לא, הריאיון עם מצית הדו לשוני לא זעזע אותי

תסלחו לי אם לא אצטרף לזעזוע הכללי בעקבות הריאיון המשועשע שקיימו בערוץ 20 עם יצחק גבאי, אחד ממציתי בית הספר הדו-לשוני בירושלים. לא משום שהמעשה הזה חלילה קל בעיני; בית הספר הזה היה בית לנו ולשתי בנותינו במשך הרבה מאוד שנים, ובמובנים רבים עיצב לא רק את הנערות שהן הפכו להיות, אלא גם את האנשים שאנחנו. כמו רבים מחברי קהילת הדו-לשוני, מיהרתי להגיע לבית הספר באותו לילה שחור של ההצתה, ביחד עם בתי. את ההודעה על ההצתה, אני זוכרת, קיבלנו בעודנו מפגינות נגד חוק הלאום מול בית ראש הממשלה.

אני מסרבת להתרגש מהריאיון הזה בערוץ 20 לא מפני שלא התחלחלתי עד קבס כשצפיתי בשיחה המבודחת מאוד של הפאנל, שכלל לא רק את המצית עצמו, אלא גם את עורך דינו איתמר בן גביר, הכהניסט שפנה לא מזמן ליועץ המשפטי לממשלה בדרישה להחזיר לתנועת 'כך' את מעמדה החוקי. וכן, התחלחלתי גם למשמע עו"ד ארי שמאי, חבר נוסף בפאנל, שאמר לקול צחוקם הרם של המשתתפים שאם כבר מציתים, עצתו היא להצית לבד, לא עם שותפים.

אני מסרבת להזדעזע כי ערוץ 20 הוא ערוץ מסחרי, לא ציבורי, שהוקם בדיוק למטרה הזו – לתת במה לא מתנצלת לכל אלה שממילא המילה בושה רחוקה מהם כרחוק מזרח ממערב. ולא יעזרו כל צקצוקי הלשון של קברניטי הערוץ בעקבות הביקורת על הריאיון עם גבאי, כל ההסברים וכל ההתפלפלויות – גבאי הוא פני הערוץ הזה, בן גביר דמותו. ממה יש כאן בדיוק להזדעזע?

מעדיפה לכעוס על מערכת המשפט והתקשורת. כיתה א' בבית הספר הדו לשוני בירושלים, לאחר ההצתה 30.11.2014 (אורן זיו/ אקטיבסטילס)

אפילו הכעס שלי לא מופנה כלפי הערוץ הנפסד הזה. הם לפחות לא מסתירים את האידיאולוגיה הקיצונית שהם מקדמים, לא מוליכים שולל את צופיהם – מה שאתה רואה הוא מה שתקבל. ריקלין וסג"ל. ואני מסרבת להזדעזע בעיקר משום שערוץ 20 הם רק הקצה המטורלל של קרחון עמוק בהרבה. קל יותר להתקומם נגדו, אבל החשבון הציבורי שלנו צריך להיות עם גורמים אחרים לגמרי.

האשמים האמיתיים

ראשית, מערכת המשפט. יצחק גבאי נשפט לשלוש שנות מאסר – שנתיים על ההצתה, ועוד עשרה חודשים על פרסום דברי הסתה בפייסבוק. עשרה חודשים. דארין טאטור, לשם השוואה, איבדה שלוש שנות חירות בגלל פרסום שיר, שלא רק שמעולם לא הוכח כל קשר בינו לבין מעשה אלימות כלשהו, אלא שבית המשפט ממש יצא מגדרו כדי לכפות עליו פרשנות מחמירה של הסתה. אתם יכולים לנחש לבד מה היה עולה בגורלו של צעיר ערבי שהיה מפרסם בפייסבוק דברי הסתה מפורשים ואחר כך הולך להצית בית ספר יהודי. יתרה מזו; במסגרת הסדר הטיעון שהשיגה הפרקליטות עם המציתים, הוסר מכתב האישום הסעיף לפיו המניע להצתה היה גזעני. כלומר המערכת מעולם לא טרחה להסביר לצעירים הללו שהמעשה שלהם היה פסול לא מפני שפגעו ברכוש לא להם, אלא כי הוא היה מונע מגזענות וגזענות היא דבר מוקע – ציבורית ומשפטית. אז למה שגבאי לא ישב מחוייך לצד עורך דינו הכהניסט ויסרב להביע חרטה?

הכתובת השניה היא מי שהתחיל את מחול השדים הזה ומעולם לא נתן עליו דין וחשבון, חדשות ערוץ 1 דאז. כשבועיים לפני ההצתה, שודרה בערוץ 1 כתבת שטנה מגמתית ושקרית של הכתב איציק הלפרין, שהיתה כל כולה מסמך הסתה חמור נגד תלמידי בית הספר. בין היתר הלפרין ייחס לתלמידים הזדהות עם מחבלים. אלה היו ימים מתוחים מאוד בירושלים, הדי זוועת "צוק איתן" עוד עמדו באוויר והאווירה בעיר היתה רוויית אלימות, בצד הפלסטיני ובצד הישראלי כאחד. זאת גם היתה אחת התקופות הקשות והעצובות של קהילת הדו-לשוני: הורים התבקשו להגיע וללוות ילדים באוטובוסים מחשש להתנכלויות ותקיפות, התלמידים התבקשו שלא להגיע עם חולצות שנושאות את סמל בית הספר כדי שלא יתקפו אותם ברחוב, ובבית הספר הם נאלצו לא פעם לנקות את הנאצות והאיומים שריססו להם על קירות החצר, וכתבו במקומם סיסמאות על אחווה, ידידות וכבוד.

בתוך האווירה הדליקה הזו ערוץ 1 בחר לשפוך עוד קצת דלק למדורה, ובאופן לא מפתיע היה מי שהצית את הגפרור: בני משפחתו של אחד המציתים אמרו כי הושפע מהכתבה שראה. בעקבות שידור הכתבה, תלמידי בית הספר כתבו מכתב תלונה מפורט ומנומק לנציב תלונות הציבור של רשות השידור. בין היתר כתבו התלמידים כי הם חוששים כי הסתה כמו זו שנשמעה בכתבה מציבה אותם בסכנה לאור גל האלימות הגואה בירושלים. נציב תלונות הציבור של רשות השידור מצא את תלונתם של התלמידים כלא מוצדקת. בהמשך אף התייצב מולי עורך "מבט", אבי מוסקל, בתוכנית "תיק תקשורת" והגן בחירוף נפש ובלא מעט תוקפנות על הכתב שלו, הלפרין, ועל הכתבה שהכין על בית הספר. עד היום הערוץ הזה לא התנצל בפני תלמידי הדו-לשוני.

להזדעזע מערוץ 20, שאין לו כל יומרה להיות משהו מעבר למה שהוא בדיוק, זה קל. קל מדי. אי אפשר לבוא חשבון רק עם היד שהציתה את הגפרור; היום יותר מתמיד מעניין אותי לדבר על מי ששפך את הדלק, ומי שמאפשר את תיאטרון "הצדק" הדו-ראשי הזה שבו המקל יהיה תמיד מנת חלקו של הפלסטיני, אבל למחבל יהודי לא יהיה נעים אפילו להודיע שהוא גזען.