לבנטיניות כתשובה לניסיון הנוכחי לטהר את המרחב
המרחב שלנו מגוון מבחינה אנושית, ויישאר כך גם בעתיד, ומתקפה של קבוצה אחת על האחרת לא תוכל להסתיים אלא בהשמדת הגוף כולו. קריאה בשני ספרים חדשים על לבנטיניות
זיכרון של מזרח תיכון ללא גבולות קשוחים. רחוב באלכסנדריה, 2010 (צילום: רונלד ווהאן CC BY-NC 2.0)
כעת, משארצות הברית גולשת לה אט אט לפלוטוקרטיה מלוכנית, ולאחר שהקריפטו-קולוניה הקטנטנה שלה במזרח התיכון כבר הכתירה על עצמה דה פקטו מלך משלה, נשאלת השאלה, איך להישאר כאן בחיים? איך לשרוד, אולי אפילו לשגשג, במרחב שהכול כמדומה יקר בו חוץ מהחיים? כרוח טורדנית השבה ועולה באוב מבלי רצון, חוזר ומופיע אותו רעיון מוכר אך חמקמק: לבנטיניות. הוא כבר הופיע בעבר במלבושים שונים, בכל פעם בהתאם לרוח הזמן, והנה הוא שב ומופיע כעת במלבוש חדש – בספרות, באמנות, בהגות – ונשאלת השאלה כיצד עלינו לפרש את הופעתו המחודשת? אילו לקחים חדשים הוא טומן בחובו בעבורנו כעת?
>> ההיסטוריון שמגלה: אבות הציונות רצו מדינה רב לאומית
בראיון עמו ששודר בטלוויזיה הגרמנית בקיץ 1978, נשאל הסופר ואיש הרוח האוסטרי ז'אן אמרי מהו לדעתו המאפיין המהותי של הימין הפוליטי. תשובתו: כל תנועת ימין נאבקת תמיד לא לאבד פריביליגיה כלשהי. ואכן, המאבק לשמר פריבילגיות – של מגדר, של הון, של גישה, ויותר מכול של לאום – מעצב כעת את המרחב סביבנו, מכתיב בתוכו את גבולות הזהות. ואולם איזו דמות יוכל ללבוש מפעל שונה ומנוגד? האם המאבק להקנות פריבילגיות למוחלשים ולמוכפפים אינו מכוון בעצם רק להפוך את ההיררכיה על פיה, במקום להתמירה במשהו אחר, פורה ומקיים יותר?
בספרם "השחר של הכול", האנתרופולוג דייוויד גרייבר והארכיאולוג דייוויד ונגרו מספרים על העיר העתיקה טֵאוֹטִיאוּוַאקַן שבמקסיקו. עם צמיחתה כמרכז אורבני בתחילת האלף הראשון לספירה, זרמו אליה עשרות אלפי אנשים מקהילות רבות ושונות מרחבי מרכז אמריקה. רובם השתכנו במשכנות עוני שקמו מסביב למקדשים עירוניים קטנים.
ואז, בסביבות 300 אחרי הספירה, התחוללה, לפי העדויות הארכיאולוגיות, רעידת אדמה חברתית בעיר: ארמונות השלטון הוחרבו, המקדש הראשי שבמרכזה חולל, וראשיו של האל היושב בו – קֶצַלְקוּוַאטְל, הנחש עטור הנוצות – נותצו לרסיסים. במקומם הוקמו בכל רחבי העיר דירות איכות מרוווחות לכל תושביה.
מחברי הספר מכנים זאת "מהפכת הדיור הציבורי הראשונה בהיסטוריה" ומזכירים לנו, שבאותן שכונות של דירות בנויות כהלכה ומצוידות היטב התגוררו קבוצות אתניות שונות ומגוונות, שחיו בנפרד ודיברו שפות רבות, אך גם התערבבו וסחרו ביניהן. וכאן, בהדים האלה מן העבר הרחוק, נרמז לנו כמדומה קצה של תשובה לשאלה: שהמוצא ממפעלות שימור הפריבילגיה והרס המרחב הזה יוכל אולי להתממש באמצעות תנועה נחושה בשני כיוונים שונים אך משלימים – דה-פוליטיזציה של הזהות, לצד פוליטיזציה של הרווחה.
אינספור שכבות היסטוריות מעורבות ומשולבות. חפירות בעיר דוד / סילוואן (צילום: הדס פרוש / פלאש90)
במסה ששמה "בתנועה ים תיכונית מתמדת", שפורסמה במגזין לספרות חדשה "גרנטה", מתרפק איל שגיא ביזאוי על זכר יכולתה של משפחתו לנוע בעבר בחופשיות במזרח התיכון, שמבחינתה לא היו בו גבולות קשיחים: ממקונסטנטין שבאלג'יריה ומבז'ה שבתוניסיה ליפו, לחיפה ולירושלים, לקהיר ולאכסנדריה, ואף לדמשק, לחלב ולבגדאד. ביזאוי מתאר כיצד הפליג כילד בדמיונותיו ושוטט בכל אותם מרחבים שסביבו – החסומים בפניו כעת.
ועם זאת, כמו שהזכירה לנו לא מכבר התערוכה "מול מה את עומדת?" (אוצרות מיכל בראור, טלי קונס ואביטל ברק) – שהוצגה במרכז לאמנות דיגיטלית בחולון והתחקתה אחרי עקבותיה של האימפריה העות'מאנית בישראל – אין צורך לנוע במרחב כדי להבין שכאן, מתחת לרגלינו, שוכנות אינספור שכבות היסטוריות מעורבות ומשולבות, ללא זהות יחידה ברורה ומובחנת. מדוע עקבות העבר האלה אינן גלויות יותר, אינן מעצבות את ההווה שלנו אלא כרוח רפאים?
"המודוס המודרני מחייב שכל הדברים כולם יתמיינו לקטגוריות ברורות ומופרדות בחדות… ושההווה יופרד מכל מה שקדם לו", מסביר הארכיאולוג רפי גרינברג. בדיאלוג שלו עם הארכיאולוג היווני יאניס חמילקיס, שפורסם בספר "ארכיאולוגיה, אומה וגזע" (הקיבוץ המאוחד), מתווים השניים את הדרכים שבהן נעשה ניסיון לטהר את המרחב הים תיכוני מזהויות מטושטשות, מרובות ונזילות בשם פרויקטים לאומיים של הדרה.
לעומת זאת, במרחב האימפריאלי הקודם (לא זה של האימפריות הקולוניאליות המודרניות, על מפעלי הביזה ורצח העם שלהן, אלא של האימפריות שקדמו להן – כמו העות'מאנית או המוגאלית למשל), הגיוון והריבוי האנושיים לא איימו על הריבונות, שנבעה בעיקרה מקשרי דם או מקרבה לשליטים, ושידעה לחיות בשלום עם רוב שאינו שותף לדת או למוצא האתני של המחזיקים בה.
והנה אנו שבים וחוזרים כעת, לפחות דה-פקטו, למרחב כזה, מרחב שהמדדים המוכרים לריבונות המודרנית – מי מחזיק במונופול על האלימות, מי מכריז על מצב החירום – כבר אינם מחוורים בו כיאות: מי מחזיק, למשל, במונופול על האלימות בגדה המערבית? מי הכריז על מצב החירום בעוטף עזה? ומי מובילה ומקיימת בפועל את מלחמת החורבן הנוכחית – הקולוניה הישראלית או המטרופולין האמריקאית?
מי מובילה את מלחמת החורבן הנוכחית – הקולוניה הישראלית או המטרופולין האמריקאית? הנשיא ג'ו ביידן עם ראש הממשלה בנימין בנתב"ג, אוקטובר 2023 (צילום: אבי אוחיון / לע"מ)
כמו כן, המרחב הזה מגוון עמוקות מבחינה אנושית, ויישאר כך גם בעתיד – לא דו קיום, כי אם רב קיום, אינספור קיום, שאין לצמצמו או להכחידו. משום כך, כל מתקפה של אחת מהקבוצות על קבוצה אחרת נאלצת ללבוש דמות של הפרעה אוטו-אימונית, של גוף התוקף את עצמו – כך שעל המנצח נגזר להיות גם המפסיד, ולא תוכל להיות כל הכרעה סופית במאבק מלבד השמדת הגוף כולו. ואם המרחב הזה היה מלכתחילה אימפריאלי באופיו, מרובה ומגוון לאין שיעור, ואם כעת גם הריבונות בו כבר שבורה ואינה נסמכת עוד על תמיכה עממית (יסוד מוסד של מדינת הלאום), שבה ונשאלת השאלה: כיצד לשרוד במרחב הזה, אולי אפילו לשגשג בו, למרות כל החורבן שמסביב?
אם יש לשאלה הזאת תשובה, הרי היא רק ההכרה בהכרח של הקיום המשותף, ההבנה, על סמך לקחי ההיסטוריה, ששום קבוצה החיה כאן לא תעזוב עוד, ושכל תוכנית ל"טיהור" המרחב מתחרזת בהכרח עם הרעיונות המופרכים והכושלים של חזון אוטו-אימוני כמו "מיין קאמפף" והאסון חובק הכול בעקבותיו.
בהרצאתו הנבואית על "הימין הקיצוני החדש" מ-1967, הפילוסוף והסוציולוג תיאודור אדורנו מתריע בקשר לאידיאולוגיה הלאומית: "קורה לא אחת שאמונות ואידיאולוגיות, בדיוק בשעה שהן מתרוקנות בפועל ממהותן עקב הסיטואציה האובייקטיבית, מקבלות על עצמן אז את הדֶמוֹניוּת שלהן, את ההרסנות האמיתית שלהן". אותה תאוות הרס נובעת מכך שלמי שהאובדן הזה מאיים עליו "אין בעצם כל ברירה… בעצם, הוא מעוניין בחורבן כפועל יוצא של המצב החברתי האישי שלו – רק בבקשה, לא החורבן של הקבוצה הפרטית שלו בלבד, אלא חורבן כולל, אם אפשר". ואכן, הניהיליזם ניבט אלינו כעת מכל עבר, גם אם הוא מתהדר בדבקוּת בתוכנית אלוהית או במימוש ניסי של כוונות משיחיות – שהרי אין הגאולה באה אלא באחרית הימים.
אולם האיווי הניהיליסטי הזה אינו נובע רק מהיאחזות בפריבילגיה או בכוח בשעה שהם מאיימים לחמוק, אלא יש לו גם תשתית עקרונית ומחויבת. כי כל זהות מובחנת ומוגדרת היא לעולם הבניה, יציר דמיון. כדי להמחיש זאת, בואו ניקח לדוגמה מרכיב זהותי כמו השפה העברית. זו כוללת בתוכה כבר מלכתחילה לפחות שתי שפות – שפת התורה ושפת המשנה והמדרשים (או שפת חכמים) – הנבדלות ביניהן באוצר המילים, בכמה מכללי הדקדוק ובמערכת הפועל.
חידושה המודרני של השפה העברית נכרך בהיתוך מהפכני של שתי השפות השונות האלה, בין השאר לפי חזון סגנונו הבוגר של מנדלי מוכר ספרים, שבניסוחו של יהושע חנא רבניצקי: "במקום 'טהרת הלשון' של המקרא, שלא יכול עוד למצוא בה די סיפוקו כדי לתאר באמונה ובדיוק את התמונות החיות של הזמן ההוה לעיניו… התחיל להשתמש ב'לשון חכמים'… אין זה 'לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד'… אלא סגנון שכל אלו יחד נקלטו ונתעכלו בתוכו והתמזגו יפה יפה עד שנעשה 'סגנון עברי חי'" ("רשימות לתולדותיו של מנדלי מו"ס").
העברית המודרנית היא היתוך של שתי שפות שונות. חוג הסופרים העבריים באודסה, 1916. מימין לשמאל: שמעון פרוג, חיים נחמן ביאליק, מנדלי מוכר ספרים, ש. אנ-סקי ויהושע חנא רבניצקי (ויקימדיה)
היש מרכיב מהותי יותר מהשפה העברית לזהות היהודית-ישראלית? והנה גם בליבה, כמעט כמו בכל מרכיב כזה, שוכנים ריבוי ואחרוּת שאין לצמצמם, בשעה שאחידותה לכאורה היא בעצם שעטנז, ואת האמונה בזהות הטהורה והמובחנת אין אפשרות לכלכל אלא בהתכחשות מתמדת לאחרוּת ולריבוי שבה.
נשוב לענייננו: מדוע שבה והתעוררה כעת ממנוחתה אותה רוח לבנטינית? אולי משום שרוחות לא מוצאות מנוחת אמת אלא אחרי שנעשה עימן צדק, אחרי שתוקנו עוולות העבר כלפיהן, ואולי גם משום שהמרחב הזה שוקק רוחות. ואולם, עשיית הצדק הזאת, האריג של ההיסטוריה, כנראה לא תושלם לעולם. ואכן, כדי לחיות כבר כעת בשלום במרחב הזה דרוש לנו דבר מה נוסף מעבר לשאיפה המחויבת להכיר בעוולות העבר ולכפר עליהן – דרוש לנו בסיס שיאפשר לחיות כאן בשלום כבר עכשיו.
"זו פריבילגיה מטורפת להתעסק בזה כשאנשים מתים", אמרה לי קרובת משפחה, כשתיארתי בפניה את הדברים כאן. אבל זה בדיוק לב העניין: במהותה, הפריבילגיה היא היכולת לעצום עין בפני עוולות – לא רק אלה שנעשות לאחרים, אלא גם לבעליה של הפריבילגיה.
אבל רוב יושבי המרחב הזה, על שלל זהויותיהם, כבר מוכי טראומה רב דורית עד כדי כך, שאינם מסוגלים אפילו לנהל ביניהם שיחה מושכלת למציאת פתרון. המוצא מכך יכול אולי להיות מה שכיניתי לעיל "פוליטיזציה של הרווחה": הדרישה לספק לכל מי שחיים במרחב הזה את הבסיס הדרוש להם לקיום בוטח ויציב (אצל האחד – די אוכל במקרר, אצל האחר – ידידות ואוזן קשבת, אצל אחד אחר – שלווה ורוך), כך שיחדיו יוכלו להתעלות לזמן קצוב מעל לשיקולים של צדק, יעצמו זמנית עין לעוולות כדי לכונן מצע לעשייתו.
הרוח הלבנטינית מתעוררת. עטיפת הספר "הביאו את השמש: מבטים לבנטיניים", הוצאת גמא
והנה הגענו למושאם האמיתי של הדברים כאן. האסופה "הביאו את השמש: מבטים לבנטיניים", שראתה אור לאחרונה בהוצאת גמא, גדושה ומלאה חומרים למחשבה בהקשרים האלה. הגיוון שלה אינו רק רעיוני, כי אם גם ז'אנריסטי: מסות וממוארים, מחזה וסיפור קצר, ביקורת אמנות. הספר בונה על המהפך שז'קלין כהנוב חוללה במקור במושג הלבנטיניות ומקדם אותו הלאה, מכשיר אותו גם לזמננו, האפל יותר: "הזהויות הלבנטיניות אינן מובחנות, ממש כמו גבולות האזור שבו הן שוכנות… מעצם הגדרתה, קווי המתאר של הזהות הלבנטינית הם עמומים ובלתי ניתנים לסיווג", כותבת דבורה א' סטאר.
האם נוכל לדמיין משהו כזה? שייכות מקומית שהיא בו זמנית מערבית וערבית, יהודית ופלסטינית, חמקמקה ופרומה? האם נוכל "לפתוח את גבולות הישראליות והשפה העברית למרחב ים תיכוני רחב יותר, שבו סבך העבר וההווה ובליל השפות הרבות לאורך החופים יחיו בשלום זה עם זה?" שואל דריו מיקולי (שני הטקסטים בתרגומו של יונתן עלון).
מבחינה רעיונית, "הביאו את השמש" מציע לקוראים ארוחת מלכים, שפע של טעמים ומרקמים. "תרשה לעצמך להשתולל, המונח הזה מאפשר חופש מחשבתי", יעצה לי ליאת ארלט סידס, שערכה את הספר עם קציעה עלון, כשסיפרתי לה על רצוני לכתוב עליו. ואכן, הלבנטיניות אינה רק מפתח לקיום גשמי פורה ועשיר יותר, אלא היא מאפשרת פוריות ועושר דומים גם למחשבה כמרחב יצירתי.
"'להיות לבנטיני' יכול להתפרש כדרך לא להיות אותנטי, במשמעות הלעומתית והנוקשה: עבר-הווה, יהודים-ערבים וכדומה. או להפך, במה שלכאורה עלול להתפרש כסתירה, שהדרך היחידה להיות אותנטי היא דווקא האפשרות לחשוב אחרת ובדרך פלורליסטית, פתוחה לכל שילובי הזהויות האפשריים", מסביר מקולי. וכעת אפשר גם להבין כיצד אותם שני כיוונים לפעולה – דה-פוליטיזציה של הזהות ופוליטיזציה של הרווחה – אינם אלא אותו המהלך משני היבטים שונים: כשהזהות נזילה, כשאפשר לשחק בה ולנצל אותה לפי הצורך, קשה יותר לכוחות האכיפה לדעת במי להתעמר, את מי להפלות ולהדיר ואת מי להעדיף. כך מתערערת מאליה אותה אלכימיה הובסיאנית שהופכת סבל אנושי להון פוליטי, ומאחר שלפלגנות ולסכסכנות אין עוד במה להיאחז, הסולידריות מתכוננת כמקור חלופי למענו.
כעדות נוספת להתגבשות הצייטגייסט החדש הזה יצא לאור, במקביל אך בלי תיאום מראש, גם ספרו של עידן צבעוני "בזכות הלבנטיניות" (רסלינג). המחבר פורש בו מסה רחבת יריעה ועמוקת מחשבה (המובאת בתקציר גם ב"הביאו את השמש") ומחזק אותה ב-13 שיחות נלוות עם הוגים אחרים. לכל מי שכבר עייפו מהניהיליזם ונואשו מהמרדף האוטו-אימוני להשמיד את האחר-עצמי, לכל המבקשים מעט רווחה במרחב הזה ומייחלים להחליף מוות בחיים – שני הספרים האלה, לצד עוד אחרים מהזמן האחרון, מתווים למעננו דרך אפשרית.
ניב סבריאגו הוא מתרגם ועורך ספרותי
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
