כשהאבטלה הופכת לאקדח

"זה הדבר היחיד שנותן לי כבוד". (צילום אילוסטרציה: אורן זיו)

בעוד מדינת ישראל מתמודדת עם אתגרי המלחמה המתמשכת, החברה הערבית בישראל חווה מציאות קשה במיוחד: שיעורי אבטלה עולים, מערכות חינוך מתפרקות, והתוצאה – זינוק באלימות ובפשיעה. כבר לא מדובר בתחושת הזנחה, אלא במשבר חברתי עמוק שמצריך מענה מערכתי ולא רק משטרתי.

לפי מרכז טאוב, שיעור התעסוקה בקרב גברים ערבים בישראל ירד מ-77.3% בשנת 2023 ל-75.1% בשנת 2024. הסיבות המרכזיות: עצירת פרויקטים בענף הבנייה, הסתייגות של מגייסי עובדים מהמגזר הערבי בעקבות המתיחות הביטחונית ומגמות כלכליות שליליות שהוחרפו בעקבות המלחמה. לכך מצטרפים גם מיזמים שבוטלו, עסקים שקרסו וחוסר אמון גובר מצד המדינה כלפי החברה הערבית – ולהפך.

>> בחברה הערבית משוכנעים: הפשיעה אינה מחדל. היא תוכנית שלטונית

באותה תקופה, מספר מקרי הרצח בחברה הערבית זינק מ-109 קורבנות ב-2022 ל-230 בשנת 2024, לפי נתוני יוזמות אברהם. בשנת 2025, המגמה החמירה עוד יותר – וכבר עד אמצע מאי נרשמו יותר מ-80 קורבנות. זו לא רק סטטיסטיקה, אלא מגפה חברתית שמאיימת על שלמות החברה הערבית ועל החוסן הלאומי של המדינה כולה.

אמיר (שם בדוי), נער בן 13 מאחד הכפרים בצפון, נתפס לאחרונה כשברשותו אקדח. הוא לא ניסה לרצוח; הוא ניסה לחפש שייכות. סיפורו הגיע אליי במסגרת עבודה קהילתית עם משפחות מודרות בגליל. אמיר נשר מבית הספר לאחר שהוריו פוטרו, והחל להסתובב ברחוב. כששאלתי אותו מדוע הוא נושא נשק, ענה: "כי זה הדבר היחיד שנותן לי כבוד".

הסיפור של אמיר מייצג מציאות של אלפי נערים. הם אינם בוחרים בפשע מתוך רצון חופשי, אלא מחוסר ברירה. הם מחפשים משמעות, זהות והכרה – ואותן הם מוצאים ברחוב, בכנופיות, לא במערכות החינוך או בקרב רשויות המדינה.

לא רק עניין של אכיפה

העלייה בפשיעה איננה רק כישלון משטרתי. אכיפה מוגברת לא תחזיר את הצעירים למסלולם ולא תפתור את שורש הבעיה. הבעיה היא חברתית, כלכלית וחינוכית. צעירים כמו אמיר זקוקים לתעסוקה משמעותית, להכרה ולתמיכה, לא לקנסות או לאזהרות. משפחות זקוקות ליציבות כלכלית וחברתית. המערכת, על כן, חייבת לשנות את האופן שבו היא מתייחסת לחברה הערבית – לא לראות בה בעיה, אלא שותפה אמיתית ופעילה בפתרון המשברים.

ישנם ארבעה צעדים הכרחיים לשיקום החברה הערבית בישראל:

1. החזרת האמון דרך תעסוקה איכותית: אי אפשר לפתור בעיות חברתיות בלי להעניק לאנשים פרנסה אמיתית. חייבים ליצור מסלולי תעסוקה מתקדמים, גם במגזר הפרטי וגם במגזר הציבורי. להעניק תמיכה ליזמים צעירים ולנשים, שכן הסקטורים האלה יכולים לשנות את פני המגזר כולו. זה אומר תקציבים ממשלתיים, עידוד חברות לגייס מהמגזר ויצירת מקומות עבודה חדשים בפריפריה.

2. הקמת תוכניות להכשרה מקצועית ונפשית: שילוב בין פיתוח כישורים טכניים לבין חיזוק החוסן הנפשי – כולל תוכניות מנטורינג, קבוצות תמיכה ומרכזים לטיפול בטראומה וחרדה. תוכניות אלו צריכות להיות זמינות במרכזים קהילתיים וממומנות במלואן על ידי משרדי הממשלה הרלוונטיים.

אכיפה מוגברת לא תחזיר את הצעירים למסלולם. בנימין נתניהו, גלעד ארדן והמפכ"ל רוני אלשייך בטקס פתיחת תחנת המשטרה בכפר כנא, ב-21 בנובמבר 2017 (צילום: קובי גדעון / לע"מ)

3. חיזוק מערכת החינוך הערבית: החינוך הוא המפתח. לא די בתקציבים – יש צורך בשינוי תוכני שיח, בהכשרת מורים מקצועית, בהטמעת ערכים של שוויון, סובלנות ולקיחת אחריות. מערכת חינוך תומכת, עם סביבה בטוחה ומכילה, יכולה להחזיר לילדים את האמונה בעצמם ובחברה.

4. מעורבות ממשלתית פעילה ואמיצה: מעבר מהצהרות לתקציבים ולביצוע בפועל – הקמת רשות ממשלתית ייעודית לטיפול בפשיעה במגזר הערבי, אשר תכלול גם זרועות רווחה, חינוך ותעסוקה, ולא רק משטרה.

דור שלם של צעירים מחכה למשפט אחד פשוט: "אתה שווה". אמיר ואלפי נערים כמוהו אינם פושעים מלידה, אלא ילדים שגדלו במציאות של הזנחה וחוסר הזדמנויות. הם זקוקים למורים, למדריכים ולאפשרויות ממשיות – לא לעונשים ואכיפה נקודתית.

העלייה בפשיעה היא כישלון מערכתי, לא רק משטרתי, ומחייבת השקעה בחינוך, בתעסוקה ובתמיכה חברתית. העתיד שלנו תלוי ביכולתנו להעניק לצעירים אלה תקווה וכלים לשינוי אמיתי. אחריותנו היא להפסיק להסתכל אחורה ולהתחיל לבנות עתיד משותף עם הזדמנויות שוות. כי חברה צודקת היא זו שמאמינה ומאפשרת לכל ילד לחיות בכבוד ובתקווה.

ד"ר מוחמד עלי קסום, דוקטור לכלכלה וניהול משברים במגזר הציבורי, מרצה ומרכז תחום הון אנושי בפרקליטות המדינה – פלילי, וכן מייסד המרכז האקדמי "קרייר 1995" לפיתוח מנהיגות ותעסוקה במגזר הערבי.