כשהאוניברסיטה מאמצת את קמפיין ההשתקה של ממשלת הימין

קיומו של הקמפוס כמרחב אוטונומי ובטוח חיוני לדמוקרטיה הישראלית. שוטרים עוצרים סטודנט פלסטיני בעצרת לציון יום הנכבה באוניברסיטת תל אביב, 15 במאי 2022 (צילום: תומר נויברג / פלאש 90)

לאחרונה נתבשרנו כי עוד לבנה נפלה בחומת החופש האקדמי בארה"ב, כאשר אוניברסיטת נוורת'ווסטרן הסכימה לשלם שוחד של 75 מיליון דולר לממשל טראמפ כדי לשחרר כספי מחקר פדרליים המחולקים, כביכול, על פי מדדי הצטיינות. כביכול, כי כאשר החלוקה תלויה באימוץ שינויים מפליגים בתוכניות הלימוד ובתנאי הקבלה לאוניברסיטה, הטענה כי המענקים ניתנים על סמך הצטיינות הופכת חלולה.

>> "הקמפוס יהפוך למחנה צבאי"

בארץ, בסמיכות זמנים שאינה מקרית אלא מעידה על סינרגיה בין ממשלים המבקשים לקעקע את הדמוקרטיה שם וכאן, הפיצה אוניברסיטת תל אביב (וכמוה, במקביל, גם אוניברסיטת בר-אילן) מסמך הנחיות לפעילות פוליטית בקמפוס. המסמך מאמץ את גישת שר החינוך של ממשלת הימין הקיצוני ומקבע מדיניות לא-רשמית אשר רכיבים ממנה מופעלים זה כמה שנים.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

מסמך ההנחיות נפתח באיסור הטריוויאלי לכאורה שלא לעבור על חוק המאבק בטרור. בכך הוא מחשיד למעשה כל פעילות ציבורית כתמיכה פוטנציאלית בטרור. על קהילת האוניברסיטה נאסר לקיים הפגנות, מחאות ועצרות בתוך תחומי הקמפוס; אלה מותרות רק מחוץ לשטחו, בכפיפות למגבלות משטרת ישראל.

נוסף על כך, יש להשיג אישור של המשטרה לקיום אירועי תרבות בתוך הקמפוס; להימנע מהצבת דוכנים שאינם של תא סטודנטים מוכר על ידי אגודת הסטודנטים – וזאת במגבלות חמורות של זמן ומקום; להימנע בכל עת מהדבקת סטיקרים, חלוקת פליירים וכדומה בכל רחבי הקמפוס; ולאפשר השתתפות באירועים רק לסטודנטים ולאנשי סגל של האוניברסיטה, הן כדוברים והן כקהל.

כדי להבין את משמעות ההגבלות הדרקוניות הללו, כדאי לסקור את דעיכתה ההיסטורית של המודעות הפוליטית הסטודנטיאלית בישראל בעשורים האחרונים, ועימה את החנקת הפעילות הפוליטית בקמפוסים.

כאשר הגענו לראשונה כסטודנטים לקמפוס גבעת רם בירושלים ולקמפוס אוניברסיטת תל אביב, בשלהי שנות השבעים, המבנה הפיזי של שני הקמפוסים – מבנים היקפיים ומרחב ציבורי של כיכרות ומדשאות במרכזם – הזמין פעילות פוליטית תוססת. פליירים חולקו, כרזות נתלו, דוכנים הוצבו, הפגנות במרכזי הקמפוסים נערכו, ובתוך זמן לא רב מצאנו את מקומנו בתאי סטודנטים ובאינטראקציה ערה עם קהילת האוניברסיטה.

המרחב הציבורי חיוני לחיי קמפוס פתוחים. קמפוס אוניברסיטת תל אביב, מאי 2025 (צילום: יוסי אלוני / פלאש90)

פעילות זו חשפה אותנו לדמויות מכל גוני הקשת הפוליטית. מודעותנו הפוליטית והחברתית שויפה מתוך מגע זה, וכך גם יכולותינו הארגוניות והיכרותנו עם הרשויות, שניסו תמיד, בלא הצלחה ניכרת, להגביל את חופש הפעולה שלנו ולהפוך את הקמפוס למרחב סטרילי של ציות. שם למדנו מהו קמפיין דיסאינפורמציה והפחדה, איך משתמשים בכוח ארגוני כדי להטות בחירות, מה כוחן של העיתונות ושל הסאטירה הפוליטית, איך מעצבים והיכן מדפיסים כרזות, ועוד הרבה כישורים רטוריים ופרקטיים ששימשו אותנו ואת חברינו וחברותינו בעשרות שנים של פעילות בארגוני שלום, בוועדי עובדים, בארגונים מקצועיים ובאקטיביזם לא-מאורגן. מעבר להכשרה האינטלקטואלית והאקדמית שרכשנו בקמפוס, הוא שימש גם בית ספר לפוליטיקה מעשית.

המעבר של הפקולטות למדעי החברה והרוח להר הצופים במהלך שנות ה-80 והתרחבותו העצומה של הקמפוס התל-אביבי סימנו את ראשית החלשתה של הפעילות הפוליטית הסטודנטיאלית. ביתור המרחב הציבורי הוביל לבידודה של כל פעולה מחאתית. הדיכוי האדריכלי היה מלווה בדיכוי מסוג אחר – השתלטות סדר היום הניאו-ליברלי ברחבי הארץ, ועידוד האוניברסיטאות לאמץ מודל המתמקד בהכשרת סטודנטים לתעסוקה מתגמלת ובכימות ההון האקדמי של חברי הסגל.

ככל שהתבססנו כאנשי סגל באוניברסיטת תל אביב, כך הובהר לנו שהתלמידים הם לקוחות ושתפקיד המוסד הוא טיפוח ה"מצוינות" האישית. במסגרת סדר היום הזה הועלמו "השומעים החופשיים" מכל הגילים, שנדרשו מעתה לשלם על קורסים שרצו לנכוח בהם. משנה לשנה הוגבר הלחץ לקונפורמיות מחשבתית, בין היתר באמצעות ההגליה ההדרגתית של הפעילות הפוליטית למרחבים ציבוריים שמחוץ לקמפוס או למרחבים סגורים ומפוקחים.

השטח הציבורי, לעומת זאת, הושכר לכל המרבה במחיר והפך למשאב כלכלי. במקום דוכני סטודנטים מעורבים הופיעו דוכנים לממכר בגדים, תכשיטים ואביזרים. במקום הפּנִייה לקהל אזרחי צמא דעת נחתמו חוזים שמנים עם הצבא ומערכת הביטחון, אשר שילמו על כינון תוכניות מיוחדות עבורם והציפו את הקמפוס במדים ובנשק.

מדיניות אמביוולנטית. פרופ' אריאל פורת, נשיא אוניברסיטת תל אביב, מאי 2025 (צילום: תומר נויברג / פלאש90)

בשלוש השנים האחרונות, עקב אירועי "ההפיכה המשטרית", מתקפת 7 באוקטובר של חמאס ומלחמת ההשמדה הישראלית בכל החזיתות, הופרה במידה רבה מראית העין של הקמפוס כמרחב עסקי ניטרלי. מצד אחד, בהקשר של המאבק על המשטר, ניסו נשיא אוניברסיטת תל אביב פרופ' אריאל פורת ופעילים מן המיינסטרים האקדמי להיזכר בגרסא דינקותא של הקמפוס כזירה של מאבק ערכי – אותו מרחב שהם שקדו על נטרולו שנים כה רבות.

מצד שני, בעקבות המלחמה מלאה האוניברסיטה סמלים לאומיים וצבאיים, הוגברו שיתופי הפעולה עם התעשייה הביטחונית ודוכאו ביטויים פרטיים של מחאה, לעיתים תוך הפעלת אלימות מבנית וארגונית. במקביל, תחילה בהיסוס רב ואחר כך בצורה גלויה, קמה בתוך הקמפוס מחאה חצי-מאורגנת של סטודנטים וסגל נגד הממשלה ונגד המלחמה ופשעיה. מחאה זו גררה תגובות אלימות של פעילי ימין, כניסה של המשטרה לקמפוס בהזמנת אותם פעילים והאוניברסיטה, ואיומים מתמידים מצד נציגי הממשלה על האקדמיה כולה.

תגובת האוניברסיטה למחאות ולאיומים אופיינה בפיצול אישיות: מצד אחד הצהרות פומביות על מחויבות לחופש אקדמי ולחופש הביטוי, ומצד שני – רדיפה של סטודנטים ואנשי סגל והתנהגות מאיימת של רכזי הביטחון. כאשר שר החינוך והמל"ג דרשו שהאוניברסיטאות ידווחו על פעולותיהן באשר לטיפול בתלונות בגין ביטויי הזדהות עם מעשי טרור, הצהיר נשיא אוניברסיטת תל אביב כי האוניברסיטה אינה גוף אכיפה ואינה עוסקת במעקב אחר הדעות הפוליטיות של הבאים בשעריה. אולם במקביל, סטודנטים ואנשי סגל זומנו לשיחות נזיפה עקב פעילות מחאתית לא אלימה ומוגבלת בזמן ובמקום. כל אלה הגיעו לשיא עם הדלפתו של מסמך אשר נועד לקבע בכתב את מכלול ההגבלות על חופש ההתארגנות וחופש הבעת הדעות בקמפוס, ונפתח, כאמור, במחווה כלפי חוק הטרור.

קיומו של הקמפוס כמרחב אוטונומי ובטוח להחלפת דעות, מרחב שאינו נתון לפיקוח משטרתי אלא בהקשר של אירועים פליליים, חיוני לדמוקרטיה הישראלית כולה. קניית שקט תעשייתי במחיר הכבדת הדיכוי בקמפוס היא איום על זכות המחאה בכלל: אם האוניברסיטה תסייע לממשלה במעשי ההשתקה, כבר לא יהיה שום מרחב בטוח בארץ להתבטאות פוליטית. האוניברסיטה צריכה להיות סמן עקבי של חופש המחשבה והביטוי. כאשר היא משחקת לידיים של מי שמבקשים להשתיק כל ביקורת, המבצר אכן נפל.

רפי גרינברג וענת מטר הם חברי ארגון אקדמיה לשוויון