לא ייתכן שיקום בלי טיפול בשבר עם האזרחים הערבים

על משרד החינוך והשר לפעול בהקדם לפיתוח כלים פדגוגיים ומענים לתלמידים ולצוותי החינוך. כיתה בצפת (צילום: דיויד כהן / פלאש90)

שנת הלימודים הקרובה נפתחת בעוד שבוע, כשברקע משבר חריף: מלחמה מתמשכת העלולה בכל רגע להסלים; הצפון הבוער; תלמידים וצוותי חינוך מפונים; בתי ספר ארעיים; קיצוץ משמעותי בחינוך הממלכתי; מחסור באלפי מורים ומאות גננות; איום בשביתה של מורי העל יסודי; והשפעות השנה האחרונה על התלמידים והצוותים החינוכיים.

>>> ממשלת ההפקרה מציגה: מי לא ערוך לפתיחת שנת הלימודים

בדיון היערכות לפתיחת שנת הלימודים תשפ"ה בוועדת החינוך של הכנסת, שהתקיים בשבוע שעבר, עלו נושאים אקוטיים אלו. שר החינוך, יואב קיש, הציג בה את מטרות משרדו לשנת הלימודים הקרובה. בין המטרות שהוצגו היו "לכידות חברתית" ו"שיקום וחוסן". מה שלא נכלל בדבריו, ובלט בהיעדרו בעיקר לנוכח מטרות אלה, היה התייחסות לקיומה של חברה משותפת של ערבים ויהודים.

מאז 7 באוקטובר, אנו נמצאים בשבר חברתי בכל הקשור ליחסים בין האזרחים היהודים לאזרחים הערבים בישראל. החברה היהודית נמצאת במשבר קשה, המאופיין בכינוס פנימה, כשפחד וחשש מובילים לניכור והעמקת הזרות. מנגד, החברה הערבית סובלת ביתר שאת מאז פרוץ המלחמה ממסע הסתה ורדיפה ומאווירה ציבורית עוינת, שלא פסחה גם על מערכת החינוך – תופעה שקיבלה לא פעם גיבוי ממוסדות ואנשי ציבור.

משרד החינוך חייב להבין שאי אפשר לדבר על שיקום, חוסן ולכידות חברתית מבלי לכלול התייחסות לשבר החברתי המשמעותי הזה. ולא רק לדבר: על המשרד והשר לפעול בהקדם לפיתוח כלים פדגוגיים ומענים לתלמידים ולצוותי החינוך.

להשפעה של השיח הציבורי יש השלכות מרחיקות לכת על בני הנוער בישראל, שכן הם חשופים כמו כולם לשבר העמוק ולאווירה הציבורית הזו. כך למשל, במדד השותפות בקרב בני נוער בישראל 2024 של מכון אקורד, שפורסם ביולי האחרון, שליש מבני הנוער היהודים ציינו כי הם תומכים בהרחקה של עובדים ערבים מבית הספר בעת המלחמה, ו-80% מבני הנוער הערבים ציינו כי כיום ערבים בישראל חוששים במידה רבה מההשלכות של הבעת דעה בפומבי. כשבמערכת החינוך אין מענים חינוכיים ושיח, מתפתחות ומתקבעות עמדות המסוכנות לנו ולעתיד החברה בישראל.

מאז פרוץ המלחמה התרבו המקרים שבהם מורים שהעזו לנהל שיח ביקורתי, או להעלות נושאים שנויים במחלוקת, חוו התנכלות – בייחוד כשמדובר על מורה ערבייה בחינוך העברי, למשל המקרה של סברין מסראווה. והמצב מחמיר עוד יותר כשמשרד החינוך אינו מספק כלים והכשרה לצוותי החינוך. בשנה האחרונה, כאשר מנהלים של צוותים מגוונים (ערבים ויהודים) פנו לפיקוח כדי לקבל ליווי מול אתגרים שנתקלו בהם, המענה שקיבלו היתה בקשה למלא טופס דיווח, כלומר הם נותרו לבד במערכה.

כל הדברים האלה מכתיבים אווירה של פחד והשתקה בקרב צוותי החינוך, שנמנעים מעיסוק בנושאים שנויים במחלוקת או פוליטיים בכיתה. זה מסביר נתון נוסף שעולה מהמדד של אקורד: ברוב בתי הספר היהודיים, העיסוק במלחמה (אירועי 7 באוקטובר והמלחמה בעזה) התמקד בעיקר במבט פנימה אל החברה היהודית (תחושות, תפיסות, ויסות רגשות והתנדבות), אולם בפחות משליש מהם עסקו ביחסים בין יהודים לערבים אזרחי ישראל, או במסר נגד אלימות בין הקבוצות.

השתיקה הזו של מערכת החינוך, שלאנשיה יש את היכולות לעצב ולהשפיע על דור העתיד, מסוכנת לתלמידים, לצוותי ההוראה – ולחברה כולה. שבועיים לפני פתיחת השנה, על מערכת החינוך להפנים: "שיקום וחוסן" ו"לכידות חברתית", כוללים גם את היחסים בין הקבוצות בחברה, כולל החברה הערבית בישראל, שמהווה 20% מהאזרחים.

הדבר חייב לקבל ביטוי בתוכנית השנתית של משרד החינוך, תוך פירוט והנגשה בהנחיות ובהכשרות, גיבוי למורים ולמנהלים לשיח פוליטי מורכב, הכשרות לחדרי מורים מגוונים, הכשרות למורים לניהול שיח על נושאים שנויים במחלוקת, ומערכי שיעור בנושאי סובלנות ומניעת גזענות.

למשרד החינוך כבר יש תוכנית סדורה לחינוך לחיים משותפים ולמניעת גזענות. הוא רק צריך לתקצב אותה, ליישם אותה ולזכור: במקום שאין בו שיח פוליטי מורכב ומענה ראוי למציאות הקשה, צומחים פחד, השתקה וגזענות.

אושרת אלמליח היא רכזת פרויקט חינוך לחיים משותפים בעמותת סיכוי-אופוק, המקדמת שוויון וחברה משותפת בין האזרחים הערבים והיהודים במדינה