לא רק בארה"ב. גם בישראל המתקפה על זכות האישה על גופה בעיצומה

הידיעה שהתפרסמה הבוקר (שלישי), בדבר קיומה של טיוטת החלטה של בית המשפט העליון בארה"ב התומכת בביטול החקיקה הפדרלית בעניין חופש ההפלות (עם סייגים מסוימים), הכתה גלים גם כאן, מרחק אלפי קילומטרים. זאת כי החברה הישראלית, מאז שנות השישים, נושאת את עיניה לארה"ב ורואה בחברה האמריקאית מושא להערצה.

אין ספק שארה"ב משמשת דוגמה לשולטים ושולטות בישראל, וגם בתרבות הפופולרית, המושג "אמריקה" הוא משל למשהו טוב במיוחד (גלידה, ביטוח וכיוצ"ב). ולא היא. אין, ולא היתה לנו סיבה, לשאת את עינינו אל "אמריקה". חוקים מיטיבים לנשים בנושא הפלות כבר קיימים שנים רבות במדינות שונות בעולם ואינם מוטלים בספק חדשות לבקרים.

המאבק על הזכות הבלתי מותנית להפלה, שאותו ניהלו פעילות פמיניסטיות במשך שנות השישים – שהיו שנות המהפכה הפמיניסטית (ולא רק) בארה"ב – זכה להצלחה גורפת בהחלטת בית המשפט העליון האמריקאי משנת 1973. מאותו רגע ואילך, הוא זכה להתנגדות קולנית ונחרצת. הימין השמרני והדתי כאחד הלכו והתעצמו מאז  ותגובת הנגד לזכות להפלה בפרט, ולזכויות אדם בכלל, זכתה לרוח גבית עם עלייתו של טראמפ לשלטון. המאזן בין שמרנים לדמוקרטים בבית המשפט העליון השתנה לטובת השמרנים, וזאת היתה רק שאלה של זמן עד ששלטון האימה הימני בבית המשפט ומחוצה לו יתחיל לשנות את המציאות.

גם בישראל אנחנו נתונות ונתונים תחת התגברות שלטון הימין והדת. זו לא רק שאלה של הדתה בכל תחומי החיים, אלא של שלטון הדת, יחד עם הימין השמרני, שנתמך ללא בושה על ידי האוונגליסטים בארה"ב, הבא לערער את מאזן האימה בין חילונים לדתיים וימנים בישראל.

אני בוחרת להשתמש במושג המטריד הזה, מאזן אימה, כדי להסביר מדוע חוק ההפלות, שנכנס לתוקפו בשנת 1978 ואשר מתיר הפלות לנשים, תוך הטלת סייגים קשים, הכוללים חובת התייצבות בפני ועדה, המאשרת (או מונעת) הפלה, הפך לסוגייה מושתקת (כפי שטענה דלילה אמיר) בישראל.

מזה 44 שנים, דורות על גבי דורות של נשים בגיל הפריון, נאלצות לפנות לוועדות בבתי החולים כדי לקבל אישור ורשות להפלה. הגוף שלנו אינו שייך לנו, הוא שייך למדינה ולוועדות שהקימה כדי לנהל את חיינו. מאזן האימה בין החילונים לדתיים הוא זה שהשתיק כל דיון בסוגיית ההפלה ובזכות האישה על גופה.

גם בשנות השבעים של המאה הקודמת, כאשר הדיון על הזכות להפלה התנהל בכנסת, הנוכחות של טיעונים לאומניים וגזעניים היתה מרכזית. גוף האישה היהודייה (ורצוי האשכנזייה) אמור לשמש ככלי נשק במאבק הדמוגרפי בין יהודים לפלסטינים, ואילו גוף האישה המזרחית מוטב לו להימנע מריבוי ילדים, מפני שיש אימהוּת ראויה ואימהוּת ראויה פחות.

מי שהובילה אז את המאבק להפלה חופשית בישראל היתה ח"כ מרשה פרידמן, שלא היססה ולא פחדה לומר את הדברים הקשים בפני חברות וחברי הכנסת. חוק זה, היא אמרה, "אינו מיועד להרחיב את חירותה של האישה, או לכבד את רצונה וזכותה לתכנן את הריונותיה. הוא מיועד להביא לתוצאות דמוגרפיות מפוקפקות. הוא ניסיון להקטין את מספר הילדים הנולדים למשפחות מבני עדות המזרח ולהגדיל את מספר הילדים של משפחות מבני עדות אשכנז. הטענה הזו קשה, וקשה להשמיע אותה, אולם היא האמת הלא-נעימה שמסתתרת מאחורי החוק". הפחד הדמוגרפי והגזענות לא פחתו מאז שנות השבעים. ההפך הוא הנכון.

גם שר הבריאות הנוכחי, ניצן הורוביץ, שהודיע לא מכבר על כוונתו לבטל את הוועדות לאישור ההפלות, לא עשה דבר וחצי דבר בעניין. את הניסיון לקדם שינוי בחוק ההפלות מקדמות חברות הכנסת גבי לסקי ומיכל רוזין. היום, עם הידיעה המרה על השינוי העומד לחולל בית המשפט העליון בארה"ב, קשה להאמין שאכן אנו עומדות בפתחו של שינוי חיובי בחוק ההפלות המקומי.

ההתקפה על זכויות הנשים בישראל בעיצומה. אנחנו נסחפים בעקבות מעצמת העל, ארה"ב, לדיכוי ולשלילת זכויות אדם. הנשים, כמובן, אינן לבד; יחד איתנו מיליוני פלסטיניות ופלסטינים, שזכויות האדם שלהם נשללות יום יום ושעה שעה כבר עשרות שנים. המאבק לחופש ולחירות הוא אחד, וטוב שנדע לשלב מאבקים. אולי כך נוכל להצליח.

חנה ספרן, אשה לאשה – מרכז פמיניסטי חיפה