להתאים את הדמוקרטיה למאה ה-21

ב-2018 פרצה בצרפת "מחאת האפודים הצהובים" – מחאה חברתית בהיקף שלא נראה בצרפת שנים רבות. במשך חודשים יצאו מאות אלפי צרפתים לרחובות, לבושים באפודים צהובים זוהרים המסמנים את מעמד הפועלים, והתעמתו עם שוטרים.

המחאה פרצה לאחר החלטת ממשלה להעלאת מסים על דלק, כדרך לעודד הפחתה של שימוש בהם על מנת להילחם בפליטת גזי חממה. אך בקרב חלקים נרחבים מהאוכלוסייה המס נתפס כמדיניות שפוגעת לא פרופורציונלית בעניים. רבים מהמפגינים ראו בהחלטה זו סמל לניתוק של האליטות הפריזאיות מהעם, ולכן בנוסף להורדת המסים, תנועת האפודים הצהובים דרשה גם השתתפות רבה יותר של אזרחים בתהליכי קבלת ההחלטות.

נשיא צרפת, עמנואל מקרון, היה קשוב לביקורת והכריז שהוא מחויב לשינוי עמוק ביחסים בין הממשלה לעם – הוא הסכים שביטול המיסוי אינו מספיק, ושדרוש שינוי בממסד שיעניק לגיטימציה מחודשת למוסדות הדמוקרטיה. לשם כך, ב-2019 צרפת פנתה לגישה דמוקרטית השונה באופן רדיקלי מזו המוכרת לנו, גישה בשם Sortition או Civic Lottery, שלפיה נציגי הציבור אינם נבחרים בהצבעה אלא בהגרלה רנדומלית.

הממשלה התייעצה עם מכון סקרים במטרה לדאוג לייצוג יחסי לכל מגזר, על פי מגדר, גיל, מקום מגורים ועוד, והזמינה מדגם של 150 אזרחים, שנבחרו באופן אקראי מתוך מרשם האוכלוסייה להשתתף באסיפה שתעצב מדיניות ציבורית. בזכות הבחירה האקראית נוצרה אסיפה מגוונת: גברים ונשים, עשירים ועניים, פריזאים ופריפריאליים.

לאסיפה ניתן מנדט ברור: לקבוע תקנות להפחתת פליטות גזי החממה ב-40%, תוך שמירה על צדק חברתי. האסיפה נפגשה שבע פעמים ליומיים מלאים של עבודה לאורך תשעה חודשים. המפגשים הראשונים הוקדשו ללימוד נחוץ על מדע האקלים ולהיכרות עם התקנות הקיימות במדינה, בעזרת סדרת הרצאות ודיונים עם 140 מומחים, שייצגו את מגוון הדעות המקובלות במדע. רק לאחר שהמשתתפים רכשו הבנה עמוקה של התחום, הם פתחו בדיונים המאורגנים על ידי מנחים מומחים לדינמיקה קבוצתית, שדאגו שכל הדעות יישמעו.

על שעות העבודה הרבות שהשקיעו המשתתפים הם קיבלו תשלום והחזרי הוצאות. האסיפה ניסחה 149 תקנות (כגון הרחבת האפשרויות הצמחוניות בכל משרד ציבורי, איסור טיסות פנימיות למרחקים קצרים ועוד), מתוכן מקרון דחה רק שלוש, והתחייב להתקין את שאר התקנות.

אך עבור המשתתפים, החוויה היתה משמעותית יותר מאשר כתיבת תקנות. הם דיווחו שהאסיפה נתנה להם אמון מחודש בממסד, תחושה שהם יכולים להשפיע ושהדמוקרטיה מתאימה לאנשים פשוטים כמוהם, שלרוב חסרי קול. כמו כן, הם העידו שלמדו לנהל דיונים מעמיקים ולהקשיב לאחרים, ושלדעתם חשוב לדאוג שלא רק פריזאים יקבלו החלטות עבור המדינה כולה.

"הפוליטיקה לרוב לא נותנת קול לאנשים כמוני", אמרה משתתפת אחת. אחרת הוסיפה: "(האסיפה הדיונית) העניקה לי כוח פוליטי שלא היה לי קודם. היא חיזקה בי את האמון בממסד הדמוקרטי". סקרים שנערכו בכלל האוכלוסייה מספרים סיפור דומה: הצרפתים מרוצים מהצורה שבה אורגנה האסיפה הייצוגית ומהחלטותיה.

אבל הסיפור לא הסתיים כאן – הצרפתים כל כך אהבו את הכלי החדש שמעצים אזרחים פשוטים, שהתחילו ליישם אותו במקומות נוספים. מאז סיום האסיפה ביולי 2019, ארגן מחוז טולוז אסיפת אזרחים מקומית לדיון בבעיות מקומיות; במרסיי מתכננים פרלמנט אזורי חדש שיכיל גם אזרחים מוגרלים אקראית; במחוז איל-דה-פראנס, המחוז הגדול בצרפת אשר כולל את פריז, עלתה לאחרונה הצעה לאסיפה קבועה של 150 משתתפים שתעבוד עם ועדה מדעית, וביחד יוכלו לנסח משאלי עם ולהכריז עליהם.

צרפת הגיבה למשבר אמון בממשלה ולתנועה פופוליסטית בשינויים במבנה הדמוקרטיה, וקיבלה אזרחים מעורבים יותר, בעלי אמון רב יותר בשיטה, ורעב להשתתפות במשחק הדמוקרטי. לשיטה הזו – הגרלה אקראית וייצוגית של אזרחים שמנהלים דיונים מעמיקים ומונחים – קוראים "דמוקרטיה דיונית" (deliberative democracy).

וצרפת אינה היחידה במערכה: יוזמות דומות התגבשו מאות פעמים בשנים האחרונות בעשרות מדינות, ומשמשות כלי חיוני לחיזוק הדמוקרטיה בעידן של משבר.

דמוקרטיה במשבר

בין אליטיזם לפופוליזם, הדמוקרטיה נמצאת במשבר. במדינות רבות הדמוקרטיה נמצאת בנסיגה, לאור תחושה של ניכור מפוליטיקאים ומפוליטיקה, האמון בממשלה דועך וקיטוב הולך וגובר בין מגזרים בחברה.

כך, למשל, בארה"ב בעוד שב-1958 דיווחו 73% מהאמריקאים שהם סומכים על הממשלה, כיום, לפי נתוני מכון המחקר Pew, השיעור הוא כ-20% בלבד. בנוסף, סקרים ממדינות ה-OECD מראים שרוב האנשים מרגישים שהממשלה לא מתחשבת באנשים כמותם, ושלמגזר שלהם אין קול בקבלת החלטות.

בהקשר הזה אנו עדים לגל פופוליסטי, אנטי-אליטיסטי, מבוסס פייק-ניוז. את הפופוליזם הזה אי אפשר לפתור על ידי גיחוך על טיפשותם של הפופוליסטים, אלא יש צורך להבין את מקור המצוקה שמובילה לפופוליזם ולפתור את בעיית חוסר הייצוג לחלקים גדולים בחברה על ידי שיתוף אמיתי של האזרחים בפוליטיקה.

מדוע הדמוקרטיה הגיעה למשבר דווקא בתקופה האחרונה? שלוש סיבות מרכזיות עומדות בבסיס המשבר.

ראשית, שינויים כלכליים ותרבותיים מהעשורים האחרונים היטיבו עם קבוצות אוכלוסייה באופן לא שוויוני. תהליך הגלובליזציה גרם להתייעלות כלכלית ולירידת מחירים (לפחות ככל המשתקף בנתוני האינפלציה), אך במקביל השאיר קבוצות רבות מאחור, עם שכר ריאלי בסטגנציה ובסכנה לאבד את פרנסתם.

הפער אינו רק כלכלי אלא גם תרבותי. חלקים מהאוכלוסייה רואים עצמם כאזרחי העולם ומאמצים ערכים ליברליים, חילוניים ו"אוניברסליים". מולם נמצאת אוכלוסייה שמרוויחה מעט ונפגעת מתהליך הגלובליזציה ומהגירה חופשית. לא במקרה, הפרלמנטים במדינות השונות מכילים בעיקר אנשים מהקבוצה הראשונה: בעלי ממון, עירוניים ומשכילים באופן שחורג מחלקם באוכלוסייה, כך שבתי הנבחרים אינם משקפים את מגוון השקפות העולם, הצרכים, והערכים של האוכלוסייה.

שנית, פיתוחים טכנולוגיים שינו את האופן שבו אנחנו צורכים ידע. מצד אחד, הרשתות החברתיות מאפשרות לכל אחד לדווח על חדשות, לאתר טעויות בפרסומים באמצעי התקשורת המסורתיים ולפרסם את דעותיו. מנגד, טבען של הרשתות נוטה ליצור שבטיות, בועות של משתפים שמהדהדים את אותן הדעות והידיעות בינם לבין עצמם – מה שנקרא "echo chambers", כך שהקיטוב הכלכלי-תרבותי מועצם על ידי הטכנולוגיה החדשה.

שלישית, עליית המודעות לשינוי האקלים מחדדת את הכשלים במערכת הפוליטית המוכרת לנו. רבים בעולם מתעוררים להבנה שמשבר האקלים עלול להיות אחת הטרגדיות הגדולות בהיסטוריה האנושית, ושיש לפעול במהירות במטרה להקטין את השפעותיו. אך המערכת הפוליטית הנוכחית לא בנויה היטב להתמודדות מסוג זה: היא בנויה להסתכלות קצרת טווח – למעגל הבחירות הבא, והשקעה ארוכת טווח מוזנחת לטובת צמיחת הכלכלה המיידית.

פתרון מיוון העתיקה

אל מול שחיקת הדמוקרטיה מתחזקת בשנים האחרונות שיטת הדמוקרטיה הדיונית, שמתבססת על שני כלים: בחירה אקראית של אזרחים כנציגים, תוך דאגה לייצוגיות של כל מגזר; וניהול דיונים ארוכים, בשיתוף מומחים.

משום שהתרגלנו למושג "דמוקרטיה" כשקול למושג "בחירות", האפשרות של הגרלת אזרחים נראית מופרכת במבט ראשוני. אבל במחשבה מחודשת על העקרונות שבבסיס הדמוקרטיה, נראה כי יש לו יתרונות רבים, בעיקר במקומות שבהם מוסד הבחירות חלש.

פוליטיקאים קרייריסטים הם עניין בעייתי. על מנת להישאר בשלטון הם צריכים להיענות לקבוצות לחץ ברמה שגובלת בשחיתות. הם מוטרדים מהמצג התקשורתי שלהם וצריכים להתחנף לתורמים לקמפיינים, ומופעלים עליהם לחצים פנים-מפלגתיים.

בשביל להיבחר צריך לנצח בפריימריז או להיבחר על ידי ראש המפלגה. לשם כך אדם צריך לדעת ליצור קשרים, ולהיות מסוגל להשקיע זמן ומאמץ. לא כולם מסוגלים לעבור את המשוכות האלה באותה קלות, מסיבות סוציולוגיות ופסיכולוגיות, נוסף כמובן לענייני אפליה מגדרית או אתנית. כך, הפוליטיקה הקרייריסטית היא מסננת עבור חלקים מהאוכלוסייה.

מסיבה זו, ביוון העתיקה עקרון ה-sortition היה משולב במערכת הדמוקרטית, ונתפס כחובה אזרחית בדומה להשתתפות בחבר מושבעים. אריסטו, שחי תחת דמוקרטיה כזו, אמר במפורש:

בחירה לתפקיד בהטלת גורל נחשבת לשיטה דמוקרטית, ואילו הבחירה באמצעות בחירות פרסונליות נחשבת לאריסטוקרטית".

בהשוואה לפוליטיקאים, כיצד תתנהג אסיפה אקראית של אזרחים מהאוכלוסייה? אחד המשתתפים באסיפה האירית שעסקה בשינוי החוקה ניסח זאת היטב:

לא הצבענו בעד (התקנות) בשביל לקבל קולות בבחירות. (…) אנחנו אנשים רגילים, שפשוט מנסים למצוא פתרון. לפוליטיקאים תמיד יש מה להרוויח (…) הם תמיד נותנים הבטחות ריקות כשהבחירות מתקרבות".

למשתתפים באסיפות האלה אין אילוצים של פוליטיקה פנים-מפלגתית, הם לא צריכים להרשים אף אחד, אלא יכולים להיות פתוחים לדעות שונות, להכיר בעיה חדשה ולעסוק בה. חשוב להדגיש שכרגע ההצעה אינה למחוק באופן מוחלט את הפרלמנטים המוכרים לנו. הדוגמאות של דמוקרטיה דיונית מרחבי העולם הן לרוב של אסיפת אזרחים שעוסקת בנושא ספציפי, ומעבירה את הניהול השוטף של המלצותיה לפרלמנט הרגיל.

חשוב להבין שדמוקרטיה דיונית אינה סקר דעות, ומסיבה טובה. מחקרים מראים שהדעות של נשאלים בסקרים אינן מגובשות היטב ואינן יציבות, בין השאר משום שהאדם הממוצע לא נוטה להעמיק בפוליטיקה ובמדיניות הכלכלית או הסביבתית של הממשלה.

הדעות הנסקרות מייצגות רק את הרעיונות הראשוניים שעולים בראשי האזרחים, ואין כל סיבה להאמין שהדעות הראשוניות האלה מייצגות את ערכיהם וצורכיהם. סקרים מייצגים את דעת הציבור כפי שהיא – מבוססת על חוסר עניין ותשומת לב – ולא כפי שראוי שתהיה: מפותחת על ידי מידע, עיון מעמיק ודיון.

מסיבה זו, כל יישומי הדמוקרטיה הדיונית כוללים כמה מפגשים ארוכים, דיונים עם מומחים, חלוקת האסיפה לקבוצות דיון קטנות בפורמטים משתנים תוך כדי הקשבה אקטיבית לכלל הקולות הנשמעים – בקיצור, התמחות וגיבוש דעה מעמיקה.

אלמנט נוסף שמאפשר לדיונים להיות מכילים יותר הוא שהאזרחים אינם מצביעים על אפשרות אחת מתוך רשימה סגורה, אלא מייצרים הצעות מדיניות במטרה להגיע להסכמה רחבה, למצוא את עמק השווה – כשהשאיפה היא לקונצנזוס או לרוב גדול עם מיעוט שאינו מטיל וטו.

בעולם המקוטב שבו אנחנו חיים, הרווי בפייק ניוז ודיונים צעקניים במדיה החברתית, הדיונים האלה אולי נשמעים חסרי היתכנות ממשית. אלא שההשפעה של דיוני עומק ברורה כאשר בודקים את שינויי הדעה שמתרחשים באסיפות אלו.

לדוגמה, באירלנד ב-2016 הקימו אסיפת אזרחים במטרה לדון בנושאים בוערים כגון שינוי האקלים, שינויים במבנה הפרלמנט ושינוי בחוקה שיאפשר הפלות. באופן מפתיע לאירלנד השמרנית, האסיפה ניסחה חוק שמאפשר לבצע הפלות, העבירה אותו למשאל עם שתמך בו ברוב של יותר מ-66% – ובסופו של דבר החוק עבר בפרלמנט.

השוואת דעות המשתתפים לפני ואחרי האסיפה וראיונות עמם מגלים תנועה ברורה מדעות שמרניות לדעות ליברליות, כתוצאה מדיונים ועדויות מומחים. המשתתפים למדו שהפלות מתקיימות באירלנד באופן לא חוקי בכל מקרה, ושהאיסור עליהן לא מונע אותן, אלא רק מגדיל את סיכוני התמותה לנשים, ושינו את דעתם בהתאם.

לאחר כל אסיפה דיונית כזו נהוג להעביר סקר בקרב המשתתפים, שבו בודקים עד כמה הם מרגישים שמשתתפים אחרים הקשיבו להם וכיבדו את דעתם. נמצא ששיעור האנשים שחושבים שהקשיבו להם וכיבדו את דעתם לרוב נע באזור ה-90%. כלומר הרוב המוחלט של המשתתפים, שמגיעים מקצוות שונים של החברה ולכאורה אמורים להיות מקוטבים, מרגישים שהדיונים נתנו להם קול אמיתי. בניגוד לדמוקרטיה ייצוגית, דמוקרטיה דיונית מחזקת את האמון, הכבוד וההקשבה בין קבוצות.

אולי הקיטוב והציניות כלפי הדעות של אחרים הם תוצאה של הדמוקרטיה כפי שאנחנו יוצרים אותה היום? אולי סקרים עם אפשרויות דיכוטומיות ומפלגות שהופכות לזהות אישית יותר מאשר להבעת תמיכה במדיניות הם חלק מהגורמים לשיח המקטב?

לעלות על הגל

ההבנה שהתשתית הדמוקרטית זקוקה לריענון חילחלה לממשלות דמוקרטיות ברחבי העולם, וגם לעמותות ולארגונים רבים. ב-2020 פירסם הOECD- דו"ח – Catching the Deliberative Wave – שסקר 282 דוגמאות של אסיפות אזרחים שקיימו את עקרונות הדמוקרטיה הדיונית בעולם, מ-1986 עד 2019.

למעשה, מחברי הדו"ח סיימו לאסוף נתונים באוקטובר 2019, כך שהנתונים חלקיים ואפשר להעריך שהם גבוהים יותר עבור השנה האחרונה המוצגת בו. הרוב המוחלט של אסיפות האזרחים התרחשו במדינות OECD, כשחלקן הספיקו לקיים עשרות אסיפות כאלה עד היום.

והארגון לא רק מתעד את הסטטיסטיקות: ה-OECD החליט לכתוב את הדו"ח מתוך כוונה להילחם בהיחלשות הדמוקרטיה על ידי חיזוק השתתפות האזרחים דרך דמוקרטיה דיונית.

לא רק ה-OECD מבקש לעלות על הגל: האיחוד האירופי מתכנן אסיפת אזרחים כלל אירופית שבה אזרחים יביעו את דעתם על עתיד האיחוד וערכיו, וגם מעלה את הנושא בדו"חות שהוא מפרסם. לדוגמה, בדו"ח האחרון על מינהל תקין וקבלת החלטות מציינים את הידרדרות הדמוקרטיה במערב, ואת הדמוקרטיה הדיונית ככלי להילחם בשחיקתה.

הרעיון נפוץ גם בעמותות ותנועות שמבינות שהדרך לשינוי חברתי עמוק מחייבת שינוי במבנה הפוליטיקה שלנו. כך לדוגמה Extinction Rebellion, אחת מתנועות המאבק בשינוי האקלים החשובות בעולם, מציינת אסיפות אזרחים כאחד משלושת העקרונות החשובים לשינוי.

שאלה מרכזית בנוגע לדמוקרטיה הדיונית היא מה המנדט שיינתן לאסיפות האזרחים. ניתן להבין את היתרונות של אזרחים מוגרלים אל מול פוליטיקאים נבחרים, וכמובן שהדיון המעמיק משכנע ומפתה, אך מתן הכוח לחוקק חוקים לקבוצה אקראית נראה לרוב האנשים כמוגזם. לא נראה שמקומן של האסיפות הוא להחליף לחלוטין את הפרלמנט הנבחר. אם כך, מה הכוח שלהן?

סקירת האסיפות הרבות מהעולם מעלה כמה אפשרויות. האפשרות הראשונה היא אסיפה בעלת כוח המלצה "בלבד" – במרכאות, משום שזהו כוח גדול ממה שנדמה תחילה. רבות מהאסיפות שאורגנו קיבלו סיקור נרחב בתקשורת, וההמלצות שלהן הוצגו במסיבת עיתונאים שבה נכחו גם פוליטיקאים.

בנוסף, בחלק מהאסיפות החוק דרש מפוליטיקאים להשתתף בדיונים עם חברי האסיפה על המלצותיהם, ובמקרה שהם בוחרים לא לאמץ את ההמלצות, עליהם להסביר החלטה זו בכתב ובאופן מנומק.

משום שהאסיפה נתפסת לרוב כמאמץ דמוקרטי ראוי, עצם קיומה והצורך של הפוליטיקאים להיות מעורבים בתהליך מפעיל עליהם לחץ רב לקבל את ההמלצות. לפי הדו"ח של OECD, ב-76% מהמקרים יישמו מעל חצי מהמלצות האסיפות, וב-36% יישמו אותן במלואן. המקרה של צרפת מייצג את האפשרות השנייה.

דרגת כוח מעל זו היא האפשרות לנסח משאל עם. אירלנד נוטה לנקוט בגישה זו, כפי שעשתה בנושא ההפלות, אך זו אינה הדוגמה היחידה. נישואי להט"ב היה עניין שנוי במחלוקת באירלנד, שמכילה קהילות דתיות שמרניות לצד דור צעיר וליברלי יותר, ופוליטיקאים לא ידעו כיצד להכריע בסוגיה. ב-2015 החליט הפרלמנט לנהל אסיפת אזרחים ל-9 סופי שבוע מלאים של דיונים מעמיקים בדאבלין, שעסקו במגוון שינויים אפשריים בחוקה.

שוב, למרות הקיטוב הגדול בנושא, המשתתפים דיווחו שהדיונים היו ברמה מכבדת ושקולם נשמע, וגם בנושא זה המשתתפים הגיעו לאסיפה עם דעות שמרניות יותר ושינו את דעתם במהלך הפגישות. האסיפה יעצה לשנות את החוקה כך שתאפשר נישואי להט"ב, העלתה את הנושא למשאל עם, ולהפתעת רבים – העם אישר את ההצעה.

הספקנים יטענו בשלב זה שהדמוקרטיה הדיונית לא שיחקה תפקיד משמעותי בקבלת ההחלטות, שבסופו של דבר הפכו לחוקים בעקבות משאל עם. אך חשוב לזכור שבמשאל ניתן להצביע רק בעד או נגד, בעוד שלאסיפות היה הכוח לקבוע את פרטי ההצעות שעלו. הכוח לנסח את האפשרויות במשאל רב מהכוח להצביע למען אחת מהן.

יתרה מזו, כמדגם מייצג שדן בנושא לעומק יותר ממה שמתאפשר לכל אזרח, הגיוני ששאר האזרחים יתנו משקל להכרעות האסיפה או יתעניינו בטיעונים שהם שקלו. כך שלאסיפה יש השפעה על שינוי השיח של שאר האוכלוסייה בשל הסיקור התקשורתי והדיון הציבורי שהיא פותחת, כפי שככל הנראה התרחש באירלנד.

ניתן לזקק את כוח האסיפות לשינוי והעמקת השיח הציבורי לפרדיגמה שלישית של כוח שניתן לאסיפות דיוניות, וכך עשו באורגון, ארה"ב. ב-2008 התחילה באורגון יוזמה בשם Citizens' Initiative Review. הרעיון מאחורי הCIR הוא ארגון אסיפת אזרחים סביב נושא שכבר מיועד למשאל עם קרוב, והצגת הקמפיינים בעד ונגד בפני האסיפה, בנוסף לעדויות מומחים לפני שמתחילים בדיון מעמיק ומונחה.

לאחר הדיונים, האסיפה כותבת עלון שמכיל את הטיעונים המשכנעים עבור כל צד, את המורכבות שהם מצאו בתחום, וגם המלצה כיצד סביר שאזרח יבחר צד באופן שתואם את ערכיו, יחד עם פירוט של התפלגות ההצבעה באסיפה עבור כל צד.

המלצות האסיפה אינן מחייבות כלל, אך העלון מוצג במסיבת עיתונאים ונשלח לכל האזרחים במדינה. המשתתפים באסיפה עוברים תהליך לימודי חשוב על מורכבותה של המדיניות הציבורית וחשיבה ביקורתית, והאזרחים יכולים לסמוך שהעלון שקיבלו לא מוטה על ידי אף אג'נדה או קבוצות אינטרס, אלא מכיל את המידע שאנשים דומים להם מצאו כשהם התעמקו בנושא, והפרכות של תעמולות נפוצות ולא רלוונטיות.

פרדיגמה נוספת של שיתוף דיוני של אזרחים היא בקביעת חלקים מתקציב הממשלה או העירייה. גישה זו התפתחה בדרום אמריקה בשנות ה-80, כשהמערכת הפוליטית חזרה לדמוקרטיה לאחר שלטון אוטוריטרי וחיפשה דרך לחזק את האמון ואת שיתוף הפעולה עם האזרחים.

העיר פורטו אלגרה שבברזיל, שבה חיים 1.3 מיליון איש, היתה הראשונה ליישם את השיטה, והקצתה 10% מתקציבה לתכנון על ידי הוועידה האזרחית, שקיבלה הצעות מכלל האזרחים, חישבה את עלותן, בעזרת התייעצות עם מומחים, ובחרה מתוכן את ההצעות החשובות ביותר. בעשורים האחרונים אלפי רשויות מוניציפליות ברחבי העולם יישמו את השיטה.

אך הכוח הרב ביותר ומעורר ההשראה ביותר שניתן לדמוקרטיה דיונית מגיע מבלגיה – באוסטבלגיין (Ostbelgian) חיה קהילה של כ-80 אלף דוברי גרמנית במחוז בעל אוטונומיה חלקית, שבו התפתחה תרבות פוליטית ייחודית. ב-2019 הוקמה בקהילה ועדה קבועה של 24 אזרחים שמוחלפים מדי שנה וחצי באופן אקראי, וכלל האזרחים זכאים להגיש לה הצעות לדיון.

הוועדה בוחרת מתוך ההצעות את הנושאים החשובים בעיניה, והיא אחראית לבחור כשלושה נושאים בשנה ולארגן סביבם אסיפות דיוניות בהשתתפות של כ-25-50 אזרחים אקראיים. הפרלמנט מחויב לדון בהמלצות של כל אסיפה, והוועדה הקבועה משמשת גם כגוף ביקורת ומעקב אחר התקדמות יישום ההמלצות על ידי הממשלה. בעקבות הצלחתו, מחוז בריסל (שבו מתגוררים יותר ממיליון תושבים) התחיל בתהליך למיסוד גוף דומה.

ממשלה של העם, על ידי העם, למען העם

החשש של רבים כשהם שומעים לראשונה על דמוקרטיה דיונית הוא שדיונים בין אזרחים "פשוטים" לא יאפשרו העמקה ומורכבות. רוב ההתנגדויות לדיונים משתבצות בתוך אחת משלוש קטגוריות: הראשונה היא גישה תבוסתנית, שחושבת שהציבור טיפש ומבולבל מדי לדיון מעמיק.

התנגדות שנייה היא שדיונים קבוצתיים עלולים ליצור הטיות בדעות המתגבשות. מתנגדים אלה מצביעים על הנטייה של קבוצת אנשים סגורה להדהד את הדעות אחד של השני, לפתח קונפורמיות לגישה השלטת בקבוצה ולהקצין בדעותיהם. התנגדות שלישית היא שהדיונים מיותרים, כלומר שלא יתרחש שינוי משמעותי במהלך הדיונים, שדעות הציבור הגולמיות משקפות את דעות הציבור לאחר דיון מעמיק.

אלא שהממצאים ממגוון רחב של ניסויים וסקרים סותרים את הטענות האלה. ראשית, דעות חברי הקבוצה לא הופכות למקוטבות או קיצוניות, והסביבה הדיונית מאפשרת דווקא להילחם בקיטוב ובדיסאינפורמציה.

שנית, המשתתפים בהחלט משנים את תפיסותיהם בנוגע לסוגיות הנידונות. במיוחד מעניינת העובדה שלא נמצא קשר בין כל משתנה דמוגרפי לשינוי דעה, כלומר אנשים מכל קבוצות האוכלוסייה וברמות השכלה שונות מסוגלים לשנות את דעתם באותה המידה.

בנוסף, נראה שעמדות המשתתפים משתנות לכיוון של עקביות פנימית רבה יותר – גוברת התאמה בין הערכים המוצהרים על ידי המשתתפים למדיניות שהם מאמינים בה בעקבות מפגשים עם מומחים ודיונים קבוצתיים. רמת הידע העובדתי של האזרחים עולה לאורך המפגשים, ובהתאמה לשינוי הדעה שלהם.

בעקבות תצפיות וניסויים אלו ניתן לקבוע כי שלוש ההתנגדויות האפשריות לדיונים מונחים ועמוקים לא תואמות את מבחן המציאות: אזרחים מכל הסוגים בהחלט מסוגלים לשנות את דעותיהם לכיוון מבוסס עובדות, ודעות אלה לא הופכות לקיצוניות, קיטוביות או הומוגניות.

במילים אחרות, בסקר רגיל אנו מקבלים דעות לא מגובשות שפחות מייצגות את צורכי האוכלוסייה ועמדותיה כפי שיתבטאו לאחר מפגש עם מומחים ועם אזרחים בעלי פרספקטיבות שונות. מכאן מובן שראוי כי המדיניות הציבורית תתעצב יותר על פי תוצאות של אסיפות דיוניות, ופחות על ידי סקרים רגילים.

כשאנו מנתחים את הכשלים במערכת הדמוקרטית, חשוב לזכור שהמוסדות שמאפיינים אותה עוצבו במאה ה-19, בעולם בעל סט ערכים ומדיה שונים מהמוכרים לנו כיום. אם הכשלים האלה מטרידים אותנו, עלינו להתאים את מוסדות הדמוקרטיה למאה ה-21.

דמוקרטיה לא חייבת להיות מקובעת בזמן. היא יכולה לעבור אבולוציה והתאמה לפי צורכי הזמן. דמוקרטיה דיונית היא מועמדת ראויה לפתרון הבעיות המוכרות לנו, משום שהיא מתייחסת ישירות לנקודות הכואבות ביותר.

דמוקרטיה דיונית מוודאת ייצוגיות אמיתית, היא יותר אינקלוסיבית – לכל אזרח הזדמנות שווה להשתתף ולהשפיע. בגלל הבחירה האקראית, מצטמצמות מאוד השפעות של דמוגרפיה, מגדר או אפילו תכונות אישיות על תהליך הבחירה של המשתתפים. מארגני אסיפות דיוניות מודעים לחשיבות הייצוגיות הרחבה, ולכן דואגים לכל קושי שעולה מהמשתתפים: הפעלה לילדיהם, החזרי הוצאות ותשלום על השתתפות, כך שאף אוכלוסייה לא תהיה מודרת מקבלת ההחלטות.

שיתוף זה יועיל לקבלת החלטות טובות יותר – כשאנו שואבים מהיצירתיות ומהידע של כלל החברה, נוכל לייצר מדיניות מורכבת ומותאמת יותר לאוכלוסייה.

הרי חברי כנסת אינם יותר חכמים מהאזרח הממוצע, אינם מצטיינים בדיונים מעמיקים ואינם מומחים בכל תחום. אחריותם היא לשמוע את צורכי האזרחים בתחום כלשהו, להתייעץ בנושא עם משפטנים ומדענים, ולתכנן רפורמות על סמך הייעוץ. תפקידם הוא לייצג את האזרחים: לשמור על קשר עם הקהילה, ולוודא שההחלטות שהם מקבלים משרתות את האינטרסים של קבוצות האוכלוסייה שאותם הם מייצגים.

לפחות בחלק מהמקרים ניתן להיפטר מהפוליטיקאים כמתווכים ולהשתמש במדגם מייצג אמיתי, שיוביל להחלטות מתוחכמות לא פחות.

עם זאת, איכות ההחלטה שתתקבל אינה בהכרח החלק החשוב ביותר בדיון. לא רק תוצאות המשחק חשובות, אלא גם חוקי המשחק. דמוקרטיה דיונית דואגת להעצים את האזרחים, לספק להם מידע ולהעמיק אתם בתהליך של בניית המדיניות הציבורית.

כשלכולם יש ייצוג שווה, כשההחלטות מתקבלות באופן שיתופי, וכשאין כל סיבה לחשוד באג'נדה נסתרת של המשתתפים בדיונים – האמון בממשל עולה, וכך גם הלגיטימציה של הממשל בקרב האזרחים. אסיפות אזרחים שמשתפות את כלל האוכלוסייה, ותוך כדי כך מחנכות לחשיבה מעמיקה על מדיניות ציבורית הן דרך אחת להחליף פופוליזם מגונה בדמוקרטיה פופולרית.

חסידי השיטה מבינים שהדמוקרטיה הדיונית אינה פתרון קסם שיפתור את כל בעיות העולם. היא אינה מציעה פתרון סגור וסופי שלכאורה אמור להתאים לכל מצב. דמוקרטיה דיונית לא מסתכמת במילים מופשטות, ריקות וכלליות מדי כגון – "צריך אחדות", שעקרונית כולם מסכימים אתן, אבל בכל סוגיה מעשית נשארים מפוצלים.

דמוקרטיה דיונית היא צורת חשיבה, עקרונות מנחים שלתוכם אפשר ליצוק מגוון פתרונות אפשריים ולעשות בהם ניסויים. אסיפות האזרחים יכולים לשמש כ"סם מעבר" לשינויים נוספים ועמוקים יותר במבנה הדמוקרטיה שלנו. צ'רצ'יל אמר שדמוקרטיה היא שיטת הממשל הגרועה ביותר, מלבד כל שאר השיטות שנוסו. אולי יש מקום לעשות ניסוי בשיטה חדשה.

אם נאמץ כחברה את הנורמות של ייצוג שווה ושל דיונים מעמיקים, נוכל אולי לצאת מתקופת המשבר והייאוש אל תקופה חדשה של שגשוג הדמוקרטיה. זו יכולה להיות הדרך לבנות מחדש את אמון הציבור במערכת הפוליטית, להקטין קיטוביות בפוליטיקה, לשפר שיתופי פעולה, ולעזור בחינוך הציבור להיכרות מעמיקה יותר עם מורכבות הפוליטיקה. או כפי שדרש נשא ארה"ב אברהם לינקולן: ממשלה של העם, על ידי העם, למען העם.

אורן מטר הוא מנהל הקבוצה על דמוקרטיה דיונית בפייסבוק