן אני מרגישה שאני חייבת להתחקות אחרי שורשי הדברים, להבין כמה שיותר לעומק ובבהירות מאיפה העמדות הרווחות באות ומאיפה העמדה שלי באה, כדי להמשיך להחזיק בעמדה שלי מתוך אינטגריטי, ולפעול מתוכה בצורה ברורה ומחויבת, בלי לברוח מהאנשים שמסביבי, או להתערער מולם, או לשנוא אותם, או להתייאש מהכל.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

*

אז הנה אני מנסה. והניסוח הראשון שעולה בדעתי לדילמה העקרונית, שמעסיקה את הציבור הישראלי מאז 7 באוקטובר, הולך בערך ככה:

מה ישראל צריכה לעשות עכשיו כדי שאנחנו, הציבור הישראלי, נוכל לחיות פה בשקט ובשלווה?

נדמה שזו השאלה העקרונית, שנפרטת אחר כך לשאלות טקטיות ואסטרטגיות ספציפיות, שנידונות בטוויטר ובאולפנים ובהפגנות ובישיבות הממשלה. הזרמים הפוליטיים העיקריים בישראל מנסים לענות על השאלה העקרונית הזאת, כל אחד מנקודת ראותו, בדרך כלל בלי לערער על ההנחה שזו אכן השאלה.

התשובה שהמרכז מציע היא פחות או יותר – צריך לנהל את הסכסוך. לייצר מצב שבו לא ישתלם לאויבים שלנו לנסות לפגוע בנו, ואם הם ינסו, הם לא יצליחו לפגוע ממש, כי אנחנו חזקים יותר ויכולים להתגונן.

והתשובה של השמאל היא – צריך שלום, לא פחות מזה. כדי שנוכל לחיות פה בשקט ושלווה, צריך שכל בני ובנות הארץ הזאת יוכלו לחיות פה בשקט ובשלווה.

והתשובה של הימין היא – כדי שנוכל לחיות פה בשקט ובשלווה, צריך לחסל את כל מי שרוצה לפגוע בנו.

והלך הרוח הציבורי הוא – הקונספציה של השמאל-מרכז קרסה ב-7 באוקטובר, הימין צודק.

פעולה נכונה של הצבא היתה יכולה למנוע את 7 באוקטובר. פלסטינים חוגגים סביב טנק ישראלי, 7 באוקטובר 2023 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש 90)

*

אבל משהו פה לא עובד. הלך הרוח הציבורי לא הגיוני ביחס לשאלה ולתשובות שניסחתי.

קודם כל מה זה בכלל אומר, "הקונספציה של השמאל-מרכז קרסה"? התשובות של המרכז והשמאל מאוד שונות זו מזו, והתשובה של השמאל בטח לא קרסה, אם כבר רק התחזקה. אפילו התשובה של המרכז קרסה נסיבתית יותר מאשר עקרונית: מתקפת חמאס אכן היתה יכולה להיבלם, אילו הצבא והדרג המדיני היו מתפקדים כמצופה, מקשיבים להתרעות של התצפיתניות, ולא היו שולחים את הגדודים לחווארה וכו'. דווקא התשובה של הימין היא זו שקורסת שוב ושוב לאורך עשרה חודשי מלחמה, ויתר על כן, היא מופרכת מיסודה, כי כל אלימות שנפעיל בניסיון לחסל את כל מי שעלול לפגוע בנו, תמיד תיתן לעוד אנשים סיבות לרצות לפגוע בנו.

אז בניסוח הראשוני הזה של הדילמה יש משהו שלא מסתדר. והעובדה הזאת רומזת לי שמשהו בניסוח שלי לא היה מדויק דיו: כנראה שלא שאלתי את השאלה הנכונה. גם אם על פני השטח נדמה שהדיון הציבורי הוא מה צריך לעשות כדי לחיות פה בשקט, בעצם מדברים פה על משהו אחר.

וכשאני חושבת על זה כך, עולה ההשערה שאולי מתחת לפני השטח הציבור בעצם שואל שאלות יותר עקרוניות, יותר יסודיות, על טבע האנושות ועל טבע העולם, שצצו בעקבות 7 באוקטובר וכל מה שקורה מאז. כשאני מנסה לנסח את השאלות האלה, זה נשמע בערך ככה:

האם כל האנשים רוצים לחיות בשקט ובשלווה כמונו? או שיש אנשים שרוצים בכלל משהו אחר לגמרי?

איך להסביר את זה שאנשים מתנהגים באכזריות ובאלימות מבעיתות כלפי אנשים אחרים?

איך אפשר להתגונן מפני הסכנה, שיתנהגו כלפינו ככה?

האם בכלל יש סיכוי לחיות בשקט ובשלווה בעולם הזה? האם זו שאיפה שיש בה טעם?

האם העולם יכול להיות מקום טוב?

*

הימין אומר: בוא נחסל את כל מי שמאיים עליו ונחיה בשקט. הפגנת ימין בירושלים, יולי 2024 (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

אז ההשערה החדשה שלי היא שמתחת לפני השטח של הדיון הציבורי בשאלות פרקטיות, מתחבאות שאלות מטפיזיות; ומתחת לפני השטח של התשובות שהמרכז, השמאל והימין נותנים לשאלות הפרקטיות שבשיח הציבורי, בעצם מתחבאות תשובות לשאלות המטפיזיות האלה – שהן השאלות שהציבור באמת עסוק בהן. והציבור מקשיב לתשובות שמתחת לפני השטח, וכרגע מכריע לטובת התשובה של הימין.

ברמה שמעל לפני השטח התשובה של הימין היתה – בואו נחסל את כל מי שמאיימים עלינו ואז נחיה בשקט ובשלווה. אבל כשאני מקשיבה לרמה שמתחת לפני השטח, נדמה לי שמסתתרת שם תשובה מטפיזית ניטשיאנית שהיא כמעט הפוכה, והרבה יותר פסימית.

נדמה לי שמתחת לפני השטח הימין אומר – בוקר טוב! סוף סוף קלטתם איך העולם עובד. חשבתם שכל האנשים כמוכם, רוצים רק לחיות בשקט. אבל יש בעולם אנשים שרוצים דברים אחרים לגמרי – כוח, שלטון, ניצחון, נקמה, את כל הארץ שהם חושבים שאלוהים הבטיח להם; לחיות בשקט ובשלווה לא מעניין אותם בכלל, והם תמיד יהיו אלימים, לא משנה מה. האנשים האלו – אין דרך לעצור אותם בלי להיות אלימים כמוהם, וחזקים יותר מהם. לכן הפנטזיה שאפשר לחיות בעולם הזה בשקט ובשלווה היא הזויה ומנותקת. המציאות היא מלחמה נצחית, והדרך ההגיונית היחידה לחיות היא לנסות להיות תמיד בצד החזק.

*

זו תשובה איומה בעיניי, אבל כשאני מנסחת אותה ככה, אני רואה שיש בה משהו שתואם באופן עמוק את חוויית המציאות של הציבור הישראלי מאז 7 באוקטובר. מחוויה של מציאות, שיש בה סדר והיגיון ואיזשהו ביטחון בסיסי, הישראלים נזרקו לתוך חוויה של עולם שיש בו אלימות מחרידה, לא צפויה, מסוכנת, שאין ביטחון מפניה; והאלימות הזאת היא לא איזה כוח טבע מופשט. היא מתגלמת באנשים שיכולים להופיע פתאום בתוך החיים שלך, לעמוד מולך, להסתכל לך בעיניים, ולעשות לך משהו איום ונורא, כי ככה הם החליטו.

אני בהחלט יכולה להזדהות עם חוויית המציאות הזאת ולהרגיש אמפתיה ביחס אליה. גם אני מכירה אותה, מ-7 באוקטובר ומהקשרים אחרים. זו באמת חוויה קשה מאוד.

לעיתים קרובות נהוג לקרוא לה טראומטית, אבל אני לא רוצה להשתמש במינוח הזה. לא נראה לי שהוא יועיל כאן. במקום זה אני רוצה להתייחס אליה כפשוטה, לכבד את השאלות שהחוויה הזו  שואלת, לראות איזה עוד תשובות ניתן לתת לה, חוץ מהתשובות של הימין.

*

הימין האלים בין כה וכה שולט. מתנחלים תוקפים פלסטינים בנוכחות חיילים, חווארה, 13 באוקטובר 2022 (צילום: אורן זיו)

רב שיח בין קולות מדומיינים

המרכז: תנו לי להסביר לכם רגע בכלים מדעיים איך העולם עובד. רוב האנשים הם בדיוק כמוכם, יצורים רציונליים שרק רוצים לחיות בשקט ובשלווה. הם מנסים להשיג את המטרות האלו בדרכים הכי יעילות שפתוחות בפניהם בכל סיטואציה נתונה. במצב שבו נראה להם שאלימות כלפי אחרים היא הדרך שתעזור להם להשיג שקט ושלווה, הם יהיו מוכנים לפעול באלימות כדי להשיג את המטרות שלהם. לכן, כדי לחיות בשלום צריך לייצר מצב שבו לא ישתלם לפלסטינים להיות אלימים כלפינו.

הציבור: רגע, רגע, רגע. פעם היינו מוכנים אולי להאמין בזה, אבל אנחנו כבר לא מאמינים בזה יותר. אנחנו מרגישים שאי אפשר להסביר את כל האלימות בעולם בתור ניסיון רציונלי להשיג מטרה רציונלית.

המרכז: אוקיי. אני יכול להסביר גם את זה. חוץ מאנשים כמוני וכמוכם, שפועלים בצורה רציונלית למען טובתם האישית, יש בעולם גם אנשים מסוג אחר מאיתנו, אנשים שהמוח שלהם פשוט עובד אחרת, והם אלימים מטבעם. האנשים האלו הם המוסלמים / האסלאם הפונדמנטליסטי / הפונדמנטליסטים משני הצדדים / הקיצונים משני הצדדים / הפסיכופתים. אבל הם מיעוט, ואפשר לבלום אותם באמצעות היתרון המספרי שלנו. אנחנו הרוב השפוי והממלכתי. כלומר, בהחלט אפשר לחיות בשקט ובשלווה, ומה שעלינו לעשות לשם כך הוא ראשית כול לבלום את המיעוט של אנשים בלתי רציונליים ואלימים מטבעם, ושנית לייצר מצב מדיני שבו לרוב הרציונלי לא משתלם להיות אלים כלפינו.

הימין: אבל אצל הפלסטינים האנשים האלימים האלה הם בכלל לא מיעוט, הם הרוב, הם בשלטון, יכול מאוד להיות שכמעט כל הפלסטינים הם כאלה.

השמאל (בו זמנית): אבל בישראל כרגע האנשים האלימים האלה הם בכלל לא מיעוט, הם הרוב, הם בשלטון, לפעמים זה מרגיש שכמעט כל הישראלים הם כאלה.

הציבור: התשובה של המרכז לא משכנעת אותנו. הוא מורח אותנו. הוא לא באמת מכיר במציאות שאנחנו חווים, שלא מרגישה לנו רציונלית בכלל, ויש בה המון שרירותיות, אלימות ובהלה.

השמאל: אם תרשו לי רגע, יש לי תשובה יותר טובה מהתשובה של המרכז. זה לא נכון שרוב האנשים הם יצורים רציונליים, שרק מנסים למקסם את התועלת שלהם. אנשים הם לא יצורים רציונליים. הם יתקוממו כשהם חווים עוול ואי צדק, ויהיו מוכנים, במצב כזה, גם לסכן בצורה לא רציונלית את עצמם ואת האהובים שלהם, ואולי לפעול באלימות לא רציונלית כלפי האויבים שלהם. אבל אם נייצר מצב שבו יש להם אפשרות אמיתית ומוחשית לחיות בשקט ובשלווה, הם יעדיפו אותה, כי זה מה שהם בעצם רוצים באמת.

הימין: פחחחח.

הציבור: אנחנו לא מרגישים ככה. אנחנו מרגישים שיש אנשים שבאמת מתענגים על האלימות, באמת לא רוצים את הטוב. ככה הם מדברים, ככה הם מתנהגים.

השמאל (לעצמו): שיט, גם אני מרגיש ככה ביחס לכמה אנשים. (בקול רם:) בכל זאת, בעומק ליבם כל האנשים רוצים לחיות בשלום. אם רק נקשיב להם ונבין אותם ונמצא את הדרך לליבם, נוכל לעזור להם להתחבר לשאיפה הזאת מחדש. אפשר למצוא את הדרך למציאות, שבה כל האנשים רוצים לחיות בשלום, ואז ליצור אותה.

הציבור: השמאל מורח אותנו אפילו יותר מהמרכז. הוא פשוט מכחיש את הרוע בעולם.

הימין: אמרתי לכם. המסקנה היחידה שאפשר להסיק מחוויית המציאות שלכם היא שהעולם הוא מקום אלים מטבעו, ועדיף גם לכם ללמוד להיות אלימים.

הציבור: זה כואב, אבל זו התשובה היחידה ששמענו שמכירה בחוויה שלנו. כנראה שהימין צודק.

*

אנשים רוצים לחיות בעולם שכולו טוב. מתאמן ביוגה על חוף הים. תמונת אילוסטרציה (צילום: מנדי הכטמן / פלאש 90)

נדמה לי שזה לב תופעת ה"התפכחות", החוויה של שינוי עמוק ומטלטל בתפיסת המציאות שהרבה ישראלים מספרים שעברו מאז 7 באוקטובר: קבלת תפיסת העולם המובלעת של הימין – של העולם כמקום של אלימות שאין ממנה מפלט, ואפשר רק לנסות לנצח בה – באי רצון, בצער, אבל בלית ברירה, בתור התשובה הריאלית היחידה.

מי אני? איפה אני? במה אני מאמינה?

בשלב הזה בחקירה אני מרגישה, שאני לא כל כך רחוקה מהציבור הישראלי כפי שהיה נדמה לי בהתחלה. כמוהו, אני רוצה להאמין שהעולם יכול להיות טוב, אבל גם רוצה תשובות לשאלות המטפיזיות הקשות שהתקופה מעלה. אבל בניגוד לחלק ניכר מהציבור הישראלי כרגע, לא התייאשתי מהאפשרות למצוא לשאלות האלה תשובות אחרות מאלו של הימין.

+

נחזור לשאלות שהצגתי למעלה. הן כרוכות זו בזו, לא באמת ניתנות להפרדה, אבל זו שנוגעת בי אישית הכי עמוק היא השנייה – איך להסביר את זה שאנשים מתנהגים באכזריות ובאלימות מבעיתות כלפי אנשים אחרים – אז אני מתחילה ממנה.

הניסיון המוגבל שלי מציע מיד כמה הסברים. ראשית כל, לפעמים אנשים מתנהגים באלימות ובאכזריות, כי הם לא רואים בכלל את הפגיעה שהם גורמים, או לא רואים את עצמם כאחראים לה. את זה קל לי יחסית להבין, ואני יכולה גם להבין למה הרבה אנשים, בישראל ובפלסטין ובכל מקום, נאחזים באי הראייה, ומתעקשים להכחיש את האלימות, שהם לוקחים בה חלק או את האחריות שלהם עליה. שנית, יש את ההסבר שהשמאל והמרכז הציעו ברב שיח שדמיינתי: הרבה פעמים אנשים מתנהגים באלימות, כי נדמה להם שזו הדרך היחידה להשיג משהו שחשוב להם, ולא אכפת להם באותו רגע מהמחיר שישלם על זה האחר, וזאת מפני שהעצמי נחווה כאילו הוא ממשי וחשוב יותר מהאחר. גם את זה אני, כמובן, מכירה מניסיוני האישי ויכולה להבין. אפילו את המקרים, שבהם אנשים פוגעים בכוונה, כדי לגרום לאחר להרגיש בעצמו כמה כואב להם, "ללמד אותו לקח".

אף שאני יכולה להבין את כל צורות האלימות האלה, אני גם יודעת שכולן נטועות בצורות שונות וגסות יחסית של עיוורון, תעתוע, אי הבנה של המציאות. אני מכירה מהניסיון שלי רגעים שבהם התעתוע הזה מתפוגג, ויודעת שבהיעדרו, צורות האלימות האלה לא יכולות להתהוות.

אבל כל זה עדיין לא עונה לשאלה. כי כמו הציבור הישראלי, אני מרגישה שיש בעולם גם אלימות, שאי אפשר להסביר בצורות האלה. וזו האלימות שבאמת קשה לי איתה, ושאותה אני מרגישה צורך להבין.

*

אנשים שחיים בנסיבות אלימות עשויים לפעול באלימות. פועלים פלסטינים במחסום ארז, מרץ 2022 (צילום: עטיה מוחמד / פלאש90)

כזכור, המרכז והימין הציעו עוד אפשרות: יש אנשים שהם פשוט אלימים מטבעם, כי זה בדם שלהם, או בדת שלהם, או בתרבות שלהם, והם יהיו אלימים, לא משנה מה. והימין הוסיף גם שבגלל שיש אנשים כאלה, העולם הוא מקום אלים מטבעו, ולא יכול להיות אחרת.

כשאני מהרהרת בזה נדמה לי שהימין מסמן פה משהו חשוב, רק שהכיוון של הסיבתיות הפוך אצלו בצורה טרגית. אולי הרבה פעמים אנשים פועלים באלימות דווקא משום שהם מאמינים שהעולם הוא מקום אלים מטבעו.

ואז אני שואלת את עצמי:

מה יכול לגרום לאדם, או להרבה אנשים, להשתכנע שאלימות היא טבע העולם ואין אפשרות אחרת?

כשאני נזכרת בדברים שראיתי בישראל ובפלסטין, בשנה האחרונה ולאורך כל חיי, בהקשר הלאומי וגם בהקשרים אחרים של אלימות – מגדריים, כלכליים – אני רואה מיד כמה דוגמאות בולטות לתנאים ולנסיבות כאלה. למשל, ככל שאנשים חיים יותר זמן בנסיבות יותר אלימות, ובמיוחד אם הם חווים אלימות איומה ומערערת שמופנית כלפיהם, יש יותר סיכוי שיאמינו שאלימות היא טבע העולם ואין אפשרות אחרת. וגם, ככל שאנשים שומעים יותר מאנשים מסביבם, ובמיוחד מדמויות סמכות, שאלימות היא טבע העולם ואין אפשרות אחרת, יש יותר סיכוי שהם יאמינו בזה. ואני רואה ששני התנאים האלה גם תומכים זה בזה הדדית. בשתי הדרכים האלה, ובמגוון דרכים נוספות, המומנטום של האלימות הולך ומתעצם בנסיבות של אלימות.

ובד בבד אני רואה גם את התמונה המשלימה. כמו שיש תנאים, שמטים את התודעה האישית והקולקטיבית לכיוון האלימות, יש גם תנאים שתומכים באפשרות להאמין בטוב ולרצות אותו גם בנסיבות של אלימות, מה שבתורו תומך גם באפשרות של אחרים לעשות את אותו הדבר. אני יודעת שאמונה באלוהים של כל אחת מהדתות יכולה להיות תנאי תומך כזה, וגם צורות אחרות של אמונה יכולות להיות תנאי תומך כזה. אני יודעת שאף אחד מהתנאים האלה לא הכרחי, וגם לא מספיק.

*

אבל האם זה מסביר את כל האלימות בעולם? אולי יש גם אנשים שפועלים באלימות, לא כי הם לא יודעים, ולא כי הם מקווים שזה יביא להם אושר, וגם לא כי הם מאמינים שהעולם אלים מטבעו – אלא כי אלימות היא הטבע שלהם והם לא יכולים אחרת?

מה לעשות כשחמוש עומד מולך? חמושים פלסטינים רעולי פנים מניפים את כלי הנשק במחנה הפליטים קלנדיה (צילום: אורן זיו)

אני מרגישה את הפיתוי למהר ולענות בשלילה: לא, אין אנשים שאלימות היא הטבע שלהם. אני משתהה. אני מחפשת בתוך הניסיון האישי שלי, ורואה שאלו דברים שאני לא יכולה לומר בוודאות. אין לי יכולת על-טבעית של ראיית הטבע האמיתי של אנשים.

לעומת זאת, אני כן יכולה לומר בוודאות, מתוך הניסיון האישי שלי, שכל ניסיון פרקטי שנתקלתי בו אי פעם לחלק ככה אנשים, או קבוצות של אנשים – להגיד שיש אנשים מסוג אחד שרוצים את הטוב, ולהם מגיע לחיות בטוב, ויש אנשים מסוג אחר שרוצים את הרע, ולהם מותר להרע – כל ניסיון כזה שראיתי, שמעתי או קראתי עליו תמיד נכשל. ונראה לי שלא יכול להיות אחרת. חלוקה של אנשים לסוגים חייבת לייחס מהות אינהרנטית לדברים, שלפחות חלק משמעותי מהם תלויים בתנאים ובנסיבות. ולכן, וזה העיקר, כל ניסיון חלוקה כזה תמיד הפך לתנאי, שהצדיק אלימות ותמך באלימות. אז הדבר הראשון שאני יכולה לומר בוודאות הוא שאני נגד חלוקות כאלה.

אני ממשיכה לחקור: מחפשת בניסיון שלי דוגמאות שאני מכירה, ישירות או עקיפות, לאנשים שנדמה ששוב ושוב פועלים ביודעין ובכוונה בצורה שפוגעת באחרים, ורואה שבכל הדוגמאות שאני מוצאת, האנשים האלו גם ביטאו באיזשהו אופן את האמונה, שאלימות היא איכשהו האמת על טבע העולם או האפשרות היחידה. אני בודקת גם את הניסיון האישי שלי עצמי, ורואה שאני לא מצליחה לדמיין מצב שבו תודעה אנושית, ברגע שבו היא באמת מאמינה שיש בעולם אפשרות לטוב, לרווחה ולחופש, לא תבחר בטוב הזה ותיטה אליו. הניסיון הזה גורם לי לנטות להאמין, שאכן יש בתוך כולנו חלק שרוצה בטוב, ויתר על כן, רוצה בטוב לא רק עבור עצמנו, אלא עבור כל האנשים וכל הברואות. אבל אני עדיין לא יודעת את זה בוודאות מוחלטת.

*

אבל בעצם, אני רואה, זו לא השאלה שחשובה לי – האם תמיד, ובכל אדם, יש איפשהו חלק עמוק שרוצה בטוב. הניסיון שלי בעולם מלמד אותי, שלא תמיד אפשר להגיע לרצון של האחר בטוב, על פני השטח, או קצת מתחת לפני השטח, או בעומק נגיש כלשהו. לא תמיד יש דרך לשכנע את האדם, שעומד מולך עם רובה ורוצה להרוג אותך, לא לעשות את זה. לפעמים דווקא יש, גם במצבים שנדמה שאין, כמו שמראה למשל הגבורה של רחל אדרי ב-7 באוקטובר. אבל לפעמים באמת אין.

אז מה את מציעה? מה צריך לעשות כשעומד מולך אדם עם רובה ורוצה להרוג אותך? או קבוצת אנשים עם רובים שרוצים להרוג אותך? או מנגנון לא-אישי עצום וחמוש שרוצה להרוג אותך?

לא בכל מחיר. הרס אחרי הפצצה ישראלית בח'אן יונס, ב-5 ביולי 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

זו שאלה שמלווה אותה תחושה של דחיפות, כאילו אי אפשר לחיות בלי תשובה מספקת עליה. אבל כשאני משתהה איתה, אני רואה שלמעשה היא לא זקוקה לתשובה. צריך לעשות את מה שכולנו נעשה במקרה כזה ממילא: לנסות למנוע מראש את האלימות, אם אפשר; ואם לא, לנסות לעצור אותה הכי מוקדם שאפשר; ואם גם זה לא אפשרי, לנסות לברוח ממנה ולעזור לאחרות לברוח ממנה; ואם אין אפשרות אחרת, לשאת בסבל ולנסות לשרוד את הפגיעה. ואולי לשרוד, ואולי למות. ואז, אם שרדנו, לנסות להשתקם עד כמה שאפשר, ולחפש את הדרך חזרה אל חיים מתוך רצון בטוב שלא מבוסס על הכחשה של הרע, ולכן לא ניכחד בעקבות היווכחות ישירה ברע.

זה מה שיש לך להציע? מה לגבי לנסות למנוע בכל מחיר כל סיכוי שדבר נורא כזה יקרה?

כן, אני בעד לנסות למנוע את האלימות: לפעול בצורות שיחלישו את התנאים והנסיבות שתומכים בה ושכתבתי עליהם קודם. אבל אני גם יודעת שאי אפשר למנוע לחלוטין כל סיכוי שאלימות תפגע בך אי פעם. הפנטזיה שזה אפשרי היא תמיד כוזבת, ופעולה מתוכה אף פעם לא תביא לתוצאה המיוחלת. וכשאני יודעת את זה, גם ה"בכל מחיר" נושר, ואני יודעת: לא בכל מחיר. אני רוצה לחיות, אבל אני רוצה לחיות רק חיים שראוי לחיות אותם.

אבל איך אפשר לחיות בעולם, שדברים כאלה עלולים לקרות בו? עלולים לקרות לי?

בדיוק כמו שחייתי מאז ומתמיד, כי זה העולם שבו חייתי מאז ומתמיד. צריך רק להכיר בזה. ואז לא לעשות דברים כאלה בעצמי, ולא לתמוך במי שעושים אותם, ולנסות למנוע אותם עד כמה שאפשר. ולהתוודע יותר ויותר אל אותו רצון בטוב שלא מבוסס על הכחשה של הרע. לחיות בידיעה שהרע אפשרי, אבל הוא לא האפשרות היחידה, ולא מה שאני רוצה.

הנה, הגענו אל השאלה הגדולה.

*

גם במצב של שלום מוחלט, תרחף תמיד סכנה. טקס החתימה על אמנת ליסבון של האיחוד האירופי (ויקיפדיה)

האם באמת הרע הוא לא האפשרות היחידה? אולי השאיפה לחיות בעולם טוב היא ילדותית וחסרת טעם? אולי הימין צודק, ושום מצב של שלום לעולם לא יהיה באמת יציב, בטוח ובר קיימא?

לעולם לא נצליח לייצר מצב של שלום, רווחה, ביטחון וחופש מוחלטים, יציבים לחלוטין, שיימשכו לנצח. מעל כל מצב של שלום וביטחון תמיד תרחף סכנה, שתופנה כלפיו אלימות שנובעת מתנאים ונסיבות שלא זיהינו ולא טיפלנו בהם; ובכל מקרה, כל מבנה חברתי ופוליטי שנשאף ליצור, אפילו המושלם ביותר, לא ישרוד לנצח, כי שום דבר לא שורד לנצח, הכל עתיד להשתנות מתישהו ולהתחלף במבנה אחר.

ואפילו במבנה החברתי-פוליטי המושלם ביותר, בשיא תקופת השגשוג שלו, האמיתות הבסיסיות של הקיום בעולם עדיין יישארו על כנן: כולנו נחלה, נזדקן ונמות, כל מי שאנחנו אוהבות יחלו, יזדקנו וימותו, וכל מה שיקר לנו יאבד לנו מתישהו. בחיים שלנו ושל מי שאנחנו אוהבות ושל הברואות כולן, תמיד יהיו כאב וסבל פיזי ונפשי, ושרירותיות, ומוות. אלו עובדות כואבות שאי אפשר להימלט מהן. אפשר רק להכחיש אותן. אבל עדיף לדעת אותן, כי זה נותן הרבה חופש וכוח.

כי יש גם צד שני, וגם אותו אני יודעת מהניסיון האישי שלי: יש הבדל ברור מאוד, וגדול מאוד, בין חיים במציאות פוליטית שיש בה יחסית הרבה שלום, רווחה, ביטחון וחופש, לבין חיים במציאות שיש בה מעט מהאיכויות האלה. לכן יש טעם לשאוף אליהן ולנסות להגשים אותן בעולם, עבורנו ועבור אחרות, גם אם ההגשמה הזאת תהיה תמיד חלקית וארעית.

וכל האפשרויות האלו הן אמיתיות, גם הטובות וגם הרעות. כולן כבר התגשמו ויכולות לשוב ולהתגשם. אם האמון שלנו באפשרות לחיות חיים של שלום, רווחה, ביטחון וחופש מבוסס על הנחה מודעת או לא מודעת, שחיים כאלה הם האפשרות היחידה עבור האנושות, או אולי לא עבור האנושות כולה, אבל איכשהו עבורנו ספציפית כן, וכל מצב אחר הוא אנומליה בלתי נתפסת שחייבת לחלוף במהירות, ואין שום דרך להבין אותה או לפעול לגביה; אם האמון שלנו בטוב מבוסס על ההנחה הזאת, הרי שהוא מבוסס על טעות. אבל זה לא חייב להיות המצב. הוא יכול להיות מבוסס על ההכרה בכך, שהאנושות מסוגלת ליצור מצבים כאלה וכאלה.

וגם בתוך תקופה עם מומנטום חזק לכיוון מסוים, כמו שבתקופה הנוכחית יש מומנטום חזק של אלימות, קורים למעשה אירועים מכל הסוגים – אירועים אלימים שמייצרים תנאים לעוד אלימות בעתיד, ואירועים של שלום וחופש שמייצרים תנאים לעוד שלום וחופש בעתיד. וכל האירועים האלה יכולים להשפיע בעתיד המיידי, או שנים רבות קדימה. כך שבכל תקופה יש טעם לפעול בכיוונים שמייצרים מומנטום של שלום וחופש, ואף פעם לא נדע את כל ההשלכות של הפעולות שלנו.

*

לעמול על תחילתו של סיפור בלי לדעת את סופו. זמר המחאה הצ'יליאני ויקטור חרה בהופדעה בהלסינקי ב-1969 (צילום: ויקימדיה)

אני חושבת שהדבר החדש העיקרי שהבנתי מתוך החקירה בינתיים הוא זה: חשוב לי לנסות לדעת, שבאמת יש בעולם ובחיים של כולנו, ובחיים שלי באופן אישי, אלימות וסכנה; ובה בעת שהעולם הוא לא במהותו מקום של אלימות וסכנה, שהחופש והטוב הם אפשרויות אמיתיות. לדעת את זה באמת, לא רק אינטלקטואלית.

כי אני מבינה גם שהידיעה הזאת, שחשובה לי מאוד, גם חסרה לי מאוד בשיח הפוליטי בישראל. מתחת לפני השטח, הימין מאמין בסיוט על עולם של אלימות נצחית ומקדם אותה. מתחת לפני השטח, בשמאל ובמרכז נטועים בפנטזיה שאפשר לייצר מציאות של ביטחון מוחלט ושהחיים שלנו (מרכז) או של כולם (שמאל) אמורים להיות מוגנים לחלוטין מכל סכנה. גם אני גדלתי לתוך הפנטזיה הזאת, ואני רוצה להיחלץ ממנה, אבל בלי ליפול לתוך הסיוט של הימין. אני רוצה להתעורר מהסיוט ומהפנטזיה לתוך ידיעה של המציאות רבת הפנים, ולנסות לגלם את הידיעה הזאת בחיים ובפעולות שלי.

מה זה אומר?

נראה לי שזה אומר, בין השאר, להסכים להסתכן בשביל מה שחשוב לי, בשביל הניסיון ליצור עולם פחות מסוכן עבור עצמי ועבור אחרות – באמת להסתכן, נפשית וגם פיזית, ובלי ביטחון שזה ייגמר טוב. כמו שויקטור חרה, הזמר והאקטיביסט הצ'יליאני הגדול, שר: laborando en la comienza de una historia, sin saber el fin ("לעמול על תחילתו של סיפור/הסטוריה, בלי לדעת מה יהיה סופו"). וזה באמת לא נגמר טוב במקרה שלו: בימים הראשונים של ההפיכה, אנשי פינושה הרגו אותו בעינויים. בכל זאת נראה לי שהוא לא היה בוחר לחיות אחרת.

מאוד לא קל לי לחיות ככה, ומכך אני מסיקה שאני עוד לא יודעת מספיק לעומק את מה שאני רוצה לדעת.

אז אמשיך ללמוד, ותוך כדי כך אחיה ואפעל כמיטב יכולתי מתוך מה שאני כבר יודעת. זה מה שאפשר לעשות, וזה מה שאני עושה.

נכתב עבור האסופה "לראות, להרגיש, לפעול: קולות דהרמיים מקומיים על המלחמה", בעריכת קרן שפי ואביב טטרסקי, שזמינה במלואה להורדה חופשית כקובץ דיגיטלי כאן https://kerensheffi.com/see-feel-act-pdf