כשנתניהו טוען שהמחאה אשמה ב-7 באוקטובר, הוא מפליל את עצמו

לא האזרחים צריכים לקבוע אם מהלך מסוים מסוכן למדינה, אלא הממשלה. עמרי רונן במעמד ההצטרפות לדמוקרטים של יאיר גולן, 16 בפברואר 2026 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

מי שמאשים את המחאה ואת ה"סרבנות" באסון 7 באוקטובר מאשים, במישרין או בעקיפין, את בנימין נתניהו עצמו. לא רק בשל אחריותו כראש הממשלה בתקופה שבה התרחש האסון, אלא גם משום שאם מקבלים את ההיגיון שלפיו המחאה אשמה, הטענה הופכת לכתב אישום קודם כול נגד מי שהוביל את המהלך, התעלם מהאזהרות וסירב לעצור בזמן.

>> החלטת לסרב? מצוין. הנה דברים שכדאי לדעת

בימים האחרונים, בעקבות הצטרפותו של עמרי רונן, שהיה בכיר ב"אחים לנשק", לפריימריז של הדמוקרטים, עמית סגל החזיר לקדמת הבמה את הטענה שלפיה הודעות על הפסקת שירות בזמן שהממשלה היתה עסוקה בהפיכה המשטרית לא היו לגיטימיות. למעשה, מאז 7 באוקטובר תזמורת הימין מנגנת בקול אחד: מצייצני הימין בטוויטר ועד לח"כים על בימת הכנסת – כולם מאשימים את המחאה נגד ההפיכה המשפטית בהחלשת ההרתעה הישראלית ואף קושרים אותה לטבח.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

זה גם לא נשאר ברמיזות: זהות המנצח על המקהלה התבררה כבר בראיון של נתניהו למגזין "טיים" ב-8 באוגוסט 2024, אז אמר: "אני חושב שאם היה בכלל גורם שהשפיע עליהם, הרי זה רעיון הסירוב לשרת בגלל ויכוח פוליטי פנימי". אם כך, בואו נלך עד הסוף עם ההיגיון הזה ונשאל: מי נושא באחריות?

הדיון מחייב הבחנה בין שתי שאלות בסיסיות מעולם הפילוסופיה של הסיבתיות. הראשונה עובדתית – מה תרם להתרחשות האירוע? – והשנייה מוסרית-נורמטיבית: מי אשם ומי אחראי? במציאות כמעט אף פעם אין גורם יחיד שמייצר תוצאה; יש שרשרת של תנאים.

כך, למשל, אם בית עלה באש, אפשר לגלות שמישהו השליך סיגריה על ערמת עיתונים, ושבמקום לא היה מטף לכיבוי. כל הגורמים תרמו לתוצאה: בלי הסיגריה האש לא היתה פורצת, ואילו היה מטף ייתכן ששריפת הבית היתה נמנעת. אבל כששואלים מי אשם, רובנו לא נתבלבל: גם אם היו כשלים נוספים, האשמה המיידית והמרכזית רובצת על מי שהשליך את הסיגריה. זו הנקודה: לא כל גורם סיבתי נושא בהכרח גם באשמה.

אם נתניהו סבור שהאיום בסרבנות או בהפסקת ההתנדבות הוביל להחלשת ההרתעה, ומשם לתעוזת חמאס לתקוף את ישראל, אזי יש לשרטט את שרשרת התנאים המלאה: הרפורמה המשפטית, המחאה והאיום בסרבנות, סירוב הממשלה להתייחס למחאה, ובהמשך הודעות על הפסקת התנדבות. לפי ההיגיון הזה, לא תנאי יחיד החליש את ההרתעה אלא הצירוף כולו.

כעת, אם אנו מאמצים את המבנה הסיבתי הזה – שנתניהו עצמו אימץ בראיון ל"טיים" ושעמית סגל שב ומעלה – נשאלת השאלה, על מי מוטלת האחריות: האם על האזרחים המוחים, שאיימו שלא לשרת במילואים כאמצעי מחאה, או על הממשלה, ובייחוד על העומד בראשה, שהתעקשה להמשיך ברפורמה המשפטית גם כשהובהר שהמחיר עלול להיות כבד?

שתי שאלות פשוטות אמורות להכריע את הדיון. הראשונה: מי היה אמור לדעת שהשתלשלות האירועים האלה מסכנת את ביטחון המדינה? ראש הממשלה הוזהר בפומבי וגם בצינורות רשמיים. שר הביטחון לשעבר יואב גלנט וח"כ גדי איזנקוט התייחסו לכך במפורש, ובעיתונות דווח כי גורמי מודיעין העבירו לנתניהו אזהרות.

קיבל התראות ממערכת הביטחון. נתניהו מעניק דרגות רב אלוף להרצי הלוי, 16 בינואר 2023 (צילום: אלכס קולומויסקי / פול)

האם גם אנשי המחאה ידעו על הסכנה? הם אומנם נחשפו לאזהרות הציבוריות, אבל היו להם סיבות טובות לא לראות בהן אות מכריע. ראש הממשלה עצמו טען בראיון לינון מגל שההתראות מוגזמות. עמית סגל אף ציטט בשמו את המשפט: "המדינה יכולה להסתדר בלי כמה טייסות", ונתניהו לא הכחיש. כשהאדם המופקד על ההרתעה ועל הביטחון הלאומי משדר בפומבי שאין סכנה ממשית, הוא מקשה על הציבור להאמין שנשקף איום קיומי המחייב לעצור מייד את ההודעות על הפסקת התנדבות. במילים פשוטות: האדם שהיה אמור לדעת על הסכנה הוא מי שנחשף למלוא המידע ומחזיק בתמונה המלאה, ולא מי שנשען על מסרים סותרים.

שנית, וזו הנקודה החשובה יותר: על מי מוטלת החובה לשקול שיקולי הרתעה? אזרחים נדרשים להתגייס בעת מלחמה, אבל אינם נדרשים לנהל אסטרטגיה, לשקלל מסרים לאויב או לקבוע מהן "מדרגות ההרתעה". החובה להעריך כיצד מהלך אזרחי כמו רפורמה משטרית משליך על ביטחון המדינה מוטלת על הממשלה ועל העומד בראשה.

מכאן גם התשובה לשאלה: אם אכן האיום בסרבנות תרם להחלשת ההרתעה, מי היה חייב לעצור את ההידרדרות? פה יש להביא בחשבון נקודה שכמעט תמיד נעלמת מהדיון: המחאה נשענת מראש על הנחה רציונלית לגבי חלוקת התפקידים בין אזרחים למנהיגיהם. המאיימים בהפסקת התנדבות מניחים שאם האיום יתממש, ראש הממשלה ייענה לדרישותיהם, ולו באופן זמני. כלומר, עצם השימוש בכלי הזה מניח שבאחריות הממשלה לעצור את המהלך, אם יתברר שהשלכותיו מסוכנות.

המסקנה המתבקשת היא חדה: אם הסרבנות הציבה סיכון ביטחוני ממשי, היתה מוטלת על הממשלה חובה מוסרית לעצור, לפחות זמנית, את הרפורמה המשפטית ולהתמודד עם האיום על חיי האזרחים. זו בדיוק חובתו של ראש הממשלה: לשקול שיקולים אסטרטגיים ולוודא שאין פגיעה בהרתעה. לכן, מרגע שנתניהו מוכן להניח שהאיום בסרבנות תרם להחלשת ההרתעה ולעידוד חמאס לתקוף, הוא אינו מנקה את עצמו. משום שהיה אמור לדעת, לשקול ולעצור – הוא למעשה מפליל את עצמו.

הטענה שמחאה מן הסוג הזה איננה לגיטימית היא ניסיון נואל להצר את גבולות המחאה בחברה דמוקרטית. כאשר אזרחים סבורים שממשלה מקדמת מדיניות הפורמת את האמנה החברתית שעליה נשענת המדינה, עומדת להם הזכות, ואולי אף מוטלת עליהם החובה, להשתמש בכל הכלים הדמוקרטיים העומדים לרשותם כדי להתנגד לה.

רק על הממשלה מוטלת החובה המוסרית לבחון אם המהלכים שהיא מקדמת אינם מסכנים את המדינה. כלי המחאה שבידי האזרחים נועדו גם להזכיר לה זאת. מותר להציב קו אדום ולהבהיר שאם הממשלה תקדם מהלכים בלתי מוסריים, לא כל אחד יסכים ליטול בהם חלק. לכן האשמת הציבור במחיר המחאה אינה רק עיוות מוסרי, אלא מניפולציה מסוכנת שמטרתה, מצד אחד, לצמצם את יכולתם של אזרחים להתנגד לעוולות השלטון, ומצד שני להסיט את האחריות ממי שהיה חייב לשקול, לעצור ולמנוע.

אליצור בר-אשר סיגל הוא פרופסור לבלשנות, האוניברסיטה העברית, חוקר מודלים של סיבתיות