טולסטוי על הבמה בעזה: מלחמה, שלום והתנגדות לדיקטטורה
קבוצת שחקנים פלסטינים העלתה הפקה של "מלחמה ושלום" בו זמנית בעזה ובלונדון, שאחריה התקיים דיון משותף של שני הקהלים. "העובדה שאנחנו תחת כיבוש לעולם לא תוכל לתרץ את הפרת זכויותינו על ידי מנהיגינו", מדגיש אחד היוצרים
כותב אורח: מוחמד אלחמאמי
ערב אחד בחודש ספטמבר האחרון התכנסו יחד וירטואלית שתי קבוצות אנשים, המופרדות על ידי מדינות וגבולות, למען קידום אומנות וצדק חברתי. במוסד לתרבות ומדע על שם סעיד אל-משעל בעזה הציגה להקת "תיאטרון לכולם" המחזה בגרסה מקוצרת לרומן "מלחמה ושלום" של טולסטוי. בו בזמן התקבצו בתיאטרון AZ בלונדון פעילי סולידריות בריטים ואחרים לצפייה משותפת בהקלטה של אותה ההפקה.
בשל המחסור במשאבים ובשחקנים נדחס הרומן המורכב והארוך למחזה בן 40 דקות. "בגרסת המחזה המקורית נדחס הרומן ל-120 עמודים, אבל אפילו ככה לא עמדו לרשותנו שחקנים, תקציב ומשאבים כדי להעלות את כל ארבע השעות של המחזה המלא", מסביר חוסאם אל-מדהון, מייסד "תיאטרון לכולם". "עם שישה שחקנים בלבד, התמקדנו אפוא במשפחה אחת, משפחת בולקונסקי, במקום בחמש".
> מה עושה השואה בהצגה פלסטינית?
מלחמה ושלום על הבמה בעזה (צילום: מוחמד סרסור)
המחזה עוסק בשני נושאים עיקריים: גינוי המלחמה והוקעת הדיקטטורה. הביקורת באה לידי ביטוי בחלקים השונים של המחזה, כמו למשל במערכת היחסים שבין הנסיך בולקונסקי, אדם מיושן ומסויג מאורח החיים המודרני, לבין בנו אנדריי, שלאחר ששב משדות הקרב הצטרף לשורות הרפורמציה באימפריה הרוסית. העימות בין אנדריי לאביו נתפסת כאנלוגיה להתנגדות לדיקטטורה.
באנדריי תומך פייר בזוחוב, שעורך מסע רוחני בחיפוש אחר משמעות. במחזה מודגשת מסקנתם של אנדריי ופייר, שמוצאים שמלחמה מובילה למעגל קסמים של שנאה, שבו איש לא יודע מי צודק או על מה למה בכלל היא התחילה.
נפוליאון מצטייר במחזה כאדם נואש, קיסר לעתיד האוסר מלחמות בשם החירות, השוויון והאחווה, בעוד שלמעשה נועדו מלחמותיו רק להקנות לו תהילה אישית. במספר הזדמנויות לועג המספר במחזה לנפוליאון על תבוסותיו ונסיגותיו ועל שאיפתו ההזוייה למלוך על "העולם הנאור".
בסוף המחזה, כאשר העידן החדש גובר על זה שקדם לו, מדקלמים השחקנים ביחד את המשפט – "תקוותנו שוכנת באדם לבדו" – וכך הולך הקהל הביתה עם חומר למחשבה.
אבל מה לכל זה ולפלסטין?
"לא העלינו את המחזה כדי לשקף את מציאות חיינו שלנו, אלא כדי להציג לקחים שניתן ללמוד מהם", אומר אל-מדהון. "המלחמה היא דבר מחריד בגלל ההרס שהיא גורמת, ואיש אינו יודע זאת טוב מאיתנו. לכן אנחנו מתנגדים אליה. אנו מגנים גם את הדיקטטורה ואת השלטון האוטוריטרי. העובדה שאנחנו תחת כיבוש לעולם לא תוכל לתרץ את הפרת זכויותינו על ידי מנהיגינו".
> החברה הערבית זנחה את תיאטרון אל-מידאן, ולא במקרה
צוות השחקנים על הבמה בעזה (צילום: מוחמד סרסור)
חיבור נוסף בין המחזה לסכסוך הישראלי-פלסטיני נמצא בדמותו של נפוליאון, המייצג כך או אחרת את התנועה הציונית. בדומה לנפוליאון, שניצל את המהפכה הצרפתית על מטרותיה הנאצלות לצרכיו האישיים, השתמשה הציונות באנטישמיות ובשואה למימוש שאיפות קולוניאליסטיות בפלסטין, וגרשה למעלה מ-700,000 פלסטינים מבתיהם ב-1948.
לאחר המחזה התקיים פרק של שאלות ותשובות בשיחת ועידה בין עזה ללונדון, שלא נפל בעצמתו מהמחזה עצמו. אחרי ההיכרות בין הצדדים והברכות לשחקנים על הופעתם, השאלה הראשונה הגיעה מאישה בלונדון: היא התרשמה מעצמת המחזה והזכירה סצנת מלחמה מסוימת בתוכו, שבה מתרוצצות הדמויות לקול תופי מלחמה. "כיצד גורמת לכם סצנה כזו להרגיש, כפלסטינים?" שאלה, והוסיפה שהסצנה הזכירה לה את ההרס של העיר קואנקה בספרד.
אחד מתושבי עזה השיב שהסצנה הזכירה לו את המתקפה האחרונה על הרצועה ועוררה בו תחושת אי-נוחות. לעומתו ציין עזתי אחר ש"מלחמה היא דבר נורמלי כאן, כך שהסצנה לא הרגישה מיוחדת". צופה שלישי בקהל העזתי טען ש"אנו שונאים את המלחמה וכמהים לשלום, אבל כפלסטינים אף אחד לא ממש שואל אותנו לדעתנו בעניין. מכיוון שמעולם לא ניתנה לנו האפשרות לבחור, המחזה גרם לי להרגיש חסר ישע".
> "מישהו צריך לדבר בשם הקורבנות": האנשים שמגינים על זכויות אדם בעזה
שיחה בין לונדון לעזה (צילום: מוחמד סרסור)
בהמשך קם בלונדון בחור לבן ורזה, בעל עיניים כחולות, פנה למצלמה המשדרת לעזה ופתח במבטא בריטי: "אין לי שאלה, אך ברצוני לומר דבר מה. אני רוצה להתנצל על כל מה שסביי עשו לסבותיכם, על ההרס והעקירה שהם גרמו. דברים אלה מעולם לא היו מוצדקים", אמר בהתרגשות. אל-מדהון קטע אותו: "זו לא הייתה אשמתך. אתה לא צריך להתנצל על פשע שלא ביצעת". אך הבחור הבריטי התעקש: "הם הרגו ועדיין הורגים את אחיכם ואחיותיכם, את אביכם ואת אמותיכם, והממשלה שלנו תומכת ללא בושה בישראל. אז כן, עליי להתנצל".
עם תום דבריו מחא הקהל כפיים ממושכות. התרגשות הקהל גברה עוד יותר כשהתברר שהדובר הוא יהודי. "חשבתי ששכחו אותנו, שלאיש כבר לא אכפת מהכאב ומהסבל שלנו", אמר השחקן מוחמד שאשואה. "אך תמיכתך הוכיחה לי שטעיתי. בבקשה, המשך במעשיך והראה לעולם את אהבתך לשוויון ולצדק. האהבה תמיד תנצח".
מוחמד אלחמאמי, בן 22, הוא תושב מחנה הפליטים נוסיראת ובוגר תואר במדיניות ציבורית מאוניברסיטה בארצות הברית. הפוסט פורסם לראשונה באנגלית באתר "אנחנו לא מספרים", בסיועה של פאם ביילי, ותורגם על ידי ערן קמחי.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
