newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

כשהטבע שייך לפלסטינים, לרשות הטבע אין בעיה שהוא ייהרס

אתר עין ח'ניה מסמל את הצביעות של רט"ג ביחס לשמירה על ערכי הטבע: הוא מנכס את הטראסות שתושבי ולאג'ה טיפחו במשך מאות שנים, תוך שהוא מנתק אותם מהן. ובכל זאת, גם תושבי הכפר יכולים לרשום ניצחון קטן

מאת:

בשבוע שעבר החלה רשות הטבע והגנים להפעיל את אתר עין ח'ניה. המעיין הגדול של הכפר ולאג'ה אמור להפוך לאתר הפעילויות המרכזי של גן לאומי נחל רפאים, שישראל הכריזה עליו על שטח של 1,000 דונם של אדמות חקלאיות של תושבי ולאג'ה ו-200 דונם נוספים של תושבי בית ג'אלה.

המעיין ששימש את תושבי ולאג'ה סגור בפניהם. ישראלים בעין ח'ניה כשאתר נפתח לתקופת ניסיון ב-2019 (צילום: אביב טטרסקי, דהרמה מעורבות חברתית)

המעיין ששימש את תושבי ולאג'ה סגור בפניהם. ישראלים בעין ח'ניה כשאתר נפתח לתקופת ניסיון ב-2019 (צילום: אביב טטרסקי, דהרמה מעורבות חברתית)

מסמכי הגן הלאומי מציגים את הצורך לשמר את הטראסות והנוף החקלאי הקדום כסיבה לגן הלאומי. מנהל מרחב ירושלים ברשות הטבע והגנים אף הצדיק את הנזק העצום שגרמה לוולאג'ה גדר ההפרדה – שנבנתה צמוד לבתי הכפר כך שהיא חוצצת בינו לאדמות החקלאיות שלו ומנתקת מהן את תושביו – באמירה הפוגענית שאם הטראסות ייוותרו מצידה הפלסטיני של הגדר, הן ייהרסו בבנייה פלסטינית פרועה. כלומר, מדינת ישראל מתיימרת להגן על הטראסות של ולאג'ה מפני האנשים והקהילה שלאורך דורות טיפחו אותן ויצרו את יופיין המרהיב.

פתיחת עין ח'ניה היא אם כן הזדמנות להשוות בין ההצהרות של רשות הטבע והגנים לבין מה שאירע בשטח מאז אושרה תכנית הגן הלאומי בשנת 2013. ישפטו הקוראות עד כמה הגן הלאומי נועד לשמר ערכי טבע ועד כמה הוא מהלך משלים לגדר ההפרדה: הגדר נבנתה בתוואי שנועד לסלק את בעלי האדמות מהשטח, והגן הלאומי ישלים את תהליך הייהוד.

המחסום שלא עבר

לפני שלוש שנים התקיים טקס ההשקה של הגן הלאומי וקצת אחריו החלו עבודות להעברת המחסום הנמצא בין ירושלים לוולאג'ה למיקום חדש קרוב יותר לכפר. העתקת המחסום נועדה למנוע סופית את גישתם של פלסטינים בכלל, וחקלאי ולאג'ה בפרט, אל הטראסות החקלאיות שגדר ההפרדה ניתקה אותם מהן.

בניית המחסום החדש כללה הריסה של שתי טראסות עתיקות בשטח "הגן הלאומי". עובדה זו לא מנעה מרשות הטבע והגנים (רט"ג)  לתמוך  במהלך, הן בפני הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה והן בבית המשפט המחוזי, שדן בעתירה של תושבי ולאג'ה נגד העברת המחסום. רט"ג אפילו לא ניסתה לדרוש שהמחסום החדש ייבנה בדרך שלא תפגע בטראסות. "שימור הנוף החקלאי העתיק", שאמור להיות המטרה של הגן הלאומי ובראש סדר העדיפויות של רט"ג, נשכח כלא היה: העיקר שפלסטינים לא יוכלו להגיע.

העברת המחסום הוצגה בבית המשפט, כצפוי, ככורח בטחוני כדי למנוע כניסת "מפגעים" לירושלים. כמו שקורה בדרך כלל, פסק הדין של השופט עודד שחם לא הטיל ספק בטיעונים האלה ונתן להם משקל גדול כשדחה את העתירה.

הטראסות אכן נהרסו, אבל כעבור זמן קצר העבודות הופסקו והמחסום נשאר במקומו המקורי. מסתבר שבניגוד לדיבורים על ביטחון, לצבא לא באמת היה חשוב להעביר את המחסום. הוא סירב לממן את העבודות, ואילו עיריית ירושלים ורשות הטבע והגנים לא הצליחו להשיג את מיליוני השקלים שנדרשו לשם כך.

המחסום לא הוזז, הנזק לטראסות נשאר (צילום: אביב טטרסקי, דהרמה מעורבות חברתית)

המחסום לא הוזז, הנזק לטראסות נשאר (צילום: אביב טטרסקי, דהרמה מעורבות חברתית)

מה שנותר במקום בו היה אמור לקום המחסום הוא פסולת בנייה, שעד היום רט"ג לא טרחה לפנות, וגדר מכוערת הנעוצה בטראסות השבורות, תזכורת עד כמה באמת חשוב לגוף הסביבתי הזה לשמור על נוף קדומים.

פצע מכוער בלב הגן הלאומי

זה לא חדש. כמה שנים קודם לכן כבר המחישה רט"ג ששימור הטראסות והנוף אינו באמת בראש מעייניה. בקיץ 2013 החל הצבא לסלול כביש רחב בלב "הגן הלאומי" בנחל רפאים.  הכביש נדרש, לכאורה, כדי להחליף דרך אחרת, שגדר ההפרדה באזור היתה אמורה לקטוע. הגן הלאומי כבר אושר, ולכן הצבא נאלץ לבקש מרט"ג אישור לסלילת הכביש, שכן הוא היה כרוך בנזק אדיר לטראסות.

אנחנו ב"דהרמה מעורבות חברתית" פנינו לרט"ג וביקשנו שלא תאשר לצבא את הכביש, כל עוד מתבררת בבית המשפט עתירה נגד תוואי הגדר באזור. הטענה היתה שאם העתירה תתקבל, הדרך הקיימת תישאר פתוחה ולא יהיה צורך בכביש. גם הפעם האפשרות למנוע הרס נרחב ומיותר לא הרשימה את רט"ג, והיא נתנה לצבא את האישור שביקש. הטראסות נהרסו, עשרות עצי זית נעקרו ופצע מכוער נפער בהר.

בסופו של דבר העתירה לשינוי תוואי הגדר באותו אזור אכן התקבלה והכביש התייתר, אבל הנזק כבר נעשה.

התנחלות חדשה על חשבון מעיינות וחקלאות מסורתית

הטראסות של ולאג'ה הן הרבה יותר מנוף. משתמרת בהן מורשת חיה של חקלאות מסורתית, שנעלמה לחלוטין מאזורים אחרים שישראל סיפחה לירושלים. הביטוי המלא ביותר של מורשת זו מתקיים באזורים, שבהם נובעים מעיינות שהמים שלהם מאפשרים גידולי שלחין. שם, לצד טראסות הזיתים, חקלאי ולאג'ה מגדלים ירקות בטכניקות עיבוד והשקיה מסורתיות.

בשנה שעברה החלה ישראל לקדם תכנית להתנחלות חדשה על השטח המערבי של אדמות ולאג'. ההתנחלות הזו עלולה להמיט אסון על הכפר: לא מדובר רק בהשתלטות נוספת על אדמות ולאג'ה, אלא גם על השלמת הקפתו, כך שגדר ההפרדה תחנוק אותו ב-360 מעלות. ההתנחלות והכביש שאמור לשרת אותה יישבו סביב לנביעות, המאפשרות את חקלאות השלחין בשטחים של "הגן הלאומי". הרשויות מקדמים אותה בלי כל בחינה הידרולוגית או התייחסות להשפעת הבנייה על נביעות המים.

למרות זאת, רט"ג אינה מנצלת את האפשרות השמורה לה להתנגד לתוכנית ההתנחלות או לפחות לדרוש הגבלות שיפחיתו את הסיכון לפגיעה בנביעות שהן כה חיוניות למערכת האקולוגית והחקלאית, שהיא, רט"ג, לכאורה מחויבת להגן עליהן.

הנזק שנגרם מההתנכלויות לחקלאים

כפי שהוסבר למעלה, גדר ההפרדה לא הצליחה לחסום לחלוטין את גישתם של חקלאי ולאג'ה לאדמות שמצידה ה"ישראלי" של הגדר, אולם היא מקשה מאוד על הגישה אליהן. מה שבעבר היה כרוך בהליכה של דקות ספורות מהבית אל כרם הזיתים, כרוך כעת במסע רגלי של מספר קילומטרים כדי לעקוף את הגדר. מכיוון שמדובר בשטח חקלאי, שאין בו דרכים למעבר רכב, מדובר בקושי רציני.

עד לבניית הגדר היו בוולאג'ה כמה עדרי צאן גדולים. העדרים היו יוצאים לרעות בשטחים שמסביב לעין ח'ניה ושותים ממימיו. רשות הטבע והגנים התחייבה בתוכנית הגן הלאומי להזרים חלק ממי המעיין לשוקת, שממנה יוכלו העדרים להמשיך לשתות. דבר זה לא נעשה, וכיום הופסקה רעיית העדרים הגדולים באזור.

אם המטרה של רשות הטבע והגנים היתה אכן לשמר את הטראסות, היא היתה מנסה לסייע לחקלאים להמשיך לטפח אותן. במקום זאת, פקחי רט"ג, יחד עם חיילי מג"ב, מתנכלים לתושבי ולאג'ה שמתאמצים לעשות את הדרך הארוכה ולהגיע לאדמותיהם: מעצרים, קנסות בתואנות שווא שונות וגזילת ציוד חקלאי יקר הם מנת חלקם של החקלאים האלה.

בסמוך למקום שבו רט"ג אישרו את הרס הטראסות עבור בניית המחסום פקח של רט"ג זימן חקלאי לחקירה בטענה שדחליל חמוד, שהעמיד ליד גידולי הירקות שלו, מהווה פגיעה בגן הלאומי. במקרה אחר פקחים אף עקרו עצי זית בוגרים של חקלאי, שהנחישות שלו לפקוד את אדמותיו הכעיסה אותם במיוחד.

כתוצאה מהשילוב בין הגדר וההתנכלויות, חקלאים רבים חדלו מלטפל בטראסות ובכרמים. הם מסתפקים כיום במסיק זיתים פעם בשנה, אבל ויתרו על חריש, זיבול ותחזוקת הטראסות. יבול הזיתים פוחת בהתאם.

סילוק החקלאים ניכר בשטח: טראסות מתחילות אט אט להתמוטט, ובכרמי הזיתים הלא מטופלים החלו אפילו לצמוח עצי אורן. כל מי שרואה את הקצב המהיר, שבו הטראסות מתנוונות כתוצאה מדחיקת החקלאים מאדמותיהם, מבין שאם רשות הטבע והגנים היתה מעוניינת ב"שימור נוף הטראסות", היא היתה פועלת כדי שהחקלאים יוכלו לחזור בבטחה.

בניית גדר ההפרדה על השטחים החקלאיים של ולאג'ה גרמה כמובן נזק אדיר, אבל לא אנשי רט"ג בנו אותה. ועדיין, רשות הטבע והגנים אינה פועלת כדי לצמצם את הנזקים ההולכים וגדלים שהגדר גורמת.

כך, למשל, הגדר חוסמת, לאורך קילומטרים, את הזרימה החופשית של מי גשם במורד ההר ומנקזת שטח היקוות עצום דרך כמה צינורות בקוטר גדול המוליכים את מי הגשם אל צידה השני של הגדר. ניקוזו של שטח כה גדול יוצר זרם עוצמתי, שפורץ מהצינורות ועושה שמות בטראסות מתחתיה. בתמונות שצולמו במקום אפשר לראות אזור, שבו נהרסו כבר שתי קומות של טראסות וגם הטראסה השלישית שמתחתן מתחילה להיפגע. משנה לשנה הנזק יגדל, אבל רשות הטבע והגנים אינה נוקפת אצבע.

הנזק שגרמו צינורות הניקוז בגדר ההפרדה לטראסות (צילום: אביב טטרסקי, דהרמה מעורבות חברתית)

הנזק שגרמו צינורות הניקוז בגדר ההפרדה לטראסות (צילום: אביב טטרסקי, דהרמה מעורבות חברתית)

ניצחון קטן של חקלאי ולאג'ה

התיאור הזה של מעללי רט"ג לא צריך להשכיח מאיתנו שהסיפור העיקרי כאן – עם או בלי פגיעה בטראסות – הוא  ההשתלטות הישראלית על עוד מרחב חיים פלסטיני.

דווקא מהבחינה הזו, הפתיחה של עין ח'ניה נעשית בצורה שמבטאת גם ניצחון מפתיע של חקלאי ולאג'ה. נכון, המעיין נלקח מהכפר והופך כעת לאתר פיקניקים ישראלי. אבל בניגוד לכוונותיה, ישראל לא הצליחה לסלק את תושבי ולאג'ה מאדמותיהם החקלאיות שבתחום "הגן הלאומי" ולחסום את גישתם אליהן.

מאחר שהמחסום נשאר במקומו – ובעתיד הנראה לעין זה כנראה יישאר כך – אותם חקלאים, שהיו חזקים מספיק ולא נרתעו מההתנכלויות הישראליות, שומרים על נוכחות בשטח, מטפלים באדמות שלהם ומתפרנסים מהן. גם לנו, ולתמיכה המתמשכת שלנו בחקלאי הכפר, יש חלק קטן בהצלחה הזו. זה מקור לסיפוק וגם הוכחה לכך שישראלים שמתנגדים למדיניות של ממשלתם יכולים לפעול ולהשפיע.

אין לדעת כמה זמן יישמר חופש הגישה של תושבי ולאג'ה, אולם לעת עתה מדובר בניצחון לא מובן מאליו של החקלאים שהמשיכו לפקוד את אדמותיהם למרות גדר ההפרדה, המעצרים ושאר ההתנכלויות. המדינה לא הצליחה לסלקם ונאלצת כעת להשלים עם המשך נוכחותם. בזכות אותם חקלאים, אפילו ניכרת בחודשים האחרונים התאוששות של הפעילות החקלאית ובעלי אדמות נוספים חוזרים על הכרמים שלהם.

אביב טטרסקי הוא פעיל בקבוצת דהרמה מעורבת חברתית

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf