להכיר באסון העם היהודי ולכאוב אותו, בעוד בני עמנו מושמדים

השואה איננה עניין יהודי בלבד, אלא עניין כלל אנושי. צפירת יום השואה בירושלים (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

בכל שנה מדינת ישראל מציינת רשמית את יום הזיכרון לשואה ולגבורה ומבכה את השמדתם של שישה מיליון יהודים במלחמת העולם השנייה. האזרחים הערבים בישראל, שהם חלק מהעם הפלסטיני, לומדים על השואה במסגרת תוכנית הלימודים הממלכתית ועומדים בצפירה במקומות העבודה, זאת כאשר זיכרון הנכבה, שממשיכה להשפיע עליהם עד היום, אינו מרפה מהם.

מאז תחילת המלחמה, הדיסוננס קשה וכואב יותר מתמיד כאשר יום הזיכרון לשואה מצוין בשעה שהפלסטינים עדים למלחמת שמד נגד בני עמם בעזה.

>> שואה, ציונות והשימוש באסון ככלי פוליטי

גדלתי בחברה לא פוליטית. בכפר שלי לא היו פעילויות לאומיות או פוליטיות, אפילו פעילים לא היו. אני זוכר שבילדותי, ילד מהכפר צייר צלב קרס על בניין הדואר, והמשטרה הגיעה ופתחה בחקירה. זו היתה הפעם הראשונה שנחשפתי לעצם קיומו של נאציזם. שאלתי אז את ההורים שלי, והם אמרו שזהו סמל של הנאצים ושל היטלר, שביצעו שואה ביהודים. הסתפקתי במידע הזה. האינטרנט עדיין לא נכנס לבתים שלנו אז, והמידע לא היה נגיש כפי שהוא היום.

בחטיבת הביניים ובתיכון למדתי על עליית הנאציזם ועל רדיפת היהודים, אבל בצורה שטחית. אחר כך למדתי, קראתי וצפיתי בסרטים. ובכל זאת, אני נמנע מהתייחסות לשואה, אפילו בהקשר עיתונאי. אולי בגלל הפחד שהממסד לא יקבל שום דיון בנושא, ואולי בגלל משהו אחר – העם שלי עבר טרגדיה אחרת, שלא ניתן להשוותה לזוועות השואה. אני מאמין שאין פשע בהיסטוריה שאפשר להציבו באותה שורה עם השואה – הזוועה הגדולה ביותר בתולדות האנושות. אבל אני גם לא יכול להתעלם מהעובדה שהעם שסבל מהשואה האכזרית ביותר בהיסטוריה – הוא אותו עם שגרם לטרגדיה של העם שלי, טרגדיה שנמשכת עד היום ואף מחמירה מיום ליום.

טרגדיה המחמירה מיום ליום. ילדים בעזה מקבלים מזון מ"המטבח העולמי" בח'אן יונס, ב-22 במרץ 2025 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

על פי תוכנית הלימודים של משרד החינוך, תלמידים ערבים בבתי הספר הרשמיים לומדים על השואה במסגרת שיעורי היסטוריה בחטיבת הביניים ובתיכון. הדגש ניתן לעליית הנאציזם ולמדיניות ההשמדה, מחנות המוות וחוויות הניצולים, והשואה מוצגת כפרק אפל בתולדות האנושות.

כ-20% מהחומר הנלמד בשיעורי ההיסטוריה עוסק בשואה, אך הידע המועבר אינו מעמיק ונותר בגדר סקירה כללית בלבד. הוא, כמובן, מועבר דרך נרטיב לאומי ציוני, שמקשר בין סבל היהודים להקמת מדינת ישראל. לעומת זאת, הנכבה של העם הפלסטיני נעדרת לחלוטין מתוכניות הלימודים. הדרת סבלם של הפלסטינים מעמידה את התלמידים בעמדת הקורבן השותק – הם נדרשים להזדהות עם אסונו של האחר, בעוד אסונם שלהם מוכחש ונמחק.

אם אני, שקראתי על השואה ועל זוועותיה ביוזמתי, עדיין חש קרבה לעמדה הזו ולרגשות שהיא מעוררת – מה ירגיש מי שהסתפק רק במה שלמד בבית הספר? הפער בין מה שנלמד תיאורטית על זוועות העבר לבין מה שנראה בעיניים בהווה – על אף ההבדלים הברורים בהיקף הפשעים ובמספר הקורבנות – מוביל לשאלה מורכבת: איזו משמעות יש ללימוד השואה עבור הפלסטינים בתוך ישראל, כשבאותו הזמן החברה הישראלית שותקת מול הטיהור האתני המבוצע נגד בני העם שלהם בעזה?

האתגר הכפול של האזרחים הפלסטינים

בכל האירועים שקרו בעשורים האחרונים – האינתיפאדות, מלחמות לבנון, הנכבה שלפניהן, וכל מה שביניהן – התחושה שחוזרת אצל הפלסטינים היא של תדהמה מהסתירה בנרטיב הישראלי וממדיניות הסטנדרט הכפול כשמדובר בהשמדה של עם.

המשמעות היא שלימודי השואה הופכים לשדה מוקשים חינוכי ומוסרי, שבו הפלסטיני נדרש להזדהות עם הכאב של האחר, בעוד נאסר עליו להביע את כאבו שלו – או אפילו לקרוא לו בשמו. כל ניסיון לקשור בין הנכבה לשואה נחשב "זלזול" בשואה, בעוד הכחשת הסבל בעזה היא מיין סטרים, ומי שמביע הזדהות עם הסבל בעזה עלול להיענש.

השואה איננה עניין יהודי בלבד, אלא עניין כלל אנושי. אך כאשר עושים בה שימוש כדי להצדיק עוול או להשתיק את כאבם של אחרים – זה פוגע במהות המוסרית של זיכרונה, בעיני הפלסטינים לפחות.

הפלסטינים אזרחי ישראל ניצבים בפני אתגר כפול: כיצד לציין את זיכרון השואה בכבוד, ובו בזמן לדרוש את הפסקת ההשמדה של בני עמם בעזה?

יש סיבות רבות לכך שהאזרח הפלסטיני בישראל נמנע מדיבור על השואה. חלקן נעוצות בחשש מתגובת הממסד לנושא הרגיש הזה, וחלקן נובעות מהמורכבות שהוזכרה קודם, אבל אין הכחשת שואה בקרב האזרחים הערבים. אני משוחח עם חברים מהגדה, מעזה וממדינות ערב, ועוקב אחרי עמודים ברשתות ופורומים רבים, ואף שבמערכות החינוך שם כמעט ולא נלמד דבר על השואה, לעיתים נדירות בלבד אני נתקל במי שמכחיש את עצם קיומה של השואה.

עם זאת, ישנם שני טיעונים נפוצים יותר בעולם הערבי בנוגע לשואה: הראשון הוא שמספר הקורבנות נמוך יותר ממה שמסופר; והשני, שהיהודים ניצלו את השואה למטרת התיישבותם בפלסטין והקמת מדינה.

עמדת ההנהגה של האזרחים הפלסטינים בישראל בנוגע לשואה היתה תמיד ברורה. כמה מחברי הכנסת התייחסו לנושא במהלך השנים. בנאום שנשא בכנסת ח"כ אחמד טיבי ביום השואה בשנת 2010, הוא הגדיר את השואה כ"פשע הנורא ביותר נגד האנושות בעת החדשה", והדגיש כי "הנאציזם צמח במערב – לא במזרח". ואז קרא להיאבק בכל סוגי הגזענות והאפליה, כולל זו המופנית כלפי ערבים ופלסטינים, וטען כי הכחשת השואה היא "מעשה טיפשי ולא מוסרי".

מנהיגים ערבים גם ביקרו במחנה אושוויץ, הבולט שבהם מוחמד ברכה, יו"ר ועדת המעקב שהיה אז ח"כ מטעם חד"ש. ברכה אמר בעקבות הביקור: "עמדתנו העקבית היא סולידריות עם הקורבנות באשר הם, ללא סלקטיביות. פשעי הנאצים חייבים להישאר חקוקים בתודעה האנושית. הכחשתם אינה מצדיקה את התמיכה בצד הפלסטיני – להפך: הלקחים מהנאציזם צריכים לדחוף אותנו להעמקת הסולידריות עם כל העמים המדוכאים, ובתוכם עמנו הפלסטיני."

בהקדמה לספר "השואה והנכבה: נרטיבים, היסטוריה, זיכרון" שראה אור ב-2018 בעריכת החוקרים בשיר בשיר ועמוס גולדברג, מציע הסופר הלבנוני אליאס ח'ורי קריאה ספרותית והומניסטית מעמיקה בשם "שני זיכרונות בגלות". בדבריו הוא קורא להכרה הדדית בין הצדדים, כהכרח מוסרי ופוליטי, ומדגיש כי הכחשת השואה אינה משרתת את העניין הפלסטיני – בדיוק כשם שהצדקת הנכבה בשם השואה משחזרת את העוול בשם הקורבן.

הפעילויות לציון יום השואה בחברה הערבית בישראל נדירות יחסית ומעוררות מחלוקת – הן בתוך החברה הערבית עצמה, הן מצד מוסדות המדינה. בכמה בתי ספר, במיוחד ביישובים מעורבים כמו חיפה, יפו ועכו, התקיימו בעבר פעילויות מצומצמות בנושא השואה. גם בתי הספר הדו-לשוניים של רשת "יד ביד" ארגנו פעילויות בהשתתפות תלמידים יהודים וערבים, שניסו לחבר בין חוויות הדיכוי השונות. גם חלק מבתי הספר התיכוניים הערביים משתתפים בתוכניות ביקור במחנות ההשמדה בפולין, אבל על פי רוב מדובר במקרים בודדים ובמספרים קטנים.

"הפלסטיני בדרך כלל לא מכחיש את השואה". עו"ד ח'אלד מחאמיד (באדיבות המצולם)

ב-2006 ייסד עו"ד ורואה החשבון ח'אלד מחאמיד עמותה בשם "המכון הערבי לחקר ולהוראת השואה", ערך תערוכה בנצרת ויצא לסבב במחנות הפליטים בגדה, שם הציג תמונות מהשואה והרצה בנושא. עם זאת, פעילות העמותה הופסקה במהרה.

"לא היו סיבות פוליטיות או לחצים להפסיק, פשוט לא מצאתי מימון להמשך הפעילות", אומר מחאמיד. לדבריו, "בנצרת התערוכה לא עוררה עניין רב, אבל ההרצאות במחנות הפליטים בגדה היו מרגשות וזכו להיענות גבוהה. העם הפלסטיני לא יודע כמעט דבר על השואה, למעט פרטים קלושים. אפילו הפלסטיני בתוך הקו הירוק לומד עליה במסגרת מערכת החינוך הישראלית בצורה שטחית, שאינה משקפת את הזוועות האמיתיות של האירוע.

"הפלסטיני בדרך כלל לא מכחיש את השואה, גם לא בגדה או בעזה, אבל יש העדפה להימנע מלדבר עליה, ולעיתים מופצות גרסאות שונות", הוא מוסיף. "זה מה שרציתי לשנות. זוועות השואה כל כך קשות עד שהן משתיקות את הדיבור עליה. מבחינה לאומית, על הפלסטיני להבין היטב את השואה כי היא המקור לעוצמה ולתמיכה הבינלאומית שישראל זוכה לה. ללא השואה לא היתה קמה מדינת ישראל, והיא לא היתה נהנית מתמיכה כזו."

עם זאת, מחאמיד מתנגד להשוואה בין השואה לנכבה, או בין השואה למלחמה בעזה. "עלינו להתעמת עם הישראלים מתוך ידיעה מה קרה לעמם – אך בלי לערוך השוואות. פער המספרים עצום, ולכן הנכבה, או המלחמה בעזה, על אף הזוועות, ייראו כאירועים קטנים ביחס לשואה."

מחאמיד סבור שהכחשת השואה הגדולה ביותר קיימת דווקא בתוך החברה הישראלית: "הציבור הישראלי עצמו מעדיף לא לדבר על השואה. מי שמצדיק את המלחמה בעזה היום – למעשה מכחיש את העובדה שעמו עבר שואה. כי אם יידרש לדבר על כך ולהתעמת עם המשמעות של השואה, הוא לא יוכל להצדיק שום תקיפה נגד אזרחים בשום מקום."