כשעמדה אתית הצילה חיים: שלוש תמונות מ-7 באוקטובר
סיפורה של אישה שנחטפה עם בתה הפעוטה מביתה על ידי אנשי חמאס יכול ללמד שעמדה אתית היא לא רק מגדלור של תקווה, לפעמים היא גם יכולה להציל מהתופת. פרק מתוך ספר על מושג התקווה בישראל של היום
לבד בבית מול מחבל חמאס חמוש. מבט על הרס בבית בכפר עזה אחרי מתקפת חמאס, 15 באוקטובר 2023 (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)
הניסיון האישי, הקליני והספרותי שלי, הפגיש אותי שוב ושוב עם מצבי משבר אקוטיים, לעיתים טראומטיים, שבהם חרף כל מה שניתן היה לצפות, לא זו בלבד שהנפש הצליחה לשמור על העמדה האתית שלה, אלא שהעמדה האתית היתה לעיתים היסוד היחיד ששימש לאדם כמגדלור בליל הסערה החשוך שאליו נקלע. בתנאים שבהם היינו מצפים שהנפש תקרוס, העמדה האתית שימשה כמכל, כמצפן, כמורת דרך שחילצה מן התופת.
>> האסון שלנו הוא הדלק לתוכניות המשיחיות שלהם. זה חייב להיפסק
בשנת 1895, חמש שנים לפני הופעת הספר "פירוש החלום" שבישר את הולדת הפסיכואנליזה, כתב פרויד כך: "חוסר האונים הראשוני של היצורים האנושיים הוא המקור המוקדם לכל המניעים המוסריים". בהצהרה קצרה זו, פרויד שרטט קשר בין חוסר האונים של היחיד ובין האחריות המתעוררת כלפי האחר. על פי קו חשיבה זה, המניע המוסרי והעמדה האתית מתעוררים בין שני אנשים – כתוצאה מכך שהאחד זקוק לזולתו.
לא עובר זמן רב, ופרויד מכריז ב"פירוש החלום" כי "החלום […] מציג אותנו כמטומטמים מבחינה אתית ומוסרית". בכך, ושוב בהמשך דרכו, הצהיר פרויד שישנו פער גדול בין התמונה הגלויה של נטייה מוסרית ובין זו הלא מודעת, וכי אמות המידה הפנימיות שלנו אינן "באמת" מוסריות. את המוסר אנחנו רוכשים בעקבות חרדת הסירוס – פנטזיה בדבר נקמה מסוכנת מצד הורה אחד, נוכח תשוקתנו כלפי ההורה האחר. גם אצל פרויד וגם אצל ממשיכתו הפסיכואנליטיקאית מלאני קליין אנחנו מוצאים מהלך ברור: הפונקציה האתית נרכשת רק לאחר שורה של הפנמות. לפי פרויד מדובר אם כן בהפנמה של אמות מידה מוסריות הוריות, תולדה של התסביך האדיפלי, ולפי קליין מדובר בהפנמה של דמות הורית טובה ועיבוד של חרדות ואשמה הקשורות בהרסנות הפנימית שלנו, שהופנתה כלפי אותה דמות הורית. זהו התנאי המאפשר קבלת אחריות על הנטיות האגרסיביות שלנו, ועל זכותו של האחר להישמר מהן.
אתיקה מול טרור וטראומה
טראומה אינה מוגדרת רק באמצעות נסיבות, ופעמים רבות נסיבות טראומטיות לא יולידו תגובה טראומטית. הטראומה מוגדרת באמצעות אי היכולת של התודעה לרשום, להכיל ולעבד את האירוע הטראומטי, דבר היוצר מעין לקונה, חור נפשי. התוצאה היא נפש המתקיימת באופן דיסוציאטיבי, שבה כל מה שקשור לטראומה מפוצל לתוך כמוסה מנותקת מכל חלקי האישיות והנפש האחרים. השפעת חלק זה על הנפש היא עצומה, בדומה לפעולתו של חור שחור, המרוקן את המערכת ממשאביה. נראה כי העובדה שמדובר במעין עודפות שחומקת מכל ייצוג היא שמסבירה את החוויה המסיבית הכפולה המאפיינת את הטראומה הנפשית – חֶסֶר ועומס בו זמנית. את השיקום וההחלמה יאפשרו הדמויות המופנמות הטובות, שתומכות באדם האבל מתוכו, ותאפשר היכולת להיות בעמדת עד כלפי עצמך, כך שסיפורך, שיקבל איכות מטפורית (ולא רק קונקרטית, ריקה ו/או חזרתית ועודפת), יעניק פשר לחוויותיך.
תהליך זה קשה בהרבה כשמדובר בטראומה שחוללה במכוון יד אדם. לא זו בלבד שקורבן הטראומה חווה אלימות וניתוק טראומטי, אלא שהוא מצוי בסיכון להזדהות עם התוקפן (הזדהות שבאמצעותה הוא מבקש להתגונן מפני היות קורבן שלו), באופן שהגדיר הפסיכואנליטיקאי יהושע דורבן כ"אֵבֶל רצחני". זהו מצב שעלול להוביל לרצח החלקים המוסריים בנפשו של זה שחווה את המתקפה האכזרית על בשרו.
"מצב ספוג מוות זה מאופיין בקטסטרופה פנימית", כתב דורבן, "והוא מוביל למתקפה אכזרית על החלקים האכפתיים, המזינים והעדינים, הן של העצמי, הן של האחר. כל החלקים הללו נחווים כחלשים, ולפיכך כמאיימים על ההישרדות. מצבים נפשיים אלה, של הזדהות עם המעוול ורצח פנימי של החלק המוסרי, מובילים לקטסטרופה נפשית".
בין אפלפלד לחטיפת אם ובתה ב-7 באוקטובר
ספרו של אפלפלד, "תימהון", שופך אור על מצב שבו ההחלמה הראשונה שמתרחשת בנפש הטראומטית היא זו של העמדה האתית עצמה. פעמים רבות אנו מוצאים את דמויותיו של אפלפלד, הניצבות בפני רוע וקטסטרופות טראומטיות, משתמשות בעמדה האתית שלהן כתרופה נגד השפעותיהם המזיקות של הרוע והטראומה.
תימהון כמחאה
הספר "תימהון" פורש את סיפורה של אירנה, בחורה נוצרית צעירה, בת כפר פשוטה הנשואה זה שמונה שנים לבעל אלים שאונס אותה לילה-לילה, בעודה ממלאת את חובותיה ומקבלת את פניו כל יום עם ארוחה חמה בשובו מהעבודה. היא סובלת אך מניחה כי אלו סדרי עולם, כפי שאימה לימדה אותה: "תני לגבר לאכול והריהו יצור רגוע. אישה אוכלת מכל הבא ליד, אך לגבר נחוצה ארוחה מסודרת… אסור לך להתלונן. הוא עובד קשה. מגיעה לו ארוחה הגונה. בעל אחר חוזר הביתה ומכה את אשתו. אנטון לא מכה. הוא גבר חסון ומגיע לו מה שמגיע לו" (שם, עמ' 42).
בוקר אחד, אירנה מתעוררת ומגלה מחזה מטלטל:
"אחר כך, באין משים, ניגשה אל החלון. לנגד עיניה נגלה מראה מדהים: משפחת כץ, האב, האם ושתי הבנות, עמדו בשורה אחת בפתח חנותם. האם לבשה סינר כחול ופלג גופה העליון, הכבד, היה נטוי לפנים, כאדם שעצר את צעדיו ועמד מלכת. בעלה עמד לידן בלבושו האפור, הרגיל, חיוך ריחף על שפתיו הרועדות, משל נתפס על לא עוול בכפו. "מה זה," אמרה אירנה ופתחה את החלון […] למשמע הקול יצא ז'נדרם חמוש מתוך הסבך […] אירנה נדהמה […] "אנשים לא עומדים בשורה", אמרה ומיד חשה שהיא מדברת עליהם בריחוק, כאילו לא היו שכנים, שבחנותם עבדה ואת ביתם ניקתה, אלא יצורים זרים. "זוהי פקודה," ענה בקול קר" (שם, עמ' 14–15).
סצנה זאת מובילה לתהליך מבעית (שאירנה שבה ומשווה לביעותי הלילה שלה), שבסופו נשחטים בני משפחת כץ ומושלכים לבור שהם עצמם התבקשו לחפור. אך עוד קודם לכן, כפי שראינו בפסקה לעיל, בוקע קול פנימי בלב נערת הכפר הבורה, ושואל: "מה זה?" – ביטוי המסמן את השתוממותה מכך שמתחולל דבר מה שגוי. הסֵדר הטוב הופר, נדרשת תשומת לב. בדרכו העדינה והווירטואוזית אפלפלד מספר לנו על גון הסינר של האם, ובכך אינו מאפשר לאם, ולנו ביחד איתה, ליפול לאנונימיות חסרת האפיונים של "הקורבן". הפרטיקולריות סותרת את קפיאת הגוף והזמן – כמישהו שעצר מלכת, משל אינו עוד אדם וחי.
הדמויות שלו משתמשות בעמדה האתית שלהן כתרופה נגד השפעותיהם המזיקות של הרוע והטראומה. אהרון אפלפלד (צילום: הדס פרוש / פלאש90)
תימהון, זמן ומרחב
כשאירנה אומרת ש"אנשים אינם עומדים בשורה" היא מיד חשה שדיברה על שכניה מעמדה מרוחקת, כאילו לא היו שכניה כל חייה; כאילו מעולם לא עבדה בחנותם; משל היו זרים מוחלטים. אירנה רגישה לאותה איכות כוזבת, שמעניקה לגיטימציה להפרת האמנה האנושית, לפיצול בין האנושיות של אנחנו והם, אשר מיד אחריה מופיעה ההזרה שלהם כ"אנשים" שאינם עומדים בתור, וממנה ההתדרדרות לדה-הומניזציה היא קצרה ובלתי נמנעת.
הדמויות בחייה של אירנה אכזבו אותה בכך שהן חברו לאכזריות של הזמן והמקום שבו חיו, או היו קורבן לה בעצמן. יחד עם זאת, האתיקה הפנימית שלה מילאה אותה באומץ אקזיסטנציאלי בפני עולם כאוטי וטראומטי. ככל שהסיפור מתפתח, כך היא מרבה לאתגר את הכללים ששולטים בה ובנשים בכלל, שנולדו לעולם הנשלט על ידי "יהירות וטיפשות", המאפיינות אסונות פסיכולוגיים. בסופו של דבר, כמשוטטת, אירנה מספרת לנשים שנקרות בדרכה שאל להן להרשות אלימות ופגיעה בגופן הקדוש, ונשים מסתופפות סביבה כסוג של "קוֹמוּניטאס", אותה צורת חברה ייחודית שמאפיינת את המצב הלימינלי – שבו כולם שווים בזכויותיהם ובערכם.
ראיית האחר
כשם שמחיקת הנוכחות הממשית של האחר ושל העצמי מהווה אקט של פגיעה אתית, כך ריפוי מתאפשר דרך היפוכה: ראיית האחר במלואו, המשתקף כ"יש שלם שהווייתו משתרעת בין הנראות שלו בעבר לנראות בהווה… זוהי התגלות רציפה ומלאה… [ה]מסרבת לנטייה למחוק את הנוכחות הממשית של הזולת על ידי תיוגו והכללתו בסכמה מוכרת השוללת את מלאותו, כגון: 'יהודי', 'ערבי', 'גבר', 'אישה' וכדומה, אשר מגבילה את הראייה".
אירנה גדלה במציאות שבה אונס והכאה הם חוקי חיים שיש להיכנע להם לחלוטין. אין שום סימן בספר ליחסים בעברה של אירנה שעשויים היו להכין אותה, או אף לחנך אותה, לעמדה הרואה את האחר באחרותו מבלי להחפיץ אותו או למחוק את פניו כשותף באמנה האנושית האוניברסלית. אך ברגע שבו היא ניצבת מול העוול הטראומטי הנעשה לשכניה, היא מחלצת את עצמה מן העמדה הפסיבית של הקורבן או של העדה משתפת הפעולה, לעבר עמדה אקטיבית שלוכדת במבטה הפנימי הרבה יותר ממה שרואות עיניה.
מאז נעוריו שירת איליץ' בז'נדרמייה. משפחת כץ השפיעה עליו שפע של מצרכים, בדים וכמובן מזומנים. השלמונים השחיתו אותו ועשו אותו בזבזן ושתיין. חמור יותר, היה מתעמר בנערים פורעי חוק וכולא אותם בחדר המעצר. מאיליץ' הקודם לא נותרו עתה אלא שרידיו, ושרידים אלה אמרו עליבות.
למרות האכזריות של איליץ' בעבר ובהווה, אירנה חווה כלפיו רגש חמלה, והיא אמפתית לחולשתו ולפגיעות האנושית שלו. היא רואה אותו דרך עיני העמדה המסכינה עם המציאות כפי שהיא, כלומר, לא מושלמת אלא מורכבת, רעה וטובה, כזו שכל אדם נדרש לקחת אחריות כלפיה – כלומר כלפי עצמו וכלפי זולתו.
ראיית האחר היא גורם מרפא חיוני נוכח טראומה (ואף תולדה של ריפוי ממנה). אירנה ממשיכה להראות סימנים של תודעה חופשית – היא מנסה לומר לאיליץ' להפסיק, היא מעניקה לבני משפחת כץ מרק חם, תפוחי אדמה ומים, היא אפילו מציעה שהילדות שלהם יברחו. אך כאמור, בסופו של דבר, היא מתעוררת בבוקר ומגלה ששכניה נשחטו ונזרקו לבור שהם כרו לפני ביתה (וביתם).
העמדה האתית כמגדלור בשעת חטיפתם של אם ושני ילדיה ב-7 באוקטובר
ב-7 באוקטובר נחטפו מביתן אם ובתה ושבו ארצה לאחר חמישים ימים. ביקשתי ממנה רשות לספר את סיפורה, שאני רואה בו דוגמה להתעלות נפשית ורוחנית שיש עימה שיעור יוצא דופן. אתאר שלוש תמונות שבכל אחת מהן היוותה העמדה האתית שלה מפתח להצלתה ולהצלת ילדיה.
תמונה ראשונה
לאחר שעות רבות בממ"ד, תחת מתקפת יריות בלתי פוסקת, הבית מועלה באש. אין ברירה. מוכרחים לצאת. הילדים מוּצָאים מן החלון וא' נותרת לבדה בחדר, בנוכחות מחבל חמאס חמוש. היא שומעת יריות בחוץ ומניחה שהוא עומד להרוג אותה, אז היא מביטה בעיניו ואומרת: "אמא – ילדים! אמא – ילדים!" המחבל מסביר לה: "גברים בום בום. נשים, ילדים – עזה". בדרך החוצה מן החדר הוא נעצר לפתע ומבטו נח על משהו. לתדהמתה הוא מרים זוג משקפיים ונותן לה אותם, שמא יחסרו לה בשבי.
תמונה שנייה
א' מובלת בשביל הקיבוץ כשרובה לראשה. לפתע היא מזהה מרחוק את שתי ידיה הקטנות של בתה הפעוטה, הנישאת בזרועותיו של מחבל חמאס במעלה השביל. למרות הסכנה שיירו בה, האינסטינקט האימהי מכריע אותה והיא מחישה את צעדיה אל בתה. כעת היא שוב מישירה מבט לפני המחבל ומתחילה למשוך את בתה מידיו ולומר: "אמא-בת! אמא-בת!" המחבל מושך בחזרה פעם ופעמיים ושלוש, ואז, באופן מפתיע, משחרר את בתה שעוברת לחיקה.
תמונה שלישית
א' ובתה מובלות במעלה השביל, כשלפתע א' מזהה את בנה אחוז בזרועו על ידי מחבל חמאס נוסף. היא שבה על אותה פעולה בדיוק. מחישה את צעדיה לעבר המחבל על אף הסכנה שירצחו אותה, אוחזת בידו של בנה ומישירה מבט לעיני המחבל וקוראת: "אמא-בן! אמא-בן!" ולאחר תחרות משיכות קצרה, המחבל משחרר מידו את זרועו של הבן, והאם אוחזת כעת בשני ילדיה. הם מוכנסים לרכב ביחד, ונמצאים בשבי 50 ימים עד שחרורם.
בית הרוס בקיבוץ בארי (צילום: משה שי / פלאש 90)
כשהמטופלת מספרת לי זאת, אני פורצת בבכי, שנובע גם מכאב אך גם מהשתאות נוכח תעצומות הרוח האנושית. אני אומרת לה שמה שהציל אותה לא היה העובדה שהמחבלים ראו בה אדם. מה שהציל אותה היה העובדה שהיא, חרף כל הסיכויים, ראתה במחבלים שניסו לרצוח אותה ואת ילדיה בני אדם. אף שהם ירו בהם במשך שעות ארוכות. אף שהם שרפו עליה ועל ילדיה את ביתם. למרות כל זאת ובאורח פלאי ממש, היא דבקה באופן עמוק באמונתה בכך שיש מולה אדם שניתן לעתור אליו בתחינה, ושיהיה בו חלק אנושי שישמע. ובאורח פלאי לא פחות, העובדה שהיא ראתה באנשים אלה, שרצחו, בזזו ושרפו את אנשי הקהילה שלה, בני אדם, אכן אוששה בהם חלק אנושי שגרם להם להיענות לה, להושיט לה משקפיים כדי שתוכל להסתדר בשבי, ולשחרר את בתה מאחיזתם, כי הם יודעים מה פשר החיבור בין אם לבתה. העמדה האתית שלה שימשה לה כמגדלור ברגע בו חשכו שמינו ועלטה מילאה את הארץ.
בשחזור המשותף של האירוע, אני שואלת לבסוף, הכיצד? ואז א' נזכרת בסיפור משפחתי מיתולוגי, שבו דודתה של אביה ברחה מארצהּ הכבושה על ידי הנאצים לעבר שוויץ, ובגבול קלטה לפתע חייל נאצי שזיהה אותה. היא הישירה אליו מבט ולרגע הביטו זה בזה, בחור צעיר מביט בעיניה של נערה במנוסה, ואז הוא הסיט את מבטו ונתן לה לחצות את גבול שווייץ, וכך ניצלה. ייתכן שסיפור השואה המשפחתי הזה היווה מצע לאמונה העמוקה של א' באחר, כמי שאפשר להעיר אותו מאובדן דרכו במבט.
סיפורה של א' מדגים אמת שאין שיעור לחשיבותה: החוויה האנושית לעולם לא מוסברת רק באמצעות המציאות החיצונית, רדיקלית ככל שתהיה. אין תמונת מציאות שמולידה שתי תגובות זהות – נפשית ומעשית – בשני אנשים שונים. התגובה למציאות נובעת מן העולם הפנימי, מן ההיסטוריה האישית, מן ההעברה הבין דורית, מן היחסים הנוכחיים, מן ההקשר בתוכו האירוע מתרחש, ומתוך כל אלו – מן המשמעות שמעניק לה האדם. במילים אחרות, התגובה למציאות נובעת מן הסיפור שאדם מספר לעצמו ולאחרים על אותה מציאות. התייצבות פסיבית נוכח המציאות אינה מציבה את האדם ככותב הסיפור אלא כגיבור שסיפורו נכתב עבורו. והעמדה האתית איננה רק רעיון – כי אם קריאת כיוון שמחייבת אותנו להתייצבות אקטיבית בעמדת המחבר, שמשפיע על הסיפור האנושי שאנחנו חלק ממנו.
א' המובלת בשבילי הקיבוץ ורובה בגבה, מסרבת להיות גיבורה טרגית. היא אוחזת בַחירות להשפיע על הסיפור, גם במצב שבו נדמה כי ניטלה ממנה חירותה כליל. הסיפור הבין דורי משמש לה השראה, הציווי האימהי ממלא אותה באומץ, והעמדה האתית משמשת לה מגדלור שמראה לה איך לשנות את הסיפור ברגע המכריע של חייה.
מי ייתן ובעלטה שאנו שרויים בה בימים הנוכחיים, סיפורה של א' יאיר את דרכנו כמגדלור של תקווה.
פרופ׳ מירב רוט היא פסיכולוגית קלינית, פסיכואנליטיקאית וחוקרת תרבות באוניברסיטת חיפה. לאחרונה יצא ספרה "מלחמות יצרים — בנפש האדם ובנפשם של גיבורי ספרות" (מודן). ממובילות הטיפול בנפגעי שבעה באוקטובר. הטקסט פורסם במסגרת הספר "קו ארוך מחוק -מחשבות על תקווה בימי מלחמה" (הוצאת "שתים"), אוסף מסות שנכתבו על ידי אנשי רוח, אמנים ופסיכואנליטיקאים בנושא תקווה. עורכות: מירי רוזובסקי ומוריה דיין קודיש
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
