newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"כתבו לי מעזה: 'אני בהלם שאת לא רוצה שאמות'"

אחיה של נוי כצמן, חיים, נרצח בקיבוץ חולית. בנו של אורן אגמון, אדם, נהרג בהגנה על כיסופים. אבל גם אחרי הטרגדיה, הם ממשיכים להאמין בשותפות יהודית-ערבית ומתנגדים להרג אזרחים. זה לא פשוט להם, וגם לא לסביבה שלהם

מאת:
חברים פלסטינים ביקשו חולצה עם תמונתו של אחיה. נוי כצמן בלוויה של אחיה חיים (צילום" באדיבות המשפחה)

חברים פלסטינים ביקשו חולצה עם תמונתו של אחיה. נוי כצמן בלוויה של אחיה חיים (צילום: ליאת לרנר)

כשנוי כצמן התראיינה לתחנת הרדיו האמריקאית NPR בבית קפה ברעננה, מלצרית הגיעה ושאלה אותה אם הראיון הוא פרו ישראלי או פרו פלסטיני. "עניתי לה, 'אח שלי מת'". אחיה, חיים כצמן, היה בין 11 חברי קיבוץ חולית שנרצחו על ידי חוליית חמאס בשבת 7 באוקטובר. "השאלה של המלצרית זאת דוגמה מאוד טובה להסחת דעת סימבולית. במקום שנדאג באמת לחיים שלנו, לביטחון שלנו, ישראלים דואגים להסברה," אומרת כצמן.

>>הניצחונות שלכם קוברים אותנו. הנה מה שצריך לעשות עכשיו

כצמן היא סטודנטית לסוציולוגיה באוניברסיטת בן גוריון ופעילה טרנסית במאבק נגד הכיבוש. אחיה היה מעורב במאבקים שונים נגד הכיבוש, כולל זה שבמסאפר יטא, שם עזר לפלסטינים להתגונן מפני אלימות מתנחלים וחיילים. "החוויה בישראל של להיות שמאלנית זה ללכת על קוצים, לחשוב אם את יכולה להתבטא ומה את יכולה להגיד". בימים שעברו מאז רצח אחיה, כצמן מרגישה שאנשים מאפשרים לה לדבר. "אני מדברת ומקשיבים לי. לא שולחים לי אחרי כל פוסט בפייסבוק הודעות שכתוב בהן 'זונה של ערבים – תמותי'. כלומר, עדיין שולחים לי, אבל פחות".

כצמן מדברת בראיונותיה לתקשורת הבינלאומית על החשיבות לשים סוף לסכסוך האלים. "זה ברור לי ולחברים שלי, גם לפלסטינים שאני מדברת איתם, שמאבק אלים הוא לא לגיטימי", היא אומרת. היא סיפרה לג'ייק טאפר מ-CNN על הפעילות של אחיה נגד הכיבוש, ואמרה שאחיה לא היה רוצה שייעשה שימוש במותו כדי להצדיק את מותם של חפים מפשע בעזה. "מישהו שאני לא מכירה מעזה כתב לי שהוא בהלם שאני לא רוצה שהוא ימות. גם ישראלים כותבים לי שאני אמיצה לומר דברים שהם לא יכולים להגיד".

לאחר מותו של אחיה, פלסטינים אזרחי ישראל שמכירים אותו ואותה יצרו איתה קשר. מרצה באוניברסיטת בן גוריון, שמלמדת קורס על החברה הפלסטינית בישראל, חלקה איתה זיכרון מאחיה, שהעביר לסטודנטים שלה סמינר מחלקתי. חברים שלה למאבק נגד הכיבוש יצרו קשר כדי לדרוש בשלומה. חבר פלסטיני אחד אפילו שאל אם המשפחה מתכננת להדפיס חולצות עם דיוקנו של חיים. "הוא אמר שהוא רוצה ללבוש אחת, כי חיים נשמע לו כמו בן אדם מדהים".

לא היה רוצה שמותו ישמש תירוץ להרג חפים מפשע. חיים כצמן (משמאל) בדרום הר חברון (צילום: באדיבות המשפחה)

לא היה רוצה שמותו ישמש תירוץ להרג חפים מפשע. חיים כצמן (משמאל) בדרום הר חברון (צילום באדיבות המשפחה)

"חיים בסביבה רב-תרבותית"

כצמן אינה היחידה שממשיכה לדבוק בערכים שהאמינה בהם גם אחרי האסון שפקד אותה ב-7 באוקטובר. אורן אגמון, ששכל את בנו, אדם אגמון, מוצא בקרב האחרון של בנו ביטוי לערכים שעליהם חינך אותו בחייו. "חווית הקרב של הבן שלי היתה ממושכת והיה לו ברור מה עליו לעשות: להציל אנשים, יהודים וערבים", אומר אגמון. בנו, שנפל בקרב על הגנת היישוב כיסופים, גדל בכמון שבגליל. "מבחינתו, להסתכל בעיניים לחבר יהודי או לחבר ערבי, היה אותו הדבר", אומר אגמון. "זאת תמימות של ילד שגדל במרחב רב תרבותי".

אגמון אומר כי הסירוב להכיר בגיוון של המרחב הוא שורש האסון שנפל על משפחתו ועל המדינה כולה. "מעולם בהיסטוריה היהודית לא היינו פה לבד, הוא אומר. "תמיד היתה רב תרבותיות ותמיד היו כאן עמים אחרים. הטרגדיה שנופלת עלינו היא כי אנחנו עסקנו עשרות שנים בניסיון להתעלם מהרב-תרבותיות הזאת. בניסיון להעלים את האחר".

גם בתקופת האבל, מספר אגמון, הקהילה הרב-תרבותית שלו בגליל ממשיכה לעטוף אותו. "לא מעט מחבריי הערבים היו בלוויה", הוא אומר. גם חבריו של בנו הכדורגלן, בין היתר שחקני עבר בקבוצות הנוער של משגב, קרית שמונה וקרית אתא, באו לנחם את האב השכול. "אני מרגיש שהחיבור שלהם אל הכאב והאסון האישי הוא אותנטי, אפילו שהם מודעים לכך שבני עמם נטבחים בעזה. החוויה הדואלית הזאת נוכחת בגליל".

חברים ערבים באו לנחם אבלים. אורן אגמון עם בנו אדם שנהרג בקרב בכיסופים (צילום: באדיבות המשפחה)

חברים ערבים באו לניחום אבלים. אורן אגמון עם בנו אדם, שנהרג בקרב בכיסופים (צילום באדיבות המשפחה)

"אתמול אדם שלי חזר הביתה בגופו. הנשמה שלו נמצאת מהיום בכל אחת ואחד מאיתנו", אמר אגמון בהספד שנשא מעל קברו של בנו. "הבאנו אותו למקומו החדש, מקום מנוחתו, בצורה הכי מכבדת ואוהבת שניתן. עבורי ועבור אדם, כל השאר, אתם, הם מלאכי האהבה של אדם. מעבר לכל המציאות הידועה של המצב באזור, אנא העבירו ככל שניתן את המסר הבא: אדם שלי, הילד הישראלי הקטן שלנו, לא נתן את נפשו רק כדי להציל את ישראל מחמאס או מהפלסטינים או כדי להאדיר את העם היהודי על פני העולם המוסלמי. אדם שלי נתן את חייו כדי להציל את הטוב על פני הרוע. למרות שהוא נלחם בצד אחד בוודאות, הקרב האמתי שלו היה נגד הרוח הרעה שהשתלטה על ארץ ישראל ועל אדמת הפלסטינים. הוא הציל את חייהם של אנשים טהורים – ישראלים וערבים כאחד שבאמת רצו לחיות יחד בהרמוניה של אהבה. והוא עשה זאת מטהרת זהותו הפשוטה. אנשים צריכים להבין שלאדם שלי היו כל כך הרבה חברים ערבים והוא מעולם לא הסתכל על אף אחד בצורה רעה. אתמול בקברו של אדם רבים מחבריו הערבים בכו איתי על אובדן נשמתו האוהבת. רבים, רבים מחברינו הערבים מושיטים יד להביע את צערם משום שהם מכירים את ערכיו – ערבים שמזועזעים מהחורבן של הערבים שהגיע אחרי השמדת הישראלים מעברו השני של הגבול. אבל אין להם ספק מה אדם שלי רצה לעתיד לכל תושבי האזור.

"אני מקווה שמילים אלו יכולות להיות התחלה של מסר לכל אדם שמעתה ואילך יקבל את אדם שלי אל ליבו".

"הרצון שלנו שתהיה חמלה ויהיה חסד מצד אנשים שנפגעו הוא אוטופי. אנשים כועסים. החלומות הכי גרועים שלהם התממשו"

היכולת של אגמון וכצמן לדבר על רב-תרבותיות וסולידריות בתקופת האבל שלהם לא ברורה מאליה. פעילה מוכרת נגד הכיבוש שדיברתי איתה אומרת שמאז שקרוב משפחה שלה נרצח בידי החמאס ב-7 לאוקטובר, היא מרגישה שדעותיה הפוליטיות הפכו שוב לטאבו במשפחתה. בשל הרגישות המשפחתית, היא ביקשה להישאר בעילום שם. "הכל על הקצה. הרצון שלנו שתהיה חמלה ויהיה חסד מצד אנשים שנפגעו הוא אוטופי", היא אמרה, "אנשים כועסים. החלומות הכי גרועים שלהם התממשו". פעילה אחרת, נטע הימן מ"נשים עושות שלום", התראיינה על ההטרדות והגידופים שהיא סופגת מאז שאימה נחטפה מביתה שבניר עוז לשבי החמאס. "אני תחת מתקפה", אמרה ל"מאקו", "מישהו האשים אותי שכל 1,300 ההרוגים – הם בגללי".

מרגישים מבודדים

פעילים נגד הכיבוש מוצאים עצמם מבודדים גם בקרב אנשים שהיו שותפים למאבקים שלהם. פעילה נוספת מ"נשים עושות שלום", גדיר האני, מדווחת על תחושה של נטישת ערכים. "חברה שלי, אשת שמאל, כותבת בקבוצת ווטסאפ שהיא תומכת בכניסה קרקעית לעזה", אומרת האני ונשנקת מדמעות. "אנשים שהם שותפים שלי לפעילות השלום ולסיום הכיבוש, אומרים שצריך להיכנס בעזה. זה קשה. רק חסר שיגידו, כמו שמחה רוטמן, שצריך לשטח את עזה שתהיה חניון אחד גדול".

קיבוץ בארי (צילום: אורן זיו)

ההרס בקיבוץ בארי. חברתה של גדיר האני נחטפה מהקיבוץ לעזה  (צילום: אורן זיו)

האני מדברת איתי בערב, לאחר יום שלם שבו עבדה בהיערכות למלחמה בעיריית עכו. "נערכים להביא לכאן מפונים", היא אומרת. "אבל איך הם יסתדרו כאן? אצלנו אזעקת צבע אדום נותנת התראה של חצי דקה". המלחמה המתמשכת מוסיפה טראומות חדשות על הטראומה הטרייה של 7 באוקטובר, אז חברתה של האני ואחת ממייסדות "נשים עושות שלום", ויויאן סילבר, נחטפה על ידי החמאס מביתה שבקיבוץ בארי. "באותו יום ויויאן כתבה לי שהיא שומעת אנשים ליד חלון הבית שלה. כתבתי לה, 'סליחה שאני לא יכולה להיות איתך ולעזור לך.' אחרי שעה ומשהו שלחה הודעה, 'כנראה נכנסו אליי הביתה ויצאו'. מאז לא שמענו ממנה", אומרת האני.

האני פגשה את סילבר כשעבדה באג'יק, ארגון ערבי-יהודי לשינוי חברתי בנגב. "פגשתי אישה עדינה, מהממת, שרוצה לעשות טוב בעולם. התחלתי לעבוד בארגון כשבמקביל פרץ מבצע 'עופרת יצוקה'. בכל מבצע, בארגונים עם ערבים ויהודים יש תחושות לא נעימות. אבל ויויאן הובילה שיח של קירוב לבבות".

האני מצביעה על כך שתקופות של מלחמה מזקקות את המציאות המורכבת שלה, פלסטינית אזרחית ישראל. "כל הזמן מבקשים מאיתנו לגנות", היא אומרת. "אני כל הזמן אמרתי, אל תבקשו מאיתנו את זה. אבל הפעם, ביקשתי מההנהגה של החברה הערבית לגנות. זה דבר שכל כך כואב".

עם זאת, האני מוצאת גם תקווה ביוזמות חדשות. היא מדברת על המשמר היהודי-ערבי בתל אביב-יפו, שמנסה למנוע תקיפות בערים המעורבות, כפי שקרה במאי 2021, ומתחזק קו חם לדיווחים על ביטויי גזענות ואיומים במרחב הציבורי. "זאת יוזמה מדהימה", היא אומרת.

האני היא חברת צוות התיאום של "עומדים ביחד", יחד עם נוי כצמן. "הערכים שלנו אוניברסליים", אומרת כצמן. "שלום, שוויון, צדק חברתי – אלה ערכים שכולם מסכימים איתם. מה שאנחנו רואים עכשיו זה כשלון שלנו להנגיש את האידאולוגיה שלנו. והכשלון הזה לצערי עולה בחיים של אלפי אנשים". לאחר השבעה על אחיה, כצמן שבה לתוכנית לחילופי סטודנטים בלייפציג שבגרמניה, אותה התחילו חודש לפני שאחיה נרצח. כשאני שואל אותה אם תחזור לפעילות נגד הכיבוש, היא אומרת, "אני חייבת הפסקה מהמדינה הזאת. לפחות איזה שנה".

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מחאת סטודנטים בבריטניה, ב-17 במאי 2024 (צילום: Alisdare Hickson, CC BY-NC-SA 2.0)

מחאת סטודנטים בבריטניה, ב-17 במאי 2024 (צילום: Alisdare Hickson, CC BY-NC-SA 2.0)

הביקור המוזר במאהל המחאה באוקספורד שאמור לייצג אותי

הזדמן לי לבקר בזירת מלחמת החורמה הסימבולית שמתנהלת באוניברסיטה הבריטית, ולנהל שיחה עם סטודנטים שהחליטו לדבר בשמי כפלסטיני – ונחרדתי לגלות גישה שטחית, שאינה מנסה אפילו להתמודד עם המציאות היומיומית שבה אני חי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf