לא רק קורבנות: עדויות להיסטוריה, לחוסן ולהיצמדות לחיים בעזה
הספר "שחר בעזה" מציג צד של הרצועה שכמעט לא מגיע לחדשות – התרבות העשירה, האנשים שנחושים לחיות, ליצור ולזכור. מחמוד מונא, אחד מעורכי הספר, מספר על הקשיים שעימם התמודד בעריכה, ועל ההתעקשות לתת לעזתים לדבר בשם עצמם
תפיסת עולם עמוקה יותר בזמן של ג'נוסייד. מכריכת הספר "Daybreak in Gaza: Stories of Palestinian Lives and Culture" (באדיבות ההוצאה)
בימים אלה, מדברים על עזה בעיקר במספרים: כמה נהרגו, כמה נעקרו, כמה בניינים נמחקו מהנוף. אך הסיפורים, השירים, המתכונים והזיכרונות שעברו מדור לדור – כל מה שהפך את עזה למקום עשיר בהיסטוריה, בחוסן ובהתעקשות בלתי מעורערת להיצמד לחיים – זוכים לעיתים מזומנות מדי להתעלמות.
הספר Daybreak in Gaza: Stories of Palestinian Lives and Culture ("שחר בעזה: סיפורים של חיים ותרבות פלסטיניים"), אסופת טקסטים קצרים מטווח רחב של קולות פלסטיניים, מבקש לחשוף ולשמר צד של רצועת עזה שמגיע לחדשות רק במקרים נדירים. הספר, שפורסם בהוצאת Saqi Books ב-2024 ושהכנסותיו מועברות לעמותת סיוע רפואי לפלסטינים, מציע תפיסת עולם עמוקה יותר בזמן של ג'נוסייד: אמנים שרושמים רישומים בין הפצצות, שפים שמשחזרים את טעמי הבית בגולה, רופאים שמטפלים בפצועים ובו בזמן נאחזים בחלומות של עתיד אחרי המלחמה, ועיתונאים שמסכנים את הכל כדי לספר את סיפורו של עמם.
הנרטיבים האלה, שנכרכים זה בזה, דוחים את התיוג המצומצם של קורבנות והישרדות שלעיתים קרובות כל כך נכפה על עזה מבחוץ. דרך התובנות האישיות של המשתתפים, שרבים מהם חוו אובדן ועקירה ממקור ראשון, הספר חושף את הרוח הקולקטיבית של אנשים שנחושים לחיות, ליצור ולזכור.
עבור מחמוד מונא, הסופר, המו"ל, מוכר הספרים ואחד מעורכי הספר, "שחר בעזה" הוא יותר מפרויקט ספרותי. "מעולם לא הייתי שם, אבל כמו פלסטינים רבים, תמיד נשאתי את עזה איתי", הוא אומר למגזין 972+. "הסיפורים משם עיצבו את התודעה הקולקטיבית שלנו".
מונא, שגדל בירושלים, מספר שעזה לרוב הרגישה רחוקה, אפילו בתוך השיח הפלסטיני. "דיברנו לעיתים קרובות על ירושלים, יפו ושכם, אבל מכיוון שלא יכולנו להגיע פיזית לעזה, היא נדחקה לרקע", הוא מסביר. העבודה על הספר הפכה לאמצעי לגישור על המרחק הזה, ולהרכבת הבנה עמוקה יותר של מקום בעל משמעות תרבותית עצומה, שתמיד נותר מחוץ להישג יד.
"הסיפורים מעזה עיצבו את התודעה הקולקטיבית שלנו". מחמוד מונא בביתו במזרח ירושלים (צילום: אורן זיו)
"לדור שלי, פלסטינים שנולדו בשנות ה-80, היתה מעט מאוד אינטראקציה עם עזתים", מספר מונא. "הפגישות הבודדות שהיו לי עם עזתים היו בחו"ל, במסעות שלי באירופה. הספר הזה היה דרך לתפוס באמת את המרקם החברתי והעומק התרבותי של המקום המרשים הזה".
בחודש שעבר המשטרה פשטה על חנות הספרים החינוכית (The Educational Bookshop), חנותו של מונא בירושלים. מחמוד ואחיינו אחמד הוחזקו לילה במעצר בחשד ל"הפרת הסדר הציבורי", והמשטרה החרימה כמה ספרים שנטען כי עומדים בקריטריונים של "הסתה". החנות ידועה בקידום ספרות ומחשבה פלסטיניות, והפשיטה (ועוד אחת שהתרחשה כחודש אחרי הפשיטה הראשונה, ושבה נעצר אחיו של מחמוד, עמאד) רק הדגישה את הדיכוי שהספר "שחר בעזה" מבקש לחשוף. פשיטות אלה לא ערערו את מחויבותו של מונא להבאת הסיפורים ולהתנגדות.
ציווי מוסרי דחוף
כמו העורכים השותפים האחרים בספר, מונא מתאר את התשישות הנובעת מהשתקעות בסיפורי אובדן, הישרדות וחוסן – שדורשים הרבה מאוד אנרגיה רגשית ואינטלקטואלית, במיוחד מפלסטיני. "היו רגעים שבהם הייתי חייב להתרחק, לפעמים לכמה ימים, כדי לוודא שאוכל לטפל בכל סיפור בצורה אינטימית בלי שאחוש מוצף", הוא מודה.
קושי נוסף בתהליך העריכה היה "לוודא שהספר לא יהיה רק עוד אוסף של סיפורים טרגיים". אף שלא ניתן להימנע מהכאב והאובדן כשעוסקים בנושא כזה, "עזה היא הרבה יותר מזה", אומר מונא. בלי השירה, המוזיקה, ההומור והחוסן של אנשיה, "סיפורה של עזה לא יהיה שלם".
מונא מסביר שעיקרון מנחה ביצירת הספר – שמעוגן בפילוסופיית השבת הנרטיבים של אדוארד סעיד – היה שכל מי ששרד את הזוועות של 17 החודשים האחרונים מוסמך בהחלט לספר את סיפורו שלו בעצמו. "כותבים מחברים סיפורים, אבל הם גם תומכים בכותבים אחרים ומגבירים את קולם – וזה בדיוק מה שניסינו לעשות כאן", הוא אומר. "רצינו לוודא שהם יהיו הקולות שיספרו על החוויות שלהם עצמם".
לדברי מונא, בהיעדר "מדריך הסגנון של שיקגו לכתיבת יומן מלחמה על ג'נוסייד", וכשהם מונחים על ידי המצפן המוסרי שלהם ודחיפות הרגע בלבד, הוא והעורכים השותפים האחרים לא שאפו לשלמות ספרותית. "זה נוגע לתוכן: הסיפורים הגולמיים והלא מסוננים בעצמם", הוא מסביר, ומציין כי רבים מהטקסטים נוצרו בתנאים מחרידים, על ידי אנשים המומים מאבל וטראומה. "אם היינו מקדישים יותר מדי זמן להתלבטות בנוגע לכל החלטה – ושואלים את עצמנו, 'אני עושה את זה נכון?' – לא היינו מצליחים להשלים שום דבר".
העורך השותף העיקרי של מונא היה מתיו טלר, סופר ושדרן בריטי שעוסק כבר זמן רב בענייני פלסטין בפרט ובמזרח התיכון בכלל. עבורו, העבודה על "שחר בעזה" היתה ציווי מוסרי. "בין אוקטובר לדצמבר 2023, צפיתי בחדשות מהנוחות והביטחון של ביתי בבריטניה", הוא מספר. "מה שראיתי היה מחריד. יצאתי לרחובות למחות, כתבתי, דיברתי – אבל שום דבר מזה לא הספיק".
טלר הוטרד במיוחד מהשתיקה של התעשייה שאליה הוא משתייך. הוא ציפה מבתי הוצאה לאור, מכלי תקשורת מרכזיים ומדמויות בעולם הספרות להגיב לג'נוסייד המתפתח בדחיפות. "חיכיתי למשהו, לתנועה כל שהיא, לתגובה מוסרית מכובדת, אבל שום דבר לא הגיע", הוא אומר. "הקולות שדיברו היו מעטים מדי, והם דיברו לעיתים רחוקות מדי".
הספר היה אמור להיות הרבה יותר קצר, הוא אומר. "בהתחלה לא הייתי בטוח אם נצליח להגיע לאנשים בתוך עזה, ואם הם בכלל יבטחו בנו מספיק כדי לשתף בחוויות שלהם בזמן שהם מופצצים". אבל כשהתהליך התחיל להתגלגל, ויותר ויותר עדויות ממקור ראשון מעזה הגיעו לעורכים, הספר התרחב.
"קיווינו שבזמן הפרסום הספר כבר לא יהיה רלוונטי", אומר טלר. אבל לנוכח המשך הג'נוסייד והסבל, הספר הפך לקריאה מתמשכת לפעולה. "השאיפה היתה פשוט לפעול – לא להחזיק את הזעם בפנים או רק לפרסם משהו באינסטגרם ולהמשיך הלאה, אלא לנקוט בפעולה מכוונת וממשית בעולם", הוא אומר.
"השאיפה היתה פשוט לפעול, לנקוט בפעולה מכוונת וממשית בעולם". הפגנת תמיכה בעזה בלונדון, ב-25 בנובמבר 2023 (צילום: ג'ס הארד)
תחושת הדחיפות משתקפת גם בהחלטה לפרסם את הספר תחילה באנגלית. הצוות לא יכול היה להרשות לעצמו להקדיש שנים לעריכה קפדנית של הסיפורים בספר ולתרגום שלהם לשפות רבות. "העדיפות היתה להגיע לקהל גלובלי רחב ככל הניתן במהירות האפשרית", מסביר טלר.
"מה חושבים העזתים? דברו איתם"
בזמן שעבד על הספר, טלר הקפיד להימנע מהכפפת העדויות לנרטיב מסוים. "כמישהו שמגיע מבחוץ, שאינו פלסטיני ושמדבר ממקום בטוח, זה היה חיוני עבורי לא למסגר את זה כמשהו אחר ממה שזה", אומר טלר. "זה לא מנסה להסביר או להקיף את מלוא הזוועה של מה שקרה וממשיך לקרות. זהו רק מאמץ לשפוך קצת אור".
הכותבים, הוא אומר, "הבהירו בצורה חד משמעית שזה לא אמור להיות הספד לעזה". לאור זאת, העורכים הסתמכו על שני רעיונות מרכזיים בספרות הפלסטינית: אמונתו של המשורר מחמוד דרוויש שיש לטפח ולהזין תקווה ולאפשר לה לצמוח, וטענתו של אדוארד סעיד שחוסר תקווה הוא צורה של כניעה.
עבור הפלסטינים, בעיקר אלה מהם שנמצאים בעזה, תקווה אינה מותרות – היא צורך חיוני להישרדות. וטלר מציין שהצוות לוקח את המסר הזה מעבר לספר עצמו, ונמצא בקשר ישיר עם קהלים ברחבי בריטניה ובאירופה כדי לאתגר את תחושת הייאוש הרחבה, שלעיתים קרובות מאפיינת את השיח הבינלאומי על פלסטין.
אולי יותר מכול בולט בספר הסירוב להציג את הפלסטינים כרשעים או כסמלים על אנושיים של חוסן. "יש נרטיב שכיח – בעיקר במערב ובישראל – שמבקש להציג כל פלסטיני בעזה כטרוריסט", אומר טלר. "אבל יש גם נרטיב אחר, בלתי אנושי באותה המידה: הרעיון שהפלסטינים בעזה הם איכשהו גיבורי על, שהם יכולים לסבול הכל, שאין גבולות לחוסנם". העדויות ב"שחר בעזה" דוחות את שני הקצוות האלה, ומתעקשות על האמת הפשוטה והחיונית שהפלסטינים הם בסך הכל בני אדם רגילים בשר ודם. תפילו עלינו פצצה, והיא תהרוג אותנו.
תקווה אינה מותרות – היא צורך חיוני להישרדות. ארוחת אפטאר ברמדאן, בין ההריסות ברפיח, ב-1 במרץ 2025 (צילום: דואה אלבז / אקטיבסטילס)
מטרת הספר, מסכם טלר, אינה "לתת קול" לאנשי עזה. "יש להם כבר קול", הוא טוען. "חזק, נחרץ ויציב. הם צועקים, צורחים לעולם שישמע אותם. הבעיה היא שאנחנו לא מקדישים להם תשומת לב".
מונא מהדהד גם הוא את התחושה הזאת, ומתאר את הספר כקריאה להשמעה של עוד קולות ולסיפור של סיפורים נוספים. "פעמים רבות, במהלך מסע קידום הספר, אנשים שואלים אותנו, 'מה חושבים העזתים? מה הם אומרים? התגובה שלנו פשוטה: דברו איתם".
בעיני ג'ולייט תומא, שהקדישה שנים לעבודה עם פליטים פלסטינים ברחבי האזור, כמנהלת התקשורת של אונר"א, עזה אינה משהו מופשט; היא מקום שקיבל אותה בזרועות פתוחות. היא זוכרת את עזה לא רק כאזור מלחמה, אלא כקהילה תוססת, מלאה בחנויות ספרים, צחוק, אמנות ואוכל נפלא. "למרות המצור החונק בן 18 השנים, אנשי עזה המשיכו לאמץ את החיים", היא אומרת למגזין 972+.
תומא, שלצד העיתונאי ג'יאב אבו סאפיה ממחנה הפליטים ג'באליה שגר היום בלונדון, תמכה במונא ובטלר באיסוף הטקסטים – "שחר בעזה" הוא ניגוד חיוני לדה הומניזציה של אנשי עזה, "שרבים מהם הם חברים קרובים, עמיתים או מכרים שלי", היא אומרת. "רמת הדה הומניזציה שהם עוברים היא מחרידה".
תומא מכירה באחריות העצומה שכרוכה בפרויקט הזה, ומסבירה שהיא רואה בו פעולה של מסירת עדות. "התקווה שלנו היא שאנשים רבים ככל הניתן יקראו את הספר, ייקחו את הסיפורים האלה ויקדמו אותם, שיוסיפו לדבר על עזה גם הרבה אחרי שהיא תיעלם מהכותרות". מעבר לכך, היא מקווה שהספר יעודד פעולות נוספות: סרטים עלילתיים ותיעודיים, תרגומים – כל מה שיוודא שהסיפורים האלה ימשיכו לחיות בשפות ובצורות רבות ושונות.
בסופו של דבר, הסיפורים ב"שחר בעזה" מייצגים סירוב לכך שהמציאות בעזה תוכתב בידי מי שמבקש למחוק אותה. בעולם תקשורתי שבוגד באופן עקבי בפלסטינים, הספר הוא מחווה נדירה ודחופה של תיקון. ואולי זה מה שהופך אותו לחיוני כל כך. הוא לא מדבר למען עזה; הוא מתעקש שעזה תדבר בשם עצמה.
מוחמד ר. מהאווש הוא עיתונאי וסופר פלסטיני מעזה, שכיום חי בגלות. הוא אחד מהכותבים בספר A Land With a People: Palestinians and Jews Confront Zionism. הכתבה התפרסמה במקור במגזין 972+. מאנגלית: יונית מוזס
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, "שיחה מקומית" גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים.
התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות "שיחה מקומית", על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
